לפני כשלושה שבועות נערך ערב לזכרו של ברנרדו ברטולוצ'י באולם "ארגנטינה" במרכז רומא. אלמנתו הזמינה לאירוע גם את עמוס גיתאי, שהחליט, לאחר התלבטות, שהוא חייב להגיע. ברטולוצ'י העניק לו את הפרס הקולנועי הראשון שלו, והוא גם הואיל להשתתף כשחקן באחד מסרטיו הרבים.
גיתאי גילה שיש טיסה לרומא עוד שעה, ופרנסיס פורד קופולה, מרטין סקורסזה ורבים אחרים יגיעו אף הם. סטפניה סנדרלי נתנה הופעה, אבל ויטוריו סטוררו לא היה יכול להגיע. הוא שלח קטע מצולם. היה מרגש, לדברי גיתאי. כששוחחנו בקפטריה של אחד מפלאי הארכיטקטורה בארץ, מוזיאון ישראל בירושלים, עסקנו בשינוי הטעם האישי בקולנוע, בכך שמשתנה גם ההכרה בחשיבות המרכיבים השונים של מה שמחזיק סרט קולנוע לאורך שנים.
שנינו הסכמנו שכאשר מתוודעים לברנרדו ברטולוצ'י בראשית הדרך, עם "הקונפורמיסט", נפש הנוער הולכת אחרי הבלונדינית הסודית - דומיניק סנדה. אבל בהמשך הדרך, אתה מגלה שעברת למפלגה של סטפניה סנדרלי. "הטנגו האחרון בפריז" התיישן ואילו "אסטרטגיית העכביש" מחזיק מעמד. אם כך אפשר רק להצטער שהסינמטקים כבר לא מקרינים כמעט סרטים קלאסיים ישנים, אלא רק מה שהשגרירויות מנפקות.
נטישה בביר זית
מדהים איזה כבוד עושים לעמוס גיתאי, שהוא ללא ספק הבמאי הפורה ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי. את מוזיאון ישראל, דרך אגב, תכנן האדריכל מנספלד שהיה שותפו משך עשרות שנים של אביו של עמוס, מוניו ויינרויב, שהקפיד לתרגם את שמו בדייקנות עברית לגיתאי. עמוס גם פגש בקפטריה את האדם העוסק בניהול הארכיון של הארכיטקטורה הישראלית בספרייה הלאומית, והפקיד בידיו כמה מרישומיו המדהימים של מוניו אביו בבית הספר של הבאוהאוס בהדרכתו של האדריכל הגדול ולטר גרופיוס. אלה רישומים בקווים מקושתים, בארוקיים; משהו בנוסח: תדע קודם לצייר בטכניקה קלאסית לפני שאתה מתיימר לרשום בקווים ישרים, פשוטים ומינימליסטיים.
גיתאי קשור בכל נימי נפשו להוריו המהפכנים. אמו אפרתיה, בת לעולים מהעלייה השנייה; ואביו שנעצר מייד לאחר שהתקבלו חוקי הגזע בגרמניה, חודשים אחדים לאחר עליית היטלר לשלטון. מוניו הגיע לגרמניה כאוסט־יודן מגליציה והעיתוי, איך לומר, היה גרוע, למרות שבית הספר לארכיטקטורה היה הטוב ביותר - הבאוהאוס. "מעניין שגבלס החליט שבית הספר הראשון שהוא יסגור יהיה של הבאוהאוס", אומר גיתאי, "עצרו את אבא שלי, שברו לו את השיניים. הוא נשלח לכלא עם עוד ארבעה יהודים שפשעם היה שהיו גם יהודים וגם סוציאליסטים. ביניהם גם הנס שוורין. אתה יודע מי זה?"
"זה אבא של תום שגב".
גיתאי כמעט המציא את ז'אנר הסרט הפוליטי הישראלי בסרטיו התיעודיים "יומן שדה" ו"הבית". באותה תקופה הכרתי אותו ויש לנו אפילו חוויה מיתולוגית משותפת, שלפי התיאוריה שפיתחתי תוך כדי שיחה איתו, משקפת יותר מאשר את תוגת השמאל - את שורשי כישלונו.
אז כך זה היה. התארגנו בירושלים לנסוע לרמאללה או ביר זית, אני לא בדיוק זוכר. זה היה נובמבר או דצמבר 81'. היו כמה בעלי מכוניות, והפגנה אורגנה על ידי הוועד לסולידריות עם ביר זית. בשלב מסוים, מג"ב פיזר אותנו בגז מדמיע. נוצרה מהומה, וכל המנהיגות האליטיסטית עם הסיטרואנים ושאר המכוניות הלבנות והירוקות התקפלה יותר מהר מחתול שמשאיר משהו מאחור. נשארנו כל פשוטי העם והפלבאים התמימים שהצטרפו להפגנה ונעצרו על ידי מג"ב, שב"כ או משטרה. לא יודע.
קרן מור ויובל שרף ב"רכבת קלה" // צילום: אוליבייה פיטוס
אמרתי לגיתאי - שזכר היטב את הגז המדמיע - שההתקפלות הממונעת הזאת של מובילי ההפגנה היא המאפיין המרכזי של השמאל. השמאל בנוי בצלמם של המתקפלים במכוניות; לא נותרו חפ"שים.
"אני מקבל את הדברים", ענה גיתאי. "ברגע שאתה לא מסייע להליכים דמוקרטיים זו גם טעות ערכית וגם אסטרטגית. מי שרוצה ליצור חיץ בין תרבויות, עושה זאת מסיבות שונות. יש כאן גם פן גזעני וגם דמוגרפי. מי שרוצה להילחם נגד זה, לא יגיע לשלטון בלי קואליציה עם הערבים. אפשר לקחת דוגמה מחיפה - זו עיר ששומרת על השותפות, בלי להיכנס להגדרות. זה גם לא התפקיד של במאי קולנוע. התפקיד הוא לעורר את השאלה".
על הסט עם ז'אן מורו
בין הסטים, גיתאי גם משמש היום מרצה על חשיבות הצורה מול התוכן בקולנוע, בקולג' דה פראנס. זהו המכון האקדמי היוקרתי שהוקם עוד במאה ה־16, בשנת 1530, וכל הגדולים היו חברים בו.
צורה, זאת גם הרכבת הקלה בירושלים בסרטו "רכבת קלה" שעלה בימים אלה לאקרנים. זהו סרט עלילתי שבחלקים גדולים שלו נראה כמו דוקומנטרי. הרכבת עובדת, הרכבת נוסעת; תקלות לא נמצאות ברפרטואר של הסצנות בסרט. יש קטעים רגיזים, אבל הקולנוע נועד לביקורת, ויש גם קטעים שופעי חיים, כמו סצנה ארוכה ונפלאה של חנה לסלאו בתחפושת של שלי ווינטרס, ביידיש ובעברית. פה ושם היא זורקת לחלל הרכבת גם איזה "מון־דייה!" לסלאו בסצנה היא אישה חרדית שדואגת קודם כל, בכל מקום ובכל שעה, לחתונה הבאה. לרווקים המחפשים אישה. "אתה מוכרח ללכת 40 יום רצוף לכותל!" היא מסכמת, אם אתה רוצה לחסוך נסיעה ארוכה לגליל העליון לעמוקה.
גיתאי עבד עם כולם. עם כל הגדולים, כולל השחקנית הגדולה בתולדות הקולנוע הצרפתי, ז'אן מורו. "תשמע, היא הרי עבדה עם בונואל, עם טריפו, לואי מאל. לי היא אמרה, עמוס, אם אני מחליטה לעשות סרט - זה כדי ללמוד משהו שאני עוד לא יודעת עדיין. היא היתה מאוד שונה מהשחקנים, שכל הזמן חזרו על עצמם. מתברר שגדלה בברייטון, באנגליה. היא זכרה שאביה משום מה החליט לעבור לצרפת. והיא זכרה גם איך שלפו ילדים יהודים מתוך הכיתות בזמן המלחמה, אחר כך היא גם הבינה לאן הם נשלחו. ראית שהשולחן שלה היה מלא בספרים על אנטישמיות".
גם חנה שיגולה, השחקנית הגרמנייה הענקית, עבדה עם גיתאי, וגם במאים אגדיים כמו ברטולוצ'י וסם פולר הסכימו להשתתף בסרטיו כשחקנים.
"קל לפורר תרבות"
גיתאי עוסק רבות בצורה, והרכבת הקלה היא מעין מקום מאחד של אנשים וסיפורים, כאשר כל אלה מתרחשים בתנועה. "קופסת הסרדינים הזאת היא מיקרוקוסמוס והיא גם מטאפורה", הוא אומר. "כולנו עם הסיפורים שלנו נמצאים שם. הרכבת נעה לאיזשהו מקום וחוזרת מאיזשהו מקום. יהודים, ערבים, איטלקים. אתר ארכיאולוגי בתנועה. כל בני העיר הזאת. יש משהו בידידות, ביחסי השכנות, בין דוברי ערבית, עברית ודוברי יידיש".
גיתאי רואה בירושלים עיר היברידית, שהוא מתחבר אליה יותר מאשר לתל אביב, כי היא מזכירה לו את עיר מולדתו חיפה. "תל אביב היא כבר לא־מקום", הוא אומר, "מרוב רצון להיות כל הזמן מעודכן, אתה מוצא את עצמך תמיד באיחור".
הוא מתכוון בעיקר לארכיטקטורה של בנייני המשרדים והדירות הגבוהים, שבמידה מסוימת מחקו את הזהות הקודמת של תל אביב. בעבר היא היתה מזוהה עם באוהאוס, ורבים ראו בה את המקום שהושפע הכי הרבה ממנו; אך גיתאי מנפץ את המיתוס הזה, ואומר שזה מה שהישראלים חושבים. המקום שקיבל את חתימת הבאוהאוס הבולטת ביותר, לדבריו, היא מנהטן, וזה קרה ברגע שמיס ואן דה רוהה התחיל לקבל פרויקטים בשנות ה־30. אז ליבה של ניו יורק השתנה.
אני לא יודע אם גיתאי התכוון למסר הזה, אבל למרות שהוא מציג את הדמויות הישראליות שנקלעות לרכבת בצורה מעיקה וצורמת, המציאות הישראלית מקרינה עוצמה שקטה שסופגת הכל. באחת הסצנות משוטט בקרון הלוך ושוב ראפר ערבי שמדבר בהתנשאות: "לכו! לכו מכאן! לכו מכאן!" ו"בדם ואש נפדה את אל־אקצא!" הקטע חושף סיטואציה של דו־קיום מטורף, על סף אלימות.
"הכדור בכלל מנוהל היום על ידי כל מיני פרחחים", אומר גיתאי ומתכוון גם לממשלת ישראל. "כמויות האגו איומות - פורמים את הרקמה האנושית. אנחנו בבעיה. גם החבורה שהשתלטה אצלנו גורמת נזקים בטווח הארוך, בחינוך, 'אוברדוז' של לאומנות - וגם הפגיעה במערכת המשפטית וההשתלטות בתחום התרבות. תרבות היא עניין אישי וקל לפורר אותו, נדבך אחרי נדבך. זה מסכן משהו בדנ"א של האמנות בארץ, שמגלם בתוכו חוש ביקורת והתבוננות.
"יש התנהלות ממסדית שקוראת ליצירה של קונפורמיזם. זו בעיה. אמנות ביקורתית זה מה שעושה יוצר שאוהב את החברה שלו. קח את 'גרניקה' כדוגמה. פיקאסו היה מזועזע מההפצצה. היום כולם מדברים על הצבעים שבציור הענק, אבל כשהוא נעשה בזמן מלחמת האזרחים בספרד זו היתה זעקה אזרחית של התקוממות".
חנוך לוין על הפסים
מי שעוקב מעט אחר סרטיו ב־20 השנים האחרונות, מזהה אצל גיתאי קבוצה מסוימת של שחקנים. לירון לבו, קרן מור, חנה לסלאו, יעל אבקסיס, יוסוף אבו ורדה, יובל שרף, מכרם חורי, תומר רוסו, הילה וידור, רמי הויברגר. יש בוודאי אחרים. הם מופיעים אצלו פעם אחר פעם. "יש לי להקה בקרקס", הוא אומר, "ואני מזמין בכל פעם את החברים בלהקה. אתר הצילומים הופך לנקודת המפגש. כך הם פוגשים גם שחקן צרפתי גדול, מתייה אמלריק. היצירה על הסט היא נקודת המפגש של הדברים האלה יחד. זו לפחות התחלה טובה לסרט".
אהבתי את דבריו לגבי מה שמכונה "האגן הקדוש", שכולל את כנסיית הקבר, המסגדים על הר הבית והכותל: "הקילומטר המרובע הזה יצר דתות ששינו את הכדור". גיתאי אוהב את ירושלים, כפי שזיכרונות היבוסי ודוד המלך משתברים בתווך "ברלין־ירושלים", כשם אחד מסרטיו. "אלזה לסקר שילר יושבת בברלין, כותבת 'בלדות עבריות' בגרמנית. סוג של פנטזיות על ירושלים", הוא אומר. "אנשים לא מתייחסים לשכבות ההיסטוריות. הברית החדשה וגוסטב פלובר, אחינועם ניני. כל זה בקרון הרכבת. אירוניה חנוך־לוינית. עיר היברידית, שבע שפות. היופי טמון בפאזל".
חנה לסלאו ומנחם דוד נילינגר // צילום: אוליבייה פיטוסי
תוך כדי שיחה איתו, ובעוד הצלם מביים אותו על רקע בריכת הנוי בכניסה למוזיאון והוא מביים את הצלם בחזרה, נראה שדמות מרכזית שגיתאי מזדהה עימה היא של הפסל הענק יצחק דנציגר. מה אתה חושב היום על "נמרוד" שלו? שאלתי אותו. "נמרוד" מקבל מקום מרכזי במוזיאון, וכל מי שנכנס נתקל בו עוד לפני שיפנה לאחת התערוכות האופנתיות.
גיתאי עדיין אוהב את הפסל האלילי, המופלא, אותה יצירת מופת באבן חול נובית שהובאה במיוחד מהסלע האדום. "אתה יודע שדנציגר עוד הפגין בשטח 9", הוא מזכיר לי מאורעות שרק פותרי החידות החדים ביותר של היסטוריית השמאל עוד מכירים. "הוא גם פיסל את ראשו של ז'בוטינסקי, והוא היה גם אדריכל. אדריכל גנים. למד באנגליה אצל הנרי מור".
הגענו לנושא משום שמי שמכיר את עמוס גיתאי, מזהה בו את השורשים הצבריים הישראליים הישנים, למרות העיבוד לספרו של אפלפלד ביידיש, ולמרות ברטולוצ'י ואלזה לסקר שילר והפרס שקיבל בשבוע שעבר באי קאפרי. בכל זאת הוא חיפאי והיה לוחם בסיירת אגוז והשתתף במלחמת יום כיפור, שעליה עשה שני סרטים.
אבל מתברר שגם דנציגר היה כנעני בסגנון בינלאומי. בשנת המאה לבאוהאוס, עמוס גיתאי חוזר יותר ויותר לארכיטקטורה. הלוואי שהרכבת המהירה לתל אביב תלמד משהו מהצעצוע הקולנועי הנחמד של ירושלים. בית הספר לאדריכלות של הבאוהאוס נוסד ב־1919, בוויימאר, עיר קלאסית ששימשה ערש הדמוקרטיה הגרמנית הצולעת. באמצע שנות ה־20 עבר בית הספר לעיר דסאו שסימלה את המודרניזם, ואחר כך התבסס הבאוהאוס בברלין. בדסאו השתלב בית הספר בסביבה של עיר תעשייתית, עם מפעלים לייצור מטוסים, ותעשייה של ייצור מכונות.
בסך הכל 14 שנים עברו עד שהחל הטרור הנאצי ב־33'. כמה ארכיטקטים הגיעו לארץ ישראל ובמידה רבה עיצבו חלקים חשובים בנוף הסביבתי המוכר - מרחובות תל אביב ומחדרי האוכל הקיבוציים. עמוס גיתאי צמח מהחיבור הזה. •
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו