פרשות השבוע

אם אמנם עמדת הפרקליטות היא כי יש להעמיד לדין את ראש הממשלה בנימין נתניהו בגין עבירות שוחד ואחרות, נראה שהזירה הפוליטית כולה עומדת לקראת שינויים דרמטיים. ככל שתתחזק ההערכה כי היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, יחליט על הגשת כתב אישום נגד נתניהו, כך יוכתבו המהלכים הפוליטיים על ידי המהלכים המשפטיים בעוצמה גבוהה יותר, כשגם המפלגות השונות וגם רה"מ עצמו ייאלצו להתחשב במצב החדש וממנו ייגזר כל השאר: לוח הזמנים, המסרים בקמפיין וכן הלאה.

כל עוד לא יוגש כתב אישום חלוט נראה כי נתניהו ימשיך לקבל קרדיט משותפיו, שלא יפרשו מהממשלה עד להחלטה סופית - כלומר אחרי השימוע. דבריו של משה כחלון על כך שרה"מ לא יכול להמשיך בתפקידו כשכתב אישום על ראשו, הם למעשה צפירת הרגעה לנתניהו. הוא לא הולך לשום מקום עד ההכרעה.

השאלה הגדולה היא מה יקרה אחר כך. פרשיות נתניהו יככבו בקמפיין הבחירות של מפלגות השמאל ואולי אפילו של הליכוד. שהרי כבר הוכח שמבחינה פוליטית ככל שנתניהו נרדף יותר כך מספר המנדטים של הליכוד גבוה יותר. אם כך יהיה, יהפכו הבחירות למעין משאל עם שבהן, למרבה האבסורד, הוא עוד יכול לצאת נקי מבחינה ציבורית אם ינצח וייבחר להרכיב גם את הממשלה הבאה.

על פי לוח הזמנים המסתמן, מערכת הבחירות תעמוד בסימן גורמי אכיפת החוק נגד נתניהו. שניים (או אולי שלושה) תיקי שוחד, מול 'לא היה כלום כי אין כלום'. הציבור יתבקש להכריע. מנדלבליט כמובן לא כפוף בהכרעתו המשפטית לתוצאות הבחירות, 

אולם ההבדל בין החלטה שתוביל לפיטורי ראש ממשלה כעת לעומת פיטורי ראש ממשלה שנבחר, אם אכן כך יהיה, הוא עצום. בכלל, להוריד מכהונתו ראש ממשלה הנמצא בשיא הפופולריות - בעיקר על אישומים שיש הרואים בהם גבוליים - אינה החלטה פשוטה. מנגד, להדוף את הלחצים האדירים של התקשורת, המשטרה והפרקליטות, גם זו משימה כמעט בלתי אפשרית. 

מפגינים ביטחון

הפגנת ראשי המתיישבים ביום ראשון, שבה לקחו חלק עשרה חברי ממשלה, בדרישה לנקיטת יד תקיפה יותר במלחמה בטרור, היתה כנראה רק ההתחלה. 

לראשונה אחרי שנים, יצאו מתיישבי יהודה ושומרון לרחובות בעקבות אירועי הדמים של השבועות האחרונים, ואין להם כוונה לחזור כעת הביתה. לא כל עוד דרישותיהם לא מתמלאות, והטרור הערבי ממשיך להשתולל בחוץ. במהלך השבוע הקרוב מתכוונים ראשי היישובים להודיע על השבתת המועצות ביו"ש ולחזור לכיכר מול משרד רה"מ. 

דרישות הביטחון שלהם כוללות העברת 400 מיליון שקלים לאבטחת יישובים, תאורה בכבישים, מצלמות מתקדמות, הקמת גדרות הגנה ביישובים שבהם עדיין לא הושלמה הבנייה, בניית בתים נוספים, הסדרת יישובים והרחבת התנחלויות קיימות - כחלק ממענה הרתעתי נגד מתקפות הטרור. עוד דורשים המתיישבים את החזרת המחסומים מהדרכים ביו"ש, שהוסרו בשנים האחרונות במסגרת ההקלות לאוכלוסייה הערבית המקומית. 

בלי דרישות לגיטימיות אלה, אומר ראש מועצת השומרון יוסי דגן, לא נפסיק את המחאה. נצא לרחובות ונחריף צעדים, כי מדובר בחיים שלנו ושל ילדינו. דגן לא רואה בהשתתפות השרים בהפגנה מול משרד ראש הממשלה צעד לא ראוי כפי שניסו להציג באופוזיציה. גם במחאה הקודמת, כששבתו רעב מול בית רה"מ בדרישה לתקציב עבור מרכיבי ביטחון ביישובים ובדרכים, הגיעו שרים רבים והזדהו עם המאבק. 

איבדנו את ההרתעה, אומר דגן. לדבריו, יש מדד אחד שעליו הוא מסתכל כדי לדעת אם הצד השני מורתע או לא. קוראים לזה מדד הכנאפה. אם בצד השני מחלקים כנאפה וסוכריות לתושבים - זה אומר שהאוכלוסייה שם סבורה שפעולות הטרור היו טובות והמענה מצד ישראל היה רפה. לכן הם שמחים כי במאזן הפעולה והתגובה יצאו כשידם על העליונה. 

לעומת זאת, אומר דגן, אחרי תגובה ישראלית הולמת, או מכה צבאית כמו השמדת תשתיות, חיסול מנהיגים, הטלת סגר משמעותי ולחלופין תגובה התיישבותית כמו הרחבת בנייה מאסיבית של יישוב סמוך - הם ממש לא מחלקים כנאפה. הם מבינים שמפעולת הטרור שביצעו יצא שכרם בהפסדם. למרבה הצער, הוא ממשיך, אחרי הטרור בשבוע שעבר והתגובה הישראלית שכמעט לא היתה אחרי, חילקו כנאפה וסוכריות ברמאללה. זה אומר הכל, ואנחנו נפגין עד שהמצב הזה ישתנה, מסביר דגן. 

להערכתו, גם בפעם הבאה יגיעו שרים מהבית היהודי והליכוד להשתתף בהפגנה, למרות מחאתו של נתניהו ומתקפות האופוזיציה. 

השר אופיר אקוניס, שלקח גם הוא חלק בהפגנה בתחילת השבוע, אומר כי הטענות על שרים שמפגינים נגד ממשלתם הן טענות מגוחכות של השמאל. לא הפגנו נגד הממשלה, הוא מסביר, אלא הבענו הזדהות עם זעקת המתיישבים שדורשים יותר הגנה ונקיטת קו תקיף במלחמה בטרור. לדבריו, מייד אחרי ההפגנה, נכנס למשרד ראש הממשלה ובמהלך ישיבת השרים לענייני חקיקה הצביעו השרים, בתמיכת נתניהו, בעד חוק גירוש משפחות מחבלים ובעד חוק ההסדרה 2 - שהם אחד לאחד הצעדים שאותם קרא לקדם בנאומו במהלך ההפגנה. 

השר זאב אלקין אמר שלא רק שאינו מצטער שהגיע, אלא שיתייצב בבוא הזמן גם להפגנה נוספת אם תהיה כזו. המתיישבים הם בשר מבשרנו, הדגיש. גם דגן ממובילי המחאה הוא איש ליכוד, הזכיר אלקין: "אם היית שם בהפגנה ומבקש מהמפגינים להצביע היית מקבל 90 אחוז לליכוד ולבית היהודי, לכן טבעי ששרי מפלגות אלה יגיעו ויביעו תמיכה". 

כסף לחמאס, בחינם

השבוע שבו הוריו של החייל הדר גולדין מביקור נוסף בפרלמנט האירופי בשטרסבורג, שם ביקרו במסגרת הצגת תערוכת הציורים של בנם שנהרג במבצע צוק איתן, ומוחזק עד היום בשבי חמאס. מבחינתם היתה זו הזדמנות נוספת להעלות את סוגיית שחרור בנם, יחד עם אורון שאול והחטופים האזרחים הנוספים שבידי חמאס, בפורום בינלאומי חשוב במהלך פגישות עם יו"ר ועדת זכויות האדם, יו"ר ועדת החוץ ובכירים אירופאים נוספים. 

הם חזרו ארצה כשליבם חמוץ ודואב עוד יותר ממה שהיה טרם הנסיעה. לא בגלל שלא מצאו אוזן קשבת, להפך, הקהילייה הבינלאומית די מאוחדת סביב הסוגיה והעובדה כי מדובר בפשע מלחמה, מאחר שרציחתם וחטיפתם נעשתה בעיצומה של הפסקת אש שנעשתה בתיווך האו"ם; אלא בגלל אוזלת היד של מי שהיה אמור לרתום את כל הכוחות הבינלאומיים החיוביים ולהביא לפתרון העניין - מדינת ישראל. 

במהלך הפגישות ניסו שמחה ולאה גולדין להבין מבעלי בריתה האירופאים של מדינת קטאר, עד כמה היתה יכולה להיות להעברת 30 מיליון הדולר לחמאס השפעה על שחרור החיילים והאזרחים הישראלים, במידה שהיתה התניה כזו מצד ישראל שמעבירה את הכסף בפועל.

בלי תנאים. שמחה גולדין / צילום: מרים צחי

התשובה שקיבלו מכל בני שיחם הדהימה אותם. לטענת הבכירים האירופאים שעימם שוחחו, ההשפעה של התניה כזאת היתה יכולה להיות דרמטית. רובם ככולם סברו באוזניהם כי חמאס לא היה מוותר על הכסף, ומשחרר את החיילים. במיוחד אם היה לחץ קטארי מלווה לכך, במהלך שהיה מקבל רוח גבית גם מאירופה ומהאו"ם. אבל ישראל לא הציבה שום תנאי להעברת הכסף. 30 מיליון דולר הועברו לחמאס בשתי פעימות, בחינם. 

כבר בשלבים המוקדמים אחרי החטיפות, בשיחות הראשונות של משפחת גולדין עם בכירים באירופה ובאו"ם, הבינו הוריו של הדר, כי קטאר היא המפתח לכל המהלך. לא מצרים ולא טורקיה. קטאר נשלטת על ידי משטר המקורב לאחים המוסלמים. הם גם הספונסרים המרכזיים של משטר חמאס ברצועת עזה. על פיהם יישק דבר.

על פי החוק, מדינה יכולה להעביר כספים הומניטריים רק לגורמים שאינם מפירים את החוק הבינלאומי. ישראל העבירה כספים - שגם אם נניח שאכן עוברים לצרכים הומניטריים, וכמובן ספק רב אם אכן כך - למשטר המפר בכל יום את החוק הבינלאומי בכך שהוא מחזיק בחיילים שנחטפו בזמן הפסקת אש רשמית. ואין פוצה פה ומצפצף. 

הקלפים של נתניהו

אחרי שהתקפל פעם אחת מדרישתו להתמנות לשר הביטחון, ניסה נפתלי בנט שוב לעשות שריר לנתניהו ואיים שלא לתמוך במינויו של ראש הממשלה לשר הביטחון. גם הפעם זה נגמר בהתקפלות. בנט ושקד נמנעו בהצבעה על המינוי בישיבת הממשלה, אולם במליאת הכנסת הרימו את ידם בעד. 

בבית היהודי מתקשים להבין לאן חותר בנט במהלכיו האחרונים. מה הוא מנסה להשיג. גם אם הוא רוצה לבדל את עצמו מנתניהו ולעקוף אותו מימין, מהלך לגיטימי בשנת בחירות, יש דרכים אלגנטיות יותר מאשר לתקוף את הממשלה בזמן אירועי דמים ביו"ש. בכלל, אם ממילא תמך במינוי בכנסת, למה היה צריך לאיים ולהימנע בישיבת הממשלה. 

בליכוד מזהירים את ראשי הבית היהודי כי אם בנט ימשיך לתקוף את נתניהו על כל דבר - עשויות להיות לכך השלכות בהרכבת הממשלה הבאה. זה לא שנתניהו לא מעוניין בבית היהודי בקואליציה, אבל התנהלותו של בנט לא תותיר לו ברירה, הם אומרים. 

במידה שיהיה איחוד בשמאל - בני גנץ עם יאיר לפיד, או עם המחנה הציוני, או מהלך דרמטי יותר שיחבר את כולם - לבנט אין ממה לחשוש. נתניהו יזדקק לו ביום שאחרי יותר מאי פעם. כולל במחיר תיק הביטחון. 

אולם אם הבחירות ייפתחו כשכל אחד מהחלקים בשמאל רץ לבד, בנט צריך להתחיל לשקשק. אחרי הבחירות יהיו לנתניהו הרבה מאוד אופציות אחרות מלבד הבית היהודי. הוא יוכל לצרף את בני גנץ. גם את אורלי לוי. אפילו לפיד הוא אופציה.

בנט כמובן עדיף, וכך כל מרכיבי הקואליציה הנוכחית שהיתה הטובה והנוחה ביותר לליכוד. אבל אם ימשיך להגזים ולתקוף, אומרים בליכוד, נתניהו יכול להפסיק פתאום לחשוב מהראש ולהתחיל לפעול מהבטן - וכבר ראינו שזה יכול לקרות - ואם זה יקרה אף אחד לא יוכל לשכנע אותו אחרת. 

גנץ זוכה בינתיים לעדנה בסקרים ובתקשורת, כמי שנתפס כאדם היחיד הנראה לעין שמסוגל להעביר מנדטים ממחנה הימין לשמאל. כי כל עוד הקרב הוא בתוך הגושים - בין המחנה הציוני ליש עתיד, ובין הליכוד לבית היהודי, הקרב של הבחירות הבאות למעשה הוכרע. גנץ כביכול יכול לשנות את התמונה. 

אבל רק כביכול. ההתבטאות המדינית הראשונה שלו שנחשפה השבוע ב"הארץ" - ולפיה הנושא הבוער ביותר שבו יש לטפל הוא הסכסוך ביו"ש, בחתירה להסכם תוך שמירה על ביטחון המדינה - היא רק סנונית ראשונה להתבטאויות שמאלניות נוספות שיבקעו מפיו בחודשים הקרובים.

אם ירוץ לבד בבחירות, משימת קמפיין הבחירות של הליכוד תהיה אחת בלבד - להדביק את גנץ למחנה השמאל. בכך, יוכלו בליכוד למנוע זליגה של אנשי המחנה הלאומי שעשויים ללכת שבי אחריו בשל תפקידו הרם לשעבר, והאפיל התקשורתי המנופח המונע כמו תמיד ממניעים אנטי־ביביים מובהקים. 

במידה שיחבור בישורת האחרונה למחנה הציוני או ליאיר לפיד - תהיה מלאכתו של קמפיין הליכוד קלה יותר. החיבור עצמו כבר יחשוף את גנץ כבעל עמדות שמאל. 

"כולנו" בדרך למטה?

מי שנראה השבוע ככזה שיוצא לקרב חייו הפוליטיים הוא שר האוצר משה כחלון, שמנסה בכל כוחו לעצור את סחף הדיווחים והתחושות כי המשק עומד בפני קטסטרופה. בהצהרתו ביום שני, נראה כחלון לחוץ ולא מפוקס. באמצעות שלל נתונים ומספרים, ניסה בשארית כוחו להציג תמונה הפוכה לחלוטין מזו המדווחת בחדשות ובמדורי הכלכלה מדי יום בשבוע האחרון. לא רק שאין עליית מחירים, טען, אלא יש ירידה. בעוד בתקשורת מציגים הגרפים חיצים אדומים מעלה, מראה כחלון חיצים ירוקים מופנים כלפי מטה. 

נגד גבאי. כחלון / צילום: אורן בן חקון

זהו קרב על תדמית ואווירה. לא על מספרים יבשים שמן הסתם רצים לכל הכיוונים, ושכל אחד יכול להסתכל עליהם אחרת. נראה שנגד כחלון עובדים כוחות גדולים שדואגים לטפח את תדמית העלייה במחירים ושיחד עם האופוזיציה מלבים את אש המחאה והביקורת. גם אם יצליח כחלון לבטל את עליית מחירי המים, החשמל וכמה ממוצרי המזון והצריכה הבסיסיים, המחאה נגדו לא תיפסק. הצלחתה עשויה להביא להיעלמותו. כחלון הקים מפלגה המחויבת להציג תוצאות. זו זכות קיומה. 

העלאה או אי־העלאת המחירים הנוכחית היא גם האות לקרב הגלוי האמיתי הראשון בין כחלון לאבי גבאי, מאז פרש גבאי מהממשלה וממפלגת כולנו - והלך לרעות בשדות אחרים. עד כה היתה מתיחות והיו עקיצות, ידוע שכחלון וגבאי לא מדברים זה עם זה מאז אותה פרישה, הם גם ממעטים לדבר זה על זה בראיונות בתקשורת, אבל כעת הוסרו הכפפות.

ניסיונו של גבאי לעמוד בראש נושאי הדגל החברתי־צרכני, בראיונות רבים בתקשורת, בהופעתו בוועדת הכלכלה ועוד, הוא לא פחות ממסע נקמה בביתו הפוליטי הקודם. הצלחת המחאה עשויה להכחיד את מפלגת כולנו מהמפה הפוליטית, לא פחות. 

בינתיים מי שמנהלים מול שר האוצר את הקרב הם חייליו של כחלון, יו"ר הסיעה רועי פולקמן ושר הכלכלה אלי כהן; אולם לא מן הנמנע שכחלון עצמו יצטרף גם הוא למלחמה במי שהיה שותפו הפוליטי הבכיר ביותר. •

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו