חינתו של בנימין נתניהו שאלת האיחוד בשמאל היא לא עניין של אם, אלא של מתי. לדעתו ההכרעה כבר התקבלה: גנץ ולפיד יתמודדו יחד, ייתכן שיחבור אליהם גם גבי אשכנזי, ועיתוי החיבור יהיה כזה שאמור להשאיר אותו לא מוכן על מנת למנוע ממנו תגובה אפשרית של איחוד מקביל בימין. נתניהו לא המתין השבוע לראות אם מתגבש מהלך כזה בצד השני, וגם לא חיכה לבחון אם גנץ יאבד את המומנטום, אלא קבע כי הבחירות הן בינו לגנץ. כשראש הממשלה מסמן יריב, היריב אוטומטית מתעצם, הופך לבולען שמנקז אליו את כל אנשי מחנהו, הולך ומתנפח על חשבון הגוש שאותו הוא מייצג ומתייצב בעמדת ראש בראש מול נתניהו.
יתר המועמדים בגוש, יאיר לפיד ואבי גבאי, היו מוכנים לתת את ראשם עכשיו כדי שנתניהו יתקוף אותם, שיציב אותו מולם בהכרזה פומבית שזה הם או הוא. כך היו יכולים לקבל את זריקת המרץ כנראה היחידה שעוד יכולה להציל את מפלגותיהם הנמצאות בעיצומו של תהליך קמילה מואץ. אבל נתניהו בחר בגנץ. כלומר המציאות הפוליטית הנוכחית בחרה בו, אבל נתניהו הפך זאת לעובדה מוגמרת. מבחינתו אין תרחיש אחר. בסופו של דבר גנץ יוביל את גוש המרכז־שמאל מולו בין אם ירצה ובין אם לא. שהסיכוי שיאבד מומנטום ומנדטים יחזרו ללפיד או למפגלת העבודה - קלוש. יתרה מכך, להערכתו של נתניהו לפיד לא יעמוד בלחץ, ייכנע (אם לא נכנע כבר ורק מסתיר זאת עד לרגע האחרון), ויתאחד עם גנץ כשגנץ עומד בראש.
שאיפות סותרות
המשימה של נתניהו מורכבת מאין כמוה. מצד אחד הוא פועל לאיחוד בימין: מתקשר ומשכנע את ראשי המפלגות האיחוד הלאומי והבית היהודי למצוא את הפתרון שיביא לריצה משותפת בינם ואם אפשר גם לצרף את עוצמה יהודית ואולי גם את אלי ישי - העיקר להבטיח שכולם עוברים את אחוז החסימה ולא מבזבזים מאות אלפי קולות למחנה הימין.
השבוע שוחח כמה פעמים עם בצלאל סמוטריץ' ועם הרב רפי פרץ ועודד אותם להתאחד. בקרוב ישוחח גם עם רבנים מהציונות הדתית ויסביר להם את הקריטיות שבעניין.
על פי הסקרים האחרונים, נראה שיותר מדי מפלגות בימין מתנדנדות. אם אחת מהן לא תעבור את אחוז החסימה, הימין עשוי לאבד את הרוב ונתניהו את ראשות הממשלה.
מצד שני, נתניהו חושב גם על כתב האישום שבדרך. בשביל זה הוא צריך ליכוד גדול. יותר מ־30 מנדטים. ניצחון מובהק. זאת כדי למזער עד כמה שניתן את הצורך במפלגות נוספות שעשויות לתקוע לו מקלות בגלגלים אחרי הגשת כתב האישום הסופי, אם יוגש, בלי שיאלצו אותו להתפטר.
אלא ששתי השאיפות הללו סותרות זו את זו: לא ניתן להגדיל את הליכוד בלי לסכן את יתר מפלגות הימין באי מעבר אחוז החסימה.
הפתרון של נתניהו הוא איחוד בימין. אחרי שהמפלגה המאוחדת שמימין לליכוד־הבית היהודי־האיחוד הלאומי־עוצמה לישראל, תבטיח את מעבר אחוז החסימה, יוכל ראש הממשלה לנהל קמפיין להגדלת מפלגתו בלי חשש. עד שזה יקרה נאלץ נתניהו לנהל קמפיין עם יד קשורה מאחורי הגב.
כיפה אחת
מלבד יוזמת איחוד הימין מתגבשת בחודשים האחרונים, כידוע, יוזמה לאיחוד המפלגות החרדיות. אחרי הסכם החיבור של אגודת ישראל ודגל התורה ממתינה ש"ס לתורה. חלק מהמעורבים בדבר היו רוצים לראות את האחדות הזאת רוקמת עור וגידים, לעומת זאת יש כמה גורמים בשתי המפלגות החרדיות שסבורים כי איחוד כזה יזיק לכוחם האלקטורלי מאשר ריצה נפרדת.
אבל יש גם יוזמה שלישית. כזו המאחדת את שתי היוזמות הקודמות. כרגע זה נראה רחוק, אולי מופרך, אבל יש מי שמנסה לחבר את כל המפלגות הדתיות לרשימה אחת שתרוץ לכנסת. על פי היוזמה, מאחוריה עומדים כמה אנשי עסקים מהעולם החרדי, האיחוד יהיה כולל ומקיף כך שכל המפלגות המגדירות את עצמן דתיות יהיו חלק ממנו: מהבית היהודי ועד דגל התורה, אבל כל מפלגה תשמור על עצמאותה ביום שאחרי. לא יהיה מו"מ משותף לכניסה לממשלה וגם לא יהיה יו"ר אחד לרשימה, אלא כל מפלגה תתנהל באופן עצמאי לחלוטין. אפילו הקמפיינים יהיו נפרדים. אולם בבחירות פתק אחד לכולם.
נקודת המוצא היא כי בדרך זו ניתן יהיה לשמור על קולות הדתיים, החרדים ושומרי המסורת במקום אחד, וליצור סחף למחבבי הדת ושומרי מסורת שיצטרפו גם הם ולא יזלגו למפלגות אחרות.
לא כל החדש נוצץ
במטה של בני גנץ לא מבינים איך זה קרה להם. אחרי כל הופעה פומבית של היו"ר, נאלצים אנשי הדוברות והייעוץ האסטרטגי של חוסן לישראל להוציא תגובות הבהרה ולתקן את הנזקים שיצרו דבריו. בתוך כך הולכת ומתגבשת הערכה במערכת הפוליטית כי קמפיין השתיקה של גנץ, שדווקא זכה לתשבחות ולתוצאות בשטח, לא נועד ליצור כיסופים וכמיהה למוצא פיו כפי שסברו כולם, אלא פשוט לגרום לו לשתוק. שאנשי המקצוע בקמפיין הבינו אם יש להם עסק וגזרו עליו שתיקה.
גנץ הוא תקוותם של רבבות. כוכב מנצנץ בשמי הפוליטיקה שבא לגאול אותם מייסורי נתניהו. האהדה התקשורתית שלה הוא זוכה נובעת מאותו המקום. מפה, ועם המומנטום שצבר, הדרך למפלגה בסדר גודל משמעותי שתיתן פייט לליכוד קצרה ביותר. עם לפיד או בלעדיו. אבל יועציו האסטרטגיים הבינו היכן נקודת החולשה שלו. האלמנט שאם יתגלה יכול לקלקל הכל. נאומו היה חלש ונטול כריזמה. לכן החביאו אותו. אימנו אותו לנאום ולשחק עם אינטונציית הדיבור, וגם לגבש דעות על כל נושא ולדעת להביע אותן.
את הופעותיו הפומביות בררו בקפידה. מאז הודיע על הצטרפותו לפוליטיקה היו לו שלוש כאלה: בפתח ביתו יחד עם המפגינים הדרוזים נגד חוק הלאום, בנאומו המפורסם בגני התערוכה, ובראיון לשלמה ארצי וחנוך דאום ב"ידיעות אחרונות". בכל אחד מהם היו אלה אנשי מטהו שבחרו עבורו את הזירה, את התפאורה, התוכן והאווירה. הכל היה מתוכנן ומתוזמן. אולם בכל אחד מהמקרים זה יצא עקום. אחרי כל הופעה כזאת נאלצו אנשיו לנקות אחריו, להבהיר, להסביר ולתקן את הנזקים שהותיר.
ככה זה כשמנסים לרקוד על כל החתונות. להיות מספיק ימני כדי לא להיחשב שמאלני, אבל לא להבריח את השמאלנים שמהם הוא שואב את עיקר כוחו. לערפל מסרים ועמדות ולקוות שהאריזה תהיה יפה מספיק כדי שלא יתעסקו בתוכן. בקיצור ללכת בדרכיו של מורו ורבו הפוליטי, ממציא שיטת "המרכז הפוליטי", יאיר לפיד.
אלא שלפיד מוכשר ומיומן ממנו. כל חסרונו כעת הוא שהוא נחשב ישן. וגנץ חדש. זה הכל. הדרישה ממנו כעת להוריד את מועמדותו ולהעביר את השרביט לגנץ מעט מחוצפת. לפיד בנה את מפלגתו בעשר אצבעותיו. הוא השקיע בשטח, במוניציפלי, בבניית תשתית ומוסדות. אפילו הבייס שלו כבר יציב ואיתן, בניגוד לכל ההערכות. יש עתיד כבר לא מפלגת אווירה. היא פה כדי להישאר. לפחות כל עוד לפיד בראשה. היא אפילו יותר איתנה ממפלגת העבודה, שם ברחו כל המצביעים לגנץ והותירו את גבאי עם חמישה מנדטים. לפיד אמנם ירד בסקרים בעקבות גנץ אבל לא התרסק. תומכיו, מסתבר, נאמנים יותר מאשר נאמני המפלגה הוותיקה בישראל.
מי כאן הבוס
הדיבורים בין גנץ, לפיד ואשכנזי הפכו צפופים ותכופים. אשכנזי היה רוצה להצטרף אבל רק אם שלושתם ילכו יחד. הוא לא רוצה להיות גיבור, אלא לחסות בצילם ולגלוש לכנסת עם כמה שפחות תשומת לב ציבורית. הוא עדיין חושש מספיחי הפרשות שבהן היה מעורב. רק לפני כמה שבועות הכיוון עוד היה הליכוד. הקשר בינו לבין אנשי נתניהו היה משמעותי. אך ראש הממשלה חתך. בסקרים שערך התברר כי אשכנזי לא מוסיף מנדטים לליכוד, וגם חבירתו לגנץ ולפיד לא מוסיפה להם, לכן ויתר עליו והעדיף ללכת עם גלנט, יריבו. מסיבת העיתונאים המשותפת של נתניהו עם הרכש הביטחוני החדש בליכוד, שימשה איתות ברור לאשכנזי שההכרעה בשאלה מיהו הדמות הביטחונית החדשה בליכוד התקבלה.
זה היה בלתי צפוי, אולם הפריימריז בליכוד שהתקיימו השבוע הפיחו רוח חיים במפלגת השלטון. במקום הרינונים הרגילים על כך שהליכוד הקצין ימינה, זנח את ערכי מייסדיו הדגולים, והביא לקדמת הבמה אנשי קש הזויים, התמלאה המערכת הפוליטית, וגם התקשורת, בפרגונים מקיר לקיר. הרשימה טובה. נתניהו מרוצה. גדעון סער מבסוט. הליצנים מהפעם הקודמת נדחקו החוצה. החדשים המבטיחים: ניר ברקת, יואב גלנט ואחרים התברגו היטב בפנים. השרים עתירי הניסיון מוקמו בפרונט. בקיצור נבחרת שניתן להתגאות בה ולהתחרות איתה מול הנבחרות החדשות והנוצצות שיעמידו מולה גנץ, לפיד, אולי גם ליברמן וכחלון.
אבל יש בכל זאת הבדל אחד. את רשימת הליכוד בחרו יותר מ־60 אלף מתפקדים. בשאר המפלגות מי שקובע הוא המנהיג. בשנים האחרונות נאלצו לפיד, לבני וכחלון לא פעם להשיב לשאלה המציקה מדוע ויתרו על הדמוקרטיה במפלגותיהם, בעודם מטיפים ללא הרף על פגיעה בדמוקרטיה מצד אחרים ובראשם נתניהו. למעט מלמולים לא ברורים נגד שיטת הפריימריז לא היתה לאיש מהם תשובה רצינית. אחרי הבחירות בליכוד השבוע השאלה מתעצמת אף יותר. הפריימריז הוכיחו כי אף שנתניהו לא קיבל את מלוא תאוותו בידו, על הכללים הדמוקרטיים הוא שמר מכל משמר. הוא לא ניסה לשנות את החוקה ולהעניק לעצמו כוחות־על כפי שעשו ברק וגבאי במפלגתם מייד עם בחירתם. הוא לא הקים מפלגה בצלמו ובדמותו כמו לבני ולפיד, ולא שיחק עם המוסדות הפנימיים שבהם הוא שולט ביד רמה, כדי להשיג לו ולאנשיו יתרון, אלא נתן למשחק הדמוקרטי להכריע, למרות המחיר של לחטוף את גדעון סער בחמישייה הראשונה.
הברק לא פגע
במפלגת העבודה תולים תקוות רבות בבחירות הפנימיות השבוע. בסביבת גבאי מקווים כי הפריימריז יעוררו את השטח ויביאו לעלייה במספר המנדטים בסקרים. להערכתם, למרות הכל, המפלגה תסיים במספר דו־ספרתי.
למפלגת העבודה כ־60 אלף מתפקדים. כל אחוז הצבעה שיעלה על 50% יוצג כעדות לכך שהמפלגה לא לגמרי מתה ושהסקרים לא משקפים את המציאות. בזמן שנותר גבאי כבר לא בונה על איחודים. איך שזה נראה, תוצאות הפריימריז והרשימה שתתגבש אחריהם, זו תהיה הרשימה הסופית שתוגש לוועדת הבחירות. לא צפויות הפתעות. אהוד ברק לא בא ולא יבוא. חידוש החוזים האחרון על עסקיו מעיד על כך שעל הסיבוב הזה הוא מתכוון לדלג. לפוליטיקה הוא לא חוזר כרגע.
ומי שדווקא כן מוכן להיכנס לבוץ הפוליטי הוא היועץ הפוליטי יא־יא פינק. מפלגת העבודה אינה זרה לפינק. להפך. הוא חי את השטח המפלגתי שנים, כיועצה של שלי יחימוביץ' ומאוחר יותר של גבאי. פינק יזם את פרויקט "לובי 99" וידוע כפעיל ב"צו פיוס". מה גורם לו להיכנס למיטה חולה? לדבריו, "בכל בחירות יש אופנה לחבוט במפלגת העבודה ולקבור אותה. אני מאמין בערכי תנועת העבודה של סוציאל־דמוקרטיה וחתירה לשלום וחושב שהם רלוונטיים מתמיד. דווקא כצעיר חובש כיפה, אני חושב שהיהדות לא שייכת רק לימין, ולכן אלחם בכנסת למען קידוש החיים ולא רק האדמה ונגד הכפייה הדתית".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו