עשרה חודשים אחרי שנולד עברי, בני בכורי, ישבתי בתוך מטוס בדרך לניו יורק. לבד. זו היתה הפעם הראשונה שנסעתי לחו"ל לבד, והפעם הראשונה בניו יורק. עשרה ימים שהיתי במנהטן. ישנתי אצל אחות של סבתי, שאותה לא הכרתי לפני כן. לא הכנתי תוכנית. שוטטתי ברחובות, צפיתי בתיאטרון, הלכתי המון ברגל. בדיעבד הבנתי שזו היתה בריחה.
מאז נולדו לי עוד שלושה ילדים. נסעתי עוד. בכל שנה לפחות נסיעה אחת החוצה, לבד לגמרי. חמצן. חברה שמקפידה על שנת צהריים יומית נוהגת לומר לילדיה לפני שהיא סוגרת את דלת חדר השינה: אני הולכת להכין לכם אמא טרייה להמשך היום. זה משפט מקסים.
וכמה שמחתי לגלות את ענת מגל, אמא לשלושה, שמארגנת לעצמה נדודים בכל פעם מחדש, והיא מספיק חזקה כדי להשתיק את הקולות התובעים אימהות טוטאלית, אימהות שאסור לה לארוז מזוודה, להגיע לבד ובלהט אל מקום חדש. "הנסיעות האלה אינן טיולי תיירות, אני נוסעת כדי לראות את החיים שלי, להרחיב את שדה הראייה", היא כותבת בפתחו של ספרה החדש והמרהיב, "לבד ליפן - חתירה לתנועת השבירה", שבו היא משרטטת במילים ובאיורים את נסיעותיה, ובפרט את האחרונה, שלושה שבועות לבדה ביפן, מנותקת מכל מחויבות.
מגל, שהוסיפה לאחרונה את השם אור לשמה הפרטי, היא אמנית, יזמית ובלוגרית. בת 43, מתגוררת בכרכור ומנהלת שם את "המרפסת", בית קפה בבעלותה וחנות לקוסמטיקה טבעית אורגנית. בגיל 28 איבדה את אמה, שנפטרה ממחלה, והפכה אם בעצמה, שני אירועים שחרצו בה רושם אחד דרמטי. נשואה לאבי, משפטן ויזם, אם לשלושה: בן 15, בת 14, בת 9.5. ב־35 מדינות דרכו רגליה, טיולים שבהם היא פונה לחפש ולמצוא את ענת. "הריצה שלנו בתוך החיים מתעצמת כשאנחנו בוחרים להעמיק בז'אנר תובעני כמו הבאת ילדים לעולם או פיתוח קריירה או שניהם. בשלב מסוים הבנתי שהחיים גונבים אותי מעצמי וביקשתי לעצור", היא מסבירה בספר את הקול שדורש ממנה לנסוע רחוק ולבד. "הרגשתי כמו עכבישה שנתפסה ברשת הקורים הדביקה שלה. נסעתי לבד לשתוק בלונדון, להטעין את עצמי באיטליה, לעשות ריסטארט מוחלט בניו יורק. לחלץ את עצמי מעצמי באמצעות חישוב מחדש של תפיסת הזמן ומהות החיים".
"אני רוצה לחיות"
חלק מהקוראות יחשבו בוודאי שהנסיעות של ענת הן פריבילגיה של אישה עשירה, שיכולה לעזוב את העבודה ואת הילדים ולממן טיול יקר בכל פעם שהחיים גונבים אותה מעצמה.
"אני מזיעה על כל נסיעה", היא אומרת. "לא ויתרתי על עסק עצמאי ומחויבות להתפרנס, ולא משנה כמה בן הזוג שלי ירוויח. לפעמים אני לוקחת את המציאות ומותחת אותה. כדי לנסוע ליפן ישנתי פחות שעות בלילה ועבדתי יותר. גם בשביל לנסוע לניו יורק. יש לי קופת טיולים נפרדת, שאני מפקידה אליה כסף כערך. כמו לחסוך לפנסיה. כשהתחתנו וכל החברים שלנו לקחו את הכסף שקיבלו בחתונה וקנו דירה, אנחנו לקחנו את הכסף ונסענו לשלושה ירחי דבש: סיני, אמסטרדם והודו. אני רוצה לחיות, וזה קורה עכשיו. גם אם אצטרך לאכול בכל יום רק לחם וטחינה, לא אוותר על הטיולים".
אעטה מסכה של האישה שלא נוסעת, אקמט את אפי, ואגיד לך: אֵם לא אמורה לנטוש את ילדיה. מה תעני?
"כשהשארתי תינוקת עם שקיות חלב־אם שאוב וחמותי התקשרה ואמרה שהילדה לא מסכימה לשתות את החלב, לא החמאתי לעצמי. בכל נסיעה שלי מורמות הרבה גבות, בעיקר מצד נשים. 'את נוסעת לבד?' 'איך אבי יסתדר?' 'ומה עם הילדים?'"
מה עם הילדים באמת?
"יש נשים שאומרות לי שאני אמיצה. אבל אני לא זו שצריך להצביע עליה. ההקרבה הטוטלית היא העניין המשוגע. איזו מין תפיסה זו שאני צריכה להיות במקום מסוים בהתמסרות אינסופית? מה עם ההתמסרות שלי לעצמי? להיות בשקט עם עצמי, בלי הסחות דעת, ואחר כך לחזור לילדים שלי עם יותר כוחות, מודעות, חוויות. נשים שומעות אותי, רואות דוגמה חיה ומתחילות לנסוע לבד. מישהי כתבה לי 'אני על מטוס לאמסטרדם לבד'. מעניין שאת השאלות האלה אף אחד לא שואל גבר. בסוף הרצאה שלי תמיד יש נשים שנזכרות שהבעל שלהן בנסיעת עבודה לארה"ב או להודו, ואף אחד לא שואל אותן איך הן מסתדרות".
יש רגשות אשם?
"אני יודעת שאני קצת יוצאת דופן, אבל כשהפכתי לאמא החלטתי שאשמה לא נכנסת אלי. אני אמא שעושה כמיטב יכולתה. הגדולים מעודדים את הנסיעות שלי. לקטנה יותר קשה. כשאני מתכננת לאן לנסוע ואיפה לישון אני מראה להם תמונות ומערבת אותם בתכנון. יש לי חברות שאומרות 'אני לא מסוגלת לעזוב את הילדים'. אני אחרת, ולא מתנצלת.
"נסעתי לחמישה ימים בפריז עם חברה והיא התקשרה לילדים שלה כל ארבע שעות. לא הבנתי למה. חשבתי שאולי משהו מקולקל אצלי. אני מתקשרת לילדים אחת לכמה ימים, משתפת אותם בחוויות, בתמונות. הילדים יודעים שאני לא נוטשת. הם יודעים שאחזור, ויודעים מתי אחזור. יש להם אבא מהמם ויש בינינו שוויון אמיתי, לא כסיסמה".
פקק באיילון מלחיץ יותר מטיול לבד ליפן. ענת מגל וידידה
וכשאת בטיול, את מצליחה להתנתק?
"אחת הנסיעות היתה שלושה חודשים אחרי שפתחנו את החנות ובית הקפה. אבי היה אמור לנהל את זה ואיכשהו הכל נפל עלי. נקראתי לדגל. עבדתי 24/7. על הכתפיים שלי היו תפקידים של שמונה אנשים. באחד הימים, לחץ בקופה, טלפונים של הזמנות, אני תכף קורסת, ואבי אומר לי שיש מונית שמחכה לי בחוץ. הוא שלח אותי לאיטליה. ארגן הכל בהפתעה.
"בדרך לשדה התעופה סגרתי את הטלפון ולא פתחתי אותו עד שחזרתי, כעבור שבוע וחצי. הגעתי לכפר קטן שבו אכלתי טוב, ציירתי והאזנתי למוזיקה. התמסרתי. נשמתי את הטבע. האישה שאירחה אותי ארגנה לי ארוחת יום הולדת עם כל אנשי הכפר. מחר אני מארגנת אצלי ארוחת זרים בהשראתה".
בשם הנשים הרגילות
מגל מודה שלפעמים חלק מהתפקיד שיש לנסיעות הללו, לבד, הוא בריחה. "בגיל 40 נסעתי לשלושה שבועות בניו יורק, ובפירוש ברחתי. הייתי זקוקה למאיץ חלקיקים שיעשה בי מה שצריך כדי לחווט אותי מחדש. זה היה אחרי שאבא שלי חטף אירועים מוחיים בזה אחר זה. רציתי להיות בשקט עם ענת. כשאני נוסעת אני עוברת מ־280 קמ"ש ל־0. אני לא רוצה להכיר אף אחד במקום שאליו אני נוסעת, שלא ידברו איתי, שלא יבקשו ממני כלום".
בספרה, היא מתארת את חיינו־כולנו: "היום אני מרגישה כמו מהנדסת. הזמן שלי יקר. בכל דקה יש משימה שטמונה בה - גם אם המשימה היא לנוח. אני צריכה להקפיד על מה שאני אוכלת, על כמות הפחמימות, החלבונים והסוכרים שאני צורכת. לשים לב למה שאני אומרת, לאילו חלקים בנפש אני מתייחסת ולאילו לא, וחשוב גם איך אני אומרת את מה שאני אומרת, ועד כמה התודעה שלי ערה. צריך גם להקפיד על מה שקורה עם הגוף: כמה אני הולכת, מתעמלת, כמה שעות אני ישנה. לשים לב לאופן שבו אני נושמת, שלא יהיה שטוח מדי, שייכנס מספיק חמצן".
לפני שנה הזמינה את הכרטיס ליפן. ניסתה לברר עם עצמה למה יפן, ויצאה לה מזה תערוכה. "החלטתי לבדוק למה אנשים נוסעים בעולם. התייצבתי פעם בשבוע באברהם הוסטל בתל אביב ושאלתי את התיירים שם שלוש שאלות: מאיפה באת, למה אתה מטייל, ומה היעד הבא", היא מספרת. "הקדשתי לכל אחד שמונה דקות שיחה ושתי דקות רישום מהיר, סקצ'ינג, של הפרופיל שלו בטושים. קיבלתי עשרות תשובות מרתקות". הרישומים והראיונות הוצגו בתערוכה "וואי אר יו טראבלינג" שהוצגה באברהם הוסטל.
מגל היא אמנית מסקרנת. ב־2011 פרסמה בבלוג שלה את פרויקט "נשים 365" שבו צילמה וראיינה 365 נשים, בכל יום אישה אחרת. "הרגשתי שאני קוראת את אותן נשים בעיתונות. או עפרה שטראוס וגליה מאור, או נשים עם פסים שחורים על העיניים וסיפורי זוועה. רק קצוות. היו חסרות לי נשים רגילות. התחלתי ביום האישה וסיימתי ביום האישה, ומהאישה הראשונה שראיינתי הרגשתי שזה לא דומה לשום דבר אחר. ביקשתי לא לראות את האישה לפני כן. לא לשפוט לפי הנעליים שהיא נועלת. לא איזה תואר יש לה או איפה גדלה. לתפוס את מה שעולה באותו רגע, כמו במגרפה. למדתי מהן המון על עצמי, על החלומות שלי. ולא נתקעתי בתיוגים. לא דיברתי עם החרדית על החרדיות שלה. אחרת גילתה לי רק בסוף השיחה שהיא פרופסור".
האיורים ב"לבד ליפן" עזים. ענת מגל יוצרת
יוזמה אחרת שלה היא הקמת "ג'סר דרימינג" יחד עם שותפות, גלריה לאמנות בג'סר א־זרקא. "ג'סר היא עשר דקות מהבית שלי בכרכור ואף פעם לא נכנסתי לשם. חשבתי על המקום דברים שטחיים. ידעתי שמדובר במקום עם שיעורי אבטלה ואלימות מהגבוהים בארץ. אחרי הראיונות באברהם הוסטל חשבתי לערוך ראיונות כאלה גם בגסט האוס בג'סר. מהר מאוד הבנתי שתושבי המקום יותר מעניינים מהתיירים, והתחלתי לראיין נשים מהמקום. שאלתי כל אחת מה רצית להיות פעם, מה את עושה היום, ומה החלום שלך לעתיד. התשובות שקיבלתי לא היו דומות לשום דבר שמישהי בכרכור היתה אומרת".
בסוף כל ראיון בן שעה מגל ציירה את הנשים בעבודת שמן, ואחר כך ביקשה מהנשים שירקמו לתוך הציור משהו מתוך השיחה. התוצאה היא עשרה פורטרטים, תלויים באוויר כמו שטיחים, בתחושה של חלל מקודש, והטקסטים של הנשים כתובים במאורך, כמו דפי תפילה.
בין איילון ליפן
מגל מלאה בתשוקת יצירה. הציורים שלה סמיכים, הקווים פרועים. האיורים ב"לבד ליפן" עזים, שובבים, הצבעים חזקים. ליפן הגיעה בלי רשימת משימות, בלי מקומות ש"חייבים" לראות. מה שקיוותה הוא לתנועת שחרור, משהו שיכול להתקיים רק בתנאי סביבה אחרים ושונים, "להיטמע בזרוּת. ולחכות".
"הגעתי לאוסקה בשמונה בבוקר, שמתי את התיק בהוסטל, ולא היה לי מושג לאן אני ממשיכה. הלכתי ברחובות, שוטטתי. ואני לא כזאת מרחפת. אפילו כשלקחתי את הבת שלי ליום כיף בתל אביב בניתי תוכנית, הלכנו מתערוכה לתערוכה, והגענו לסוף היום עם לשון בחוץ. זה תהליך שחרור מלראות־להספיק. ללכת לאיבוד. לפעמים הלכתי 20 ק"מ ביום".
מה לגבי הביטחון האישי? אמרו לנו "אל תעברי לבד ילדה ברחוב", ואת אישה לבד, בארץ זרה.
"בדרך כלל אני מפחדת. אבל ביפן לא פחדתי. היה אירוע אחד שהפחיד אותי אבל התרחש עוד בישראל: עמדתי בפקק באיילון ושמעתי את כרוז הרכבת שנסעה במקביל כורז משהו בעברית, ודמיינתי את עצמי בתחנת רכבת נידחת בין הרים, והכרוז מדבר ביפנית ואני לא מבינה מילה, ואף אחד לא מצליח לעזור לי. הרגשתי פיזית את הפחד כשאני פה באיילון.
כריכת הספר "לבד ביפן"
"הדבר הזה לא השתחרר לי עד שזה באמת קרה לי. נסעתי לראות אמן אינדיגו שמייצר צבע כחול מהאדמה. לקחתי שתי רכבות ומשם הייתי צריכה אוטובוס. הגעתי לכפר בין הרים, תחנת רכבת, אין קליטת אינטרנט בנייד, אף אחד לא מזהה את שם הכפר, ואני לא יודעת לאן ללכת. התחושה היתה חוסר אונים, כעס על המקומיים שלא מבינים אותי, והפנמה שלא כל דבר אני יכולה לפתור. והנה, בגלל שפחדתי כל כך הרבה, זה מה שקרה לי. בסוף זה נפתר בזכות סדרן יצירתי".
בסוף השיחה היא מבקשת לדבר אל אישה אחת, שאולי קוראת את השורות האלה. "אם את בעשייה ונתינה החוצה בלי לעצור לברר מה הרצונות והצרכים האמיתיים שלך, ייווצרו עיוותים, מחלות. המפגש שלך עם עצמך, לא מול סדרה, קוראת מחשבות של אחרים, אלא בלי משימה, בלי פעילות מוחית, כמו מדיטציה אינסופית, זה הירח המתמלא. זה משיב רוח, משיב כוחות, משיב נפש".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו