גל העלייה החדש כבר כאן. בשונה מן המדינות הגובלות באוקראינה, ישראל אמנם לא חווה נחשולי פליטים שמתורגמים לתמונות דרמטיות. אין רבבות נמלטים בגבולותינו היבשתיים, ואין מחנות אוהלים של אלפי אנשים המתדפקים על שערינו. אולם, מספיק לגרד קצת את שכבת השגרה כדי לזהות את אתגר הקליטה הבא של מדינת היהודים.
כדי לראות היסטוריה בהתהוות, מספיק להיכנס לכמה בתי מלון בבירה, "קיסר פרמייר" או "עץ הזית" לדוגמה. במקום נוף התיירים הרגיל תראו מאות משפחות של עולים טריים, אשר נחתו בישראל לפני ימים או שעות אחדות. חלקם עדיין מפוחדים מהמראות שראו באוקראינה. אחרים מאושרים מכך שהצליחו להימלט, אולי ברגע אחרון ממש. וכולם־כולם שותפים לתחושת הטלטלה הפתאומית.
כמעט שלא תראו כאן גברים. כבר בימים הראשונים של המלחמה השלטונות האוקראיניים אסרו על היציאה של גברים בגיל הגיוס, מגיל 18 עד 60. יהודים אוקראינים רבים מדווחים שבשל ההגבלה הזאת החליטו להישאר, על אף הסיכון הברור לכולם. משפחות אחרות נקרעו.
הגברים שבכל זאת הצליחו לברוח מהמדינה הנלחמת בימים אלה על חייה, לא ששים לספר כיצד עשו זאת. וזה לא הדבר היחיד שרבים מן העולים מבקשים שלא לחשוף. ג' ובני משפחתו מפצירים לא לפרסם את שמותיהם. "הרי אין לדעת מי ישלוט באוקראינה בעוד שבוע", הוא אומר לי והמבט בעיניו משדר פחד. "יש לנו שם נכסים וקרובי משפחה, ואם מישהו ירצה להתנכל לנו - הוא יידע איך לעשות זאת".
מבחינה פורמלית, המשפחה של ג', שהגיעה מהעיר דנייפרו, לא נחשבת לעולים חדשים. הם כבר עלו לישראל בשנות ה־90, אבל חזרו לעיר הולדתם ועשו בה חיל. ג' לא מסתיר את רגשותיו המעורבים כ"ישראלי על הנייר": "מצד אחד, לא נעים לי שלא הספקתי לתת דבר למדינה היהודית. עכשיו קיבלתי את היקר מכל - את האפשרות לברוח מן המלחמה ומן הסכנות. מצד שני, אני באמת לא יודע מה יילד יום, אם נישאר כאן או נחזור לאוקראינה בהזדמנות הראשונה. זה נפל עלינו כרעם ביום בהיר, לא הפנמתי עדיין את המציאות החדשה".
את הקושי העצום להבין את המציאות החדשה אפשר ממש לחוש באוויר של בתי המלון המאכסנים את העולים החדשים. עם זאת, לא כולם שם ממשיכים להתלבט, כמו ג' ובני משפחתו. אולגה צ'וחלוב, שנחתה בישראל רק לפני שבוע עם בתה אלינה (14) ובנה דניל (2.5), אינה מתחבטת. "אנחנו יהודים, וישראל היא הארץ שלי ושל ילדיי", היא אומרת בטבעיות. "מזמן תכננתי לעלות. אלינה אפילו הספיקה לעבור את המיונים לתוכנית 'נעל"ה' ('נוער עולה לפני הורים') - והיתה אמורה להתחיל את לימודי התיכון בישראל, אבל המלחמה טרפה את התכנון המסודר".
יום אחרי הנחיתה בנתב"ג אולגה והילדים התייצבו בבית הכנסת הקרוב למלון כדי לשמוע את קריאת מגילת אסתר. לדבריה, כמה מהעולים האחרים במלון הרימו גבה ותהו מדוע צריך היה "לבזבז על זה שעה". אולגה עצמה קרובה למסורת, ובאוקראינה שלחה את בתה ללמוד בבית ספר יהודי דתי, אבל היא חוששת שלא כולם שותפים לגישתה: "יהיו הרבה עולים שיגיעו בלי ידע מוקדם ביהדות, ויחפשו כאן, לפחות בשלב ראשון, מקלט ולא מעבר לכך. לקרב אותם ליהדות ולטעת תחושת שותפות יהיה אתגר גדול".
חששה האחר נוגע לחיכוכים האפשריים בין עולי אוקראינה לעולי רוסיה, אף שכידוע אלה גם אלה שותפים ברובם לדעה שלילית ביחס לנשיא רוסיה ולמלחמה שיזם. אולגה מספרת שבדרכה לישראל העולים חלקו ביניהם עצות שאולי בהגיעם לארץ יהיה זה חכם להימנע מכל דיבור על המצב באוקראינה, במטרה לא להיקלע לריבים אמוציונליים מדי, ומוסיפה: "הלוואי שכולם יהיו נבונים מספיק לחיות בישראל בשלום כישראלים, בלי לגרור לפה את תסכולי העבר".
במלון שלה יש גם עולים חדשים שנמלטו מרוסיה, ואולגה סייעה להם בחפץ לב למלא טפסים. בינתיים, היא מדווחת בסיפוק, לא נרשמו שום ויכוחים קולניים על רקע מלחמתי. הפחדים מחד, והתקוות לעתיד טוב במדינת היהודים מאידך, מאחדים בין כולם.
"הרכבת פשוט לא הגיעה"
אולגה יודעת שישראל רגילה לקלוט עולים, אך מצד אחר היא מבקשת להצביע על השוני בין העלייה שלה לבין כל מה שידענו לפני כן: "צריכים להבין שרבים מן העולים כעת באים לא מרצונם, אלא פשוט נמלטים בלית ברירה. ייתכן שהמפגש שלהם עם ישראל ילווה בהלם, ולא יהיה קל לגשר על הבדלי תרבות. אך ההלם של המלחמה לא ייעלם מייד, אם כי אני כבר מרגישה טוב. חלף רק מעט זמן, אבל כבר קשה לי להאמין שעברנו בחודש האחרון את הסיוט הזה. אני מקווה שהטראומה שהבאנו עימנו תירפא, ובטוחה שהכל יהיה בסדר".
האופטימיות ושמחת החיים של אולגה עומדות בניגוד גמור לזיכרונותיה מן המלחמה. הם גרו בחרקיב. כשקולות הנפץ העירו אותם בחמש בבוקר ב־24 בפברואר, יום הפלישה הרוסית, אולגה חששה להישאר בביתה והחליטה לעבור עם הילדים לבית אביה. שם, ובבית מסתור נוסף, העבירו 10 ימים תחת הפצצות, בלי חשמל ותקשורת שנותקו מייד.
"מן החלון ראינו את הטנקים האוקראיניים יורים אל מחוץ לעיר", היא נזכרת, וניכר שהמחזות עדיין עומדים מול עיניה. "מטחי הארטילריה והרקטות של הרוסים עברו ממש ליד הבית. בחושך ראינו שובלים לבנים ואדומים באוויר, ומייד אחר כך שמענו פיצוצים שהרעידו את הסביבה - את הקירות, הדלתות והחלונות.
"ביום הראשון למלחמה עוד ניסינו לרדת למקלט ציבורי. בהמשך הפסקנו. ממילא לא הייתי מספיקה להלביש את בני הקטן בבגדים שמתאימים לקור השורר בחוץ, וזה גם לא ממש מקלט, סתם מרתף מעופש. ריכזנו את האוכל ואת החיתולים של דניל בפינת המסדרון, החלק הפנימי והמוגן יותר של הדירה, ולמרות גילו הצעיר הוא התרגל לרוץ אל הפינה הזאת עם הישמע הפיצוצים".
מסלול הבריחה של משפחת צ'וחלוב היה קשה. חרקיב כותרה מכמה עברים על ידי הצבא הרוסי, והתקווה לעזוב אותה ברכבת התנפצה: "חיכינו בתחנה, והרכבת פשוט לא הגיעה. הדרכים התמלאו במחזות זוועתיים - רכבים שרופים, בתים הרוסים. שכנענו להסיע אותנו לעיר קרמנצ'וג, שם התארחנו יומיים בקהילה יהודית, שהעבירה אותנו לקהילה היהודית בדנייפרו, וממנה כבר יצאנו במסע ארוך של 26 שעות אל הגבול עם מולדובה. הקהילה היהודית של דנייפרו דאגה לנו לליווי משטרתי לאורך כל הדרך, ובזכותו האוטובוס שלנו לפחות לא נעצר בכל המחסומים הרבים".
אולגה מסבירה שהסיוע והערבות ההדדית מצד הקהילות היהודיות לא נעצרו בגבול אוקראינה. בקישינב, בירת מולדובה, הקהילה היהודית המקומית פרסה את חסותה עליהם ועל פליטים יהודים נוספים, מצאה מקום לינה, סיפקה אוכל ודאגה לכל דבר אחר.
בניגוד להתגייסות הזאת ולמה שחושבים בישראל, הזרועות הישראליות הרשמיות דווקא נעדרו ממסלול הבריחה של אולגה וילדיה. את אלפי הקילומטרים מבתיהם במזרח אוקראינה או במרכזה אל הגבולות המערביים - העולים העתידיים צריכים לעבור לבד, ולא כולם מסוגלים לכך. אולגה מספרת לי בצער שבן זוגה של סבתה המנוחה, קשיש בן 87, נאלץ להישאר בחרקיב המכותרת, כי ידע שלא יעמוד בתלאות הדרך.
גם עולי העבר נאלצו לעיתים להשאיר מאחור רכוש או דברים שלא יכלו לשאת, אבל משפחת צ'וחלוב עלתה לישראל ממש בחוסר כל, פשוטו כמשמעו. אולגה וילדיה באו לירושלים עם מעט מן החפצים שלקחו עימם כשיצאו מהבית ב־24 בפברואר, בשעה שעוד לא יכלו לדעת שהם יוצאים ממנו בפעם האחרונה, ושכעבור שלושה שבועות של סכנות ונדודים ימצאו את עצמם בארץ חדשה.
הבגדים שהיו עליהם באותו בוקר שימשו אותם כל הזמן הזה, ורק בישראל - הודות לתמיכה ולתרומות של ארגונים ומתנדבים - קיבלו לידיהם מעט מן הנחוץ כדי לחיות. אולגה מציינת שיום הקליטה בנתב"ג היה רצוף בלאגן וחוסר ידיעה, אבל מלאת תודה על העזרה המוענקת להם.
בשבוע הראשון בישראל היא עוד לא קיבלה סיוע כספי ממשלתי כלשהו, אך אפילו האווירה הטובה של המדינה היהודית עושה את שלה. בלי הפיצוצים מסביב דניל הקטן נהיה הרבה יותר רגוע, והמשפחה מתחילה לבנות תוכניות לעתיד. לימודי העברית יהיו האתגר הראשון, היא אומרת בחיוך, ומספרת שאת בעיית השפה בשבוע הראשון צלחה רק בזכות המתנדבים שליוו אותה בכל צעד: בקניות מצרכים, ברכבת הקלה ובמוסדות רשמיים, כמו משרד הקליטה.
התאקלמות ותעסוקה
אנשי העמותה "שישי שבת ישראלי", הממלאים את המסדרונות של בתי המלון, הפכו עבור העולים החדשים ל"מלאכי ההתנדבות". בימים כתיקונם הארגון הזה עסוק בבניית קהילה חמה ובפיתוח זהות יהודית וציונית בקרב עולים צעירים דוברי רוסית בכל רחבי הארץ, באמצעות אירועי תרבות, טיולים, הרצאות, שבתות וחגים. מהיום הראשון של המלחמה באוקראינה תשומת הלב הוסבה לצרכים אחרים.
חברי העמותה החלו להתנדב עם מוסדות המדינה, בארץ ובגבולות אוקראינה, כדי לסייע בהבאת זכאי חוק השבות לישראל. "שישי שבת ישראלי" פיתחה מאגר של מאות מתנדבים דוברי רוסית ושפות אחרות, ולאחרונה הוסיפה על כך עובדים בשכר - "גל העלייה כה גדול, והצרכים כה מרובים", אומרת מנכ"לית העמותה לינדה פרידבורג, "שבלי מערך המאורגן שלנו, שמשדך לכל בעיה של עולה מתנדבים מתאימים, הם היו אובדי עצות".
האישור לדבריה מגיע מייד מוולדימיר ואלכסנדרה סטפנוב, זוג עולים טריים מקייב. אלכסנדרה נזקקה לטיפול שיניים, ובלי המתנדבים המסורים לא היתה מסוגלת לעבור את מסלול המכשולים, שכלל את ההרשמה לקופת חולים, חיפוש הרופא ואיתור הקליניקה שלו בעיר שהפכה לה לבית רק לפני ימים אחדים.
גם בני משפחת סטפנוב, בדומה לכל אחיהם לצרה, מתחילים את סיפורם בקולות הנפץ ששמעו עם פרוץ המלחמה. הם התגוררו במרכז הבירה האוקראינית, בקרבת בנייני ממשלה שמשכו אליהם את האש הרוסית, לכן בשבוע הראשון נאלצו לשהות כל הזמן בחדר האמבטיה, המקום המוגן ביותר בדירה. מצב רוחם בימים אלה נע בין פאניקה לאדישות. הדחף לברוח היה חזק, אך השכל הזהיר שאין שום מפלט בטוח מן המלחמה.
"ב־1 במארס צלצל פתאום הטלפון", מספר ולדימיר בהתרגשות. "המספר היה ישראלי ולא מוכר. האיש שדיבר איתי הציג את עצמו כעובד הסוכנות היהודית, ובהתחלה מרוב חשדנות סירבנו להאמין לו וחקרנו אותו כדי להבין איך הוא איתר אותנו. לפני כשנתיים, בזכות יהדותה של אלכסנדרה, התחלנו לקדם את בקשת העלייה שלנו בקונסוליה של ישראל בקייב, אלא שההליכים לא הושלמו בגלל מגיפת הקורונה. נציג הסוכנות האיץ בנו לצאת מהעיר מייד, בתוך שעה כדבריו, כי לא תהיה הזדמנות נוספת".
למרות השוק הראשוני, בני הזוג פעלו בהתאם להמלצה. הם עלו על הרכבת הראשונה מערבה שיכלו למצוא, בלי לדעת לאן היא נוסעת, וכעבור כמה ימים של תלאות הצליחו להגיע לעיר טרוסקבץ בקרבת הגבול הפולני. רק שם הבינו שאפשר לנשום לרווחה.
בחלוף כשבועיים אלכסנדרה וולדימיר מרגישים ותיקים בארץ, ומסייעים לעולים טריים. שלא כמו בני העליות הקודמות, הם כבר מצאו לעצמם תעסוקה ראשונית. "שנינו אקדמאים, חוקרים בתחום הסוציולוגיה של רפואה, ובימים האחרונים, אחרי שנפגשנו עם נציגי אוניברסיטאות, הספקנו להתראיין ולהתקבל לתוכנית מלגות מיוחדת עבור עולי אוקראינה באוניברסיטה העברית", מסבירה אלכסנדרה.
במקביל, הם מתרוצצים בין המוסדות ומשבחים את ההיענות הישראלית לגל העולים שמתחיל להציף את המדינה: נציגים של משרדי ממשלה ושל עיריית ירושלים באים אליהם למלון, משתדלים לעזור ולהקל ככל הניתן. אפילו הבעיות הביורוקרטיות של החתול של בני הזוג סטפנוב נפתרו בהצלחה, בזכות המתנדבים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו