איך נותנים לפחד פנים וצורה, דווקא כשהתפאורה היא העיר שלי? כיצד מנסחים במילים את תחושת הפחד מטבח ביהודים במדינתם? לא ברור. לא יודע איך לתאר את החשש מכך שהשכנים שלי, דווקא הם, ישרפו את רכבי בחניית הבניין; שיזרקו בקבוקי תבערה אל מרפסת הבית ולא אוכל לכבות את האש כי אפחד לצאת החוצה; שאפגוש מהחלון בהמון ערבי גדול שישליך אבנים וסלעים על ילדיי, על אשתי, עלי; שירקדו סביבי כשאפול ואפגע, שיצרחו בשמחה.
הגעתי ללוד לפני יותר מעשור. חששתי להגיע לעיר מעורבת; לא הכרתי את המיעוט הערבי, אבל הופתעתי לטובה. רבים מאוד מהתושבים הערבים התגלו בעיניי כאנשים מסבירי פנים. הם עזרו לי כשהרכב נתקע בלי מצבר וחיכו איתי בשמש הקופחת במשך שעות לגרר; אחרים ידעו להכווין אותי ברחובות העיר לכל מקום בשמחה; שמחו לשבת ולשוחח בגינה בזמן שהילדים משחקים ביחד בפארק. רבים שהייתי איתם במגע יומיומי היו אנושיים להפליא.
זה היה חדש לי. לפני שעברתי ללוד, מעולם לא גרתי בסביבה מעורבת. החשש מכך היה טמון בי באופן בלתי רצוני. לכן, זו היתה תגלית נעימה. אוצר המילים שלי בערבית גדל, הצטערתי שלא שיננתי יותר את השפה בילדותי בבית הספר, וסברתי שלמרות הפער התהומי סביב אדמת ארץ ישראל, ניתן לקיים עם האוכלוסייה הערבית דו־קיום עדין בנושאי היומיום.
האם הכל היה העמדת פנים? האם במשך שנים זו לא היתה אלא התנהגות דו־פרצופית? בשבוע האחרון השאלות גברו על התשובות, בעיקר מכיוון שבראש הפורעים עמדו אנשים שעד אתמול היו שכנינו. מי שידעו להבדיל ולשרוף דווקא מכוניות יהודיות ולא ערביות היו בני אותו בניין, בני אותה שכונה.
מיום שני השבוע - אני פוחד. הפחד לא מרפה. הידיים רועדות, אבל מצליחות לכתוב. אני פוחד על ילדיי, על אשתי, על חיי. פוחד מכל תושב ערבי בלוד. מי רוצח בפוטנציה? מי מהם שואף להכחיד אותי אתמול, היום ומחר?
אני לא פסיכולוג. לעולם לא אדע לרדת לחקר נפש האדם ואיני מתיימר לעשות זאת. אבל זו עובדה שאלפי אנשים שנראו כחברים, כשותפים לאותה עיר, התגלו בתוך שתי יממות כמי שמזכירים משתתפים אקטיביים בפוגרומים ביהודים. צעירים נורמטיביים, גברים ונשים, זקנים וטף, הסתובבו עם אש שנאה בעיניים וקראו "איטבח אל יהוד" או "חייבר חייבר אל יהוד".
לא המדינה, האנשים
בבוקר שאחרי, הדופק יורד והדכדוך פושה בגוף. השאלה שמגרשת את המחשבות מהראש היא איך ממשיכים מפה הלאה? איך אוכל בעתיד שוב לקנות מוצר בחנות של תושב ערבי של העיר? איך אשב בגינה, בתור לרופא או לסופר עם מי שביקש לפגוע בי ובמשפחתי?
האם אמצא בתוכי כוחות נפש לסייע לפעוט ערבי שנפל מנדנדה וכעת בוכה, אקט שגרתי שעשיתי רק בשבוע שעבר? הוריו ישבו ובהו בטלפון הסלולרי ברכבם, מבלי לשים לב. דקות ארוכות רצתי והסתובבתי עם הילד, כשאיני מבין את שפתו, עד שמצאנו את הוריו. אלו היו דקות טבעיות, אנושיות, שלא דורשות מחשבה יתרה. אבל מה יהיה עם אדרש לכך בשבוע הבא? האם גם אז המעשה יהיה טבעי כל כך?
אני לא עוסק בתחושת ההפקרות מצד המדינה, באוזלת היד של המשטרה, בהיעדר המשילות. הסיבה פשוטה - אלו היו פה גם בעבר. לכן חשוב לי לעסוק ולחשוב על האנשים שחיים עימנו, השכנים שלנו, כל אלו שנהנים איתנו ממה שנבנה כאן. לפתע השותפים לקיום התגלו כשונאים. והשנאה היא כזו שמעמידה בספק אפשרות כלשהי של קיום משותף.
מעולם לא חשבתי שהציבור הערבי בארץ שמח מהשליטה של העם היהודי בשטח. ידעתי היטב, הם עצמם גם אמרו לי בכנות רבה, שמבחינתם אין מקום למדינת ישראל באזור. שהם מרגישים כבושים בארץ. אבל סברתי לתומי שישנו הבדל מהותי בין חיים במדינה תחת מחאה ונרטיב, באמצעות התנגדות מחשבתית מסיבות לאומיות, לבין שנאה אישית, ממשית, חייתית, שהתגלתה כאן השבוע בלוד.
זרם מעמקים של רוע פרץ וסחף את כל הפנים האנושיות שהכרתי ברחוב ובמכולת השכונתית. בן־לילה התעוררתי אל תוך סרט אפוקליפטי, שבו תושבי עירך חלו במחלה והפכו לזומבים. זוכרים את תחושת האימה שחשתם מצפייה בסדרות כמו "המתים המהלכים" או "האויב שבפנים"? זו התחושה שלי כשאני יושב וכותב את השורות הללו. יושב, כותב, ובוכה.
שאול טשרניחובסקי כתב בשירו המופלא "אני מאמין", כי הוא שם מבטחו בנפש האדם: "שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת, זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָׂח. שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין, כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ". ובכן, אני כבר לא בטוח שאני מאמין בנפש האדם. מתברר שהנפש הזו חמקמקה והפכפכה; שמתחת לכסות האנושית המוכרת יכולה להסתתר חיה שמפיצה רוע ללא הבחנה.
אז איך ממשיכים בכלל מכאן? איך הולכים הלאה לצד אנשים שחיללו בתי כנסת, ששרפו ספרי תורה, שרצו לרצוח נשים וילדים, שזרקו אבנים על זקנים, שפרצו לבתי תשושים וחסרי ישע? האמת היא שאיני יודע. אולי זה גם לא מתפקידי לדעת.
אני מאמין בעצמי. בכך שגם בפעם הבאה שאפגוש ילד ערבי פצוע אני אסייע לו ולא אמשיך לדרכי. שאסייע לכל אדם בעיר שלי בשעת צרתו, גם אם הוא לא חלק מהעם שלי. אני לא אסלח ולא אשכח למי שהתגלה במלוא כיעורו מול ביתי. אבל גם לא אתן לרוע להפוך אף אותי למכוער.
אני איש ימין. אני מאמין שהארץ הזו היא שלנו, ארץ אבותינו, אברהם, יצחק ויעקב, ארצם של בני ישראל שיצאו ממצרים ושחזרו שוב אחרי גלות בבל ושחוזרים שוב היום לציון מכורתם. זו הארץ שלי ולעולם היא ביתי. אני לא מתכוון לצאת מהבית הזה. אבל אני אדם שלעולם־לעולם לא יפנה גב לאדם פגוע או פצוע. כך אשאר. לעולם אבחר בטוב, אצא לעזרת יתומים ואלמנות וחסרי ישע. שום רוע, שום שנאה, לא תכבה את זה. לעולם לא אתן לפורעים האלו, לרוע הזה, לשנות אותי.