סוף לא הוליוודי

"לנצח אהיה נאמן למשחק. אלוהי המשחק תמיד מביטים בך", סיכם לברון ג׳יימס את אחד הניצחונות העצובים בקריירה שלו - 111:106 של קבוצתו לוס אנג׳לס לייקרס על סקרמנטו קינגס. המספרים האישיים של לברון היו כרגיל מפחידים במובנותם מאליו: 29 נקודות, 11 אסיסטים ו־11 ריבאונדים - נתונים חלומיים לשחקנים אחרים. אצל לברון הם נורמה שבקושי שווה אזכור. הניצחון היה עצוב בחוסר חשיבותו: קבוצתו לא תשתתף בפלייאוף. הוא ייעדר מגמר האן.בי.אי אחרי שמונה שנים רצופות - הישג אשר לו שותפים רק כמה משחקני בוסטון סלטיקס של העת העתיקה, שזכתה באותו עידן בשמונה אליפויות רצופות. 

"אלוהי הכדורסל" היא דרך פואטית יותר לומר שלברון ג'יימס לעולם לא מזלזל בערכי המשחק, גם כשהוא בשפל. אבל זו גם אולי איזושהי הבנה שהעונה הוא קצת מתח את הכללים. וכשיעשה חשבון נפש, ובמקרה של לברון יש מיליונים שיתנדבו לעשות את חשבון הנפש עבורו, הוא לא היה מופת לערכי הקבוצתיות והרצינות. 

תקציר הפרקים הקודמים: ג'יימס עבר בקיץ אל הלייקרס, הקבוצה הנוצצת בהיסטוריה של הכדורסל. הוא שידר לכל העולם שהוא בא גם כדי לקיים את הרוח ההוליוודית. הוא והאנשים שעובדים על עסקיו נכנסו באופן רציני לעסקי ההפקות, ובתחום הזה דווקא רשמו לעצמם כמה הצלחות יפות. 

על הפרקט, לברון הצטרף לקבוצה שאמורה היתה להיות בתהליך בנייה סביב כמה כוכבים צעירים. אבל אולי בניגוד לסבלנות ולרצינות המפתיעות שגילה כלפי עסקי ההפקה, הסבלנות שלו היתה אפסית. 

 

הטעות של מג'יק

בערך בנקודת אמצע העונה, כשקבוצתו עדיין בדרכה הבטוחה להופעה בפלייאוף, החליט ג'יימס על קיצור דרך דרמטי. בעצה אחת עם הנהלת הלייקרס, שכוללת את השחקן הגדול בתולדות המועדון מג׳יק ג׳ונסון, הם הציעו כמעט את כל השחקנים המשמעותיים האחרים בקבוצה תמורת אנתוני דיוויס מניו אורלינס - מי שנחשב לשחקן העתיד של הכדורסל האמריקני. חשוב להדגיש - האמריקני - כי רוב כוכבי הליגה שנמצאים בתחילת שנות העשרים שלהם הם כיום לא אמריקנים. 

התוצאה לא היתה מהלומת נוקאאוט אחת אלא שתיים. ראשית, תגובת ניו אורלינס והקבוצות האחרות בליגה. היא נתנה ללייקרס להעלות שוב ושוב הצעה, ללא שום כוונה למשא ומתן אמיתי. קבוצות אחרות התערבו במהלך כששידרו את המסר שבקיץ הן יהיו מוכנות לתת יותר תמורת דיוויס. וברמה העמוקה יותר: הליגה הזו לא מתנהלת לפי הכללים של הלייקרס. 

באן.בי.אי לא תהיה ריאל מדריד שתחרים כל שחקן שבו תחפוץ. שחקני־על, שראו את משכורותיהם נוסקות בשנים האחרונות לאזורים דמיוניים של יותר מ־40 מיליון דולר לעונה, לא ינהלו את הליגה כרצונם. במיוחד לא לברון ג׳יימס, שמעברו ב־2011 מקליבלנד למיאמי, שהסתיים בשתי אליפויות, הפך לסמל של כוחם של שחקנים כנגד מועדונים. 

המהלומה השנייה היתה מצד שחקני הלייקרס האחרים. הם נפגעו, צללו ביכולתם, ולא הראו שום מחויבות למועדון שהמחיש שהוא לא רוצה בהם. "הם אמורים לשחק כי הם מקצוענים", אמר מג׳יק ג׳ונסון - ונשמע אדם זקן שמנותק קצת ממציאות הליגה בימינו. 

 

עמדות מיליטנטיות

עד כאן הסיפור הרגיל של עלייתו ועלייתו ועלייתו, ואז קצת נפילתו של הסופרסטאר עם השיעורים הבנאליים של יהירות. 

אבל חשוב להיות הוגן כלפי לברון בהקשר לביקורת שלפיה הוא מתרכז ביותר מדי נושאים מחוץ לכדורסל. מדוע? כי חלק ניכר מדמותו הציבורית הוא מסחרי. 

אם בעבר הדומיננטיות השחורה בליגת האן.בי.אי נחשבה לחיסרון עבור הליגה, הרי היום ספורטאים שחורים מובילים את מדדי הפופולריות. יתרה מזאת: הכוכבים עושים זאת גם כשהם נוקטים עמדות מיליטנטיות. אם מייקל ג׳ורדן בזמנו אמר את המשפט "גם רפובליקנים קונים נעליים" כדי לתאר את התרחקותו מנושאים פוליטיים מסיבות כלכליות - לברון ג׳יימס התקרב לפוליטיקה רדיקלית כבר לפני לא מעט שנים. חילופי ההקנטות בינו לנשיא טראמפ אולי תפסו כותרות שטחיות, אבל לברון נקט עמדה בנושאים מאוד רציניים. למשל לאחר הריגת הסטודנט השחור טרייבון מרטין בידי מאבטח שירה בניגוד לנהלים סבירים, או פרשת חניקתו למוות של אדם שחור בשם אריק גרנר על ידי משטרת ניו יורק. בשיאה, לברון הופיע בציבור בחולצה "אינני יכול לנשום". 

הוא ידע גם להיכנס לשדה הציבורי מהצד החיובי - ובית הספר שהקים בעיר הולדתו, אקרון שבאוהיו, בתרומה אישית של 40 מיליון דולר, זכה לשבחים עצומים על התכנון היסודי לצורכי התלמידים מעוטי היכולת שלומדים בו. 

גם בעניין הכלכלי, הביקורת כלפי לברון כמי שמחפש שליטה על הליגה על חשבון בעלי הקבוצות מתעלמת מעניין פשוט. עידן "שלטון השחקנים" שהוביל לברון ג׳יימס הביא לנסיקה חסרת תקדים בערכן של קבוצות הליגה. כיום, ערכו של מועדון אן.בי.אי הוא בממוצע 1.9 מיליארד דולר. פי חמישה מאשר לפני חמש שנים. זהו חלק מתופעה כללית בספורט - אבל היא חזקה בהרבה בכדורסל. בשנה האחרונה עלה ערך קבוצות הכדורסל ב־13%; קבוצות הבייסבול עלו רק ב־7% בערכן וקבוצות הפוטבול רק ב־2%.

אנקדוטה: ביריבות ההיסטורית על מעמד השחקן הגדול מכולם, הקונצנזוס הכללי הוא שמייקל ג׳ורדן הוא עדיין הגדול ביותר בהיסטוריה. לברון ג׳יימס היה קרוב לעקוף את ג׳ורדן בהונו האישי לפני כמה שנים, אבל המצב השתנה מאז שג׳ורדן הוא בעלי קבוצה בליגה (שארלוט) - ולכן הפך לאחד משלושת השחורים האמריקנים העשירים ביותר.

האירוני הוא שבעידן שבו מותג השחקנים הפך חזק ממותג הקבוצות, דווקא לברון ג'יימס בחר לחבור למותג הלוס אנג׳לס לייקרס, שפעם ייצג את אצולת האן.בי.אי. והדבר היחיד שכותב שורות אלו לא מבין הוא: למה לעזאזל הוא חשב שהוא צריך את הלייקרס? 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו