למקבלי ההחלטות אסור להתפתות ו"לסגור עוד סבב". על צה"ל לכתוש בהתמדה את חמאס ואת ראשיו
לצה"ל יש מגוון של כלים ושיטות לחימה שיעשו את העבודה בהדרגה. אחרי שלושה ימי לחימה חוסלו כ־50 מחבלים, ובהם מפקדי צמרת בארגוני הטרור חמאס והג'יהאד האסלאמי.
מלחמה זה אף פעם לא דבר טוב, אבל כאשר מדברים על מלחמה שעלולה לפרוץ בקרוב, צריך לראות את המערכה בעזה כהזדמנות. מאחר שמִתאר המלחמה הגדולה כולל ארבע חזיתות, אפשר הפעם להוריד מהפרק חזית אחת - עזה.
עד עתה, המטרות המוצהרות של רה"מ נתניהו, שר הביטחון גנץ והרמטכ"ל כוכבי - הן עמומות ומוגבלות. חמישה ימים לתוך המערכה, אפשר לצפות להעלאת הרף: ניצחון. קריאות "להכות בחמאס" משדרות מצב רוח. הן משדרות שהציבור רוצה תוצאות.
כרגע, צה"ל, על ידי הרס הבניינים הגבוהים ומטות מנגנוני הביטחון, יוצר את התנאים להגברת החיסולים הממוקדים בכל שרשרת הפיקוד של ארגוני המחבלים. הורדת הזירה העזתית מהפרק אל נוכח אתגרים ביטחוניים שצפויים בעתיד, פירושה שלא מפסיקים להשמיד מטרות עד שתיהרס יכולת שיגור הטילים ויכולת הלחימה מתוך עזה. נכון, צה"ל של היום כבר לא רגיל למטרה של הכרעה מרחיקת לכת. אבל דומה שלרה"מ, ובייחוד לשר הביטחון, יש את הנחישות הנפשית. יש לו קוחונס להמשיך ככל שיידרש.
הלחימה על ידי פגיעה באש מדויקת, מנגד, מטנקים, צלפים, וחדירות של יחידות חי"ר, יכולה להימשך חודש. מהאוויר, יש לצה"ל יכולות כמעט בלתי מוגבלות. אם חודש לא יספיק, הצבא ייאלץ לחשוב במושגים של סבלנות אסטרטגית. גם שנה של השמדת מטרות זו דרך להשגת ניצחון בגזרת עזה. יש להניח שבהדרגה חמאס ינסה לדלל את האש, להוריד את קצב הרקטות, כדי לגרור את ההנהגה הביטחונית של ישראל לדיון על סגירת עוד סבב של טילים ופגיעות מצידנו. אסור להתפתות. יהיו מאמרי מערכת. פרשנים ותיקים ומלומדים ידברו על הלחימה המיותרת, כאשר הצד השני מוכן כבר להפסקת אש.
אז זהו. אין הפסקת אש. צה"ל צריך להתמיד. ואין לנו אלא ללמוד מניסיוננו. מבצע חומת מגן, שהחל לפני כ־19 שנה, נפתח בלחימה מבצעית אינטנסיבית של שבוע וחצי-שבועיים. אחר כך, במדורג, הוא נמשך כשנה. ואז נפתח שלב מכסחת הדשא. זה השיג תוצאה לאורך שנים, עד כדי כך שחווינו תקופות שקט ארוכות מאוד, וחומר הבעירה העיקרי של הפלשתינים היה המהומות או פיגועים ספורדיים של מחבלים עצמאיים.
בשלב מסוים, הדרך לעשות זאת תהיה הנמכת הלהבות אך המשך פעולה בהתמדה מתחת לרדאר הבינלאומי והתקשורתי - וללא התחשבות בתגובות שיתעוררו בתוך עזה עצמה.
הספירה לאחור החלה
כשהשוטר של העולם משדר שמדינת החוק היחידה במזה"ת אינה מקובלת עליו - הוא רושם צ'ק פתוח לאלימות פלשתינית
בוושינגטון, בהסתערות על הקפיטול, נהרגו בסוף השנה שעברה חמישה בני אדם. במהומות של השבוע האחרון בירושלים, כולל במקום הרגיש של הר הבית, לא נהרג איש. זה מעיד שהתגובות בארה"ב למה שקורה בישראל מוּנעות מסיבות פוליטיות וממוסר מעוות, ולא ממידע מעוגן בעובדות.
לפני שבוע, עוד לפני הטילים על ירושלים, כתב המנתח הביטחוני האמריקני ג'ון האנה, מסמך תחת הכותרת: "החלה הספירה לאחור למלחמה ישראלית־איראנית". האנה היה היועץ לביטחון לאומי של דיק צ'ייני בעת שזה כיהן כסגן נשיא ארה"ב תחת בוש הבן. הוא כותב שבעקבות סדרת הפגישות שקיימה המשלחת הביטחונית הישראלית בוושינגטון לפני כשבועיים, הם הגיעו למסקנה שהציפיות הגרועות ביותר של ישראל מהממשל האמריקני הנוכחי עומדות להתממש.
הנשיא ביידן יביא את איראן אל סף היותה מדינה גרעינית לקראת סוף העשור הנוכחי. במקביל, יאפשר הממשל הזרמת הטבות כלכליות למשטר הג'נוסיידי שחרת על דגלו את השמדת המדינה היהודית. מדובר בשווי של מאות מיליארדים שיחזקו מאוד את איראן עוד לפני הגעתה אל הפצצה.
"אם האסטרטגיה של וושינגטון הביאה את ישראל לשכנוע, שבפניה בחירה בין להילחם מול איראן מוחלשת מאוד היום או מול איראן חזקה בהרבה, הגולשת בנתיב לנשק גרעיני, בעוד כמה שנים - איש לא צריך להיות מופתע אם ישראל מעדיפה את האופציה הראשונה", כותב האנה. "הרושם שלי מאנשים שמכירים את השיחות (שהיו בוושינגטון בין המשלחת הישראלית לבכירים אמריקנים) הוא שהמפגש הזה בהחלט מסתמן כרגע שבו החלה הספירה לאחור למלחמה חדשה במזרח התיכון".
המערכה הנוכחית בעזה יכולה בהחלט להיות חלק מהמלחמה הזאת. כוחות טרוריסטיים חמאסיים המשרתים את האינטרס האיראני לא יכולים להיות מורתעים. הם מקבלים הנחיות ושום אינטרס כלכלי של התושבים לא נוגע להם.
לאורך תקופה של שבועות ניכרת הסלמה בכל הגזרות - ביהודה ושומרון, בהר הבית, בעזה (ירי רקטות דליל החל כבר לפני כמה שבועות), וזה כולל גם את הזירה הבינלאומית. מדובר במאמץ מתוזמר בכל הרמות, והוא נועד להוביל להגברת המתיחות ואפילו למלחמה, כפי שניתן לראות. את הדברים האלה כתבו מומחים הצופים על העימות מבחוץ; האם הפרשנים ואנשי המודיעין המקומיים ראו זאת? זה כנראה תלוי לפי איזה תכנות הם פועלים. בכל אופן, ישראל נתונה בעמדת מגננה שמשרתת כמה מאויביה של ישראל.
האופנסיבה התחילה להתגלגל כאשר היה ברור שהממשל האמריקני מאותת על ניכור כלפי ישראל. כאשר דוברת הבית הלבן, ג'ן פסקי, אומרת לכתבים ללא היסוס שהמפגשים רמי הדרג של בכירי הביטחון מישראל בוושינגטון לא יביאו לשום שינוי במדיניות ארה"ב בנוגע לחזרה להסכם הגרעין - כל המזרח התיכון קולט את האיתות. גם הפלשתינים. מה שהם קולטים לא קשור לנושא הגרעין. הם קולטים ניכור הגובל באטימות ובזלזול בישראל.
זהו צ'ק פתוח לאלימות פלשתינית; מצב דומה להתגברות הפשע ולשיעור הרציחות בערים כמו ניו יורק ושיקגו. יחס השלטונות למשטרה, ראייתה כאויב, משדרים סביבה ידידותית לפשיעה ולרוצחים משוטטים. כך, כאשר ה"שוטר" לשעבר של העולם ושל המזרח התיכון, אמריקה, מעביר מסר שמדינת החוק הדמוקרטית היחידה באזור אינה מקובלת עליו - כל האלימות החבויה חייבת לפרוץ.
מעבר לעמדת הממשל, ישנה המפלגה הדמוקרטית. כפי שמלמדות התבטאויותיה הבזויות של הסנאטורית אליזבת' וורן, הם תומכים בנרטיב הכוזב של שייח' ג'ראח. הטילים והמהומות שבהן הערבים פוגעים ביהודים ברחוב באשר הם יהודים - פשוט לא מעניינים אותם. האינסטגרם של נטלי פורטמן מדבר.
יש יותר ויותר חיבור ברמה האנושית והמשפחתית בין פלשתינים לאומנים, לבין אמריקנים בכלל ודמוקרטים בפרט. לא רבים שמו לב לפרט שנראה שולי: מונתסר שלבי, המחבל שרצח את יהודה גואטה בצומת תפוח, הוא אזרח אמריקני. בכפר שממנו בא, תורמוס עיא, כ־80 אחוזים מהתושבים הם אזרחים אמריקנים. מובן שאם יהודי אמריקני חובש כיפה ירצח ערבי תתפתח היסטריה מוסרנית בקרב יהדות אמריקה; פלשתיני־אמריקני רוצח יהודי עם כיפה - זה לא רק נסבל, ייתכן שהיום הוא כבר עלול להיתפס בארה"ב כגיבור אידיאולוגי.
נקודה מעניינת ולא לגמרי ברורה: בין כל התגובות הבינלאומיות, בוודאי בקרב קולות הגינוי, נעדר קול אחד: ולדימיר פוטין ואנשיו. רוסיה. כשהעולם קר, האם יש לישראל חבר?
רומן מלחמה
כמו פרס ורבין, גם גנץ ונתניהו הם "שונאים, סיפור אהבה", וחמאס מביא אותם לרגע של גורל משותף
נפתלי בנט ויאיר לפיד ירדו קצת מהצוואר של עם ישראל. נעלמו מהרדאר. ייתכן שתם הטקס. איך כתבה חוקרת מדע המדינה ד"ר גייל טלשיר? "ראש ממשלה עם שבעה או שישה מנדטים סותר כל תפיסה אינטואיטיבית של דמוקרטיה מפלגתית". עכשיו, כשבחוץ משתוללת סופת אש וקרח, ברור פתאום שבנט ולפיד הם מנהיגים של מזג אוויר נוח וממוזג. הם כשלו השבוע בכך שהתנתקו מהלך הרוח בציבור ולא נרתמו לגיבוש ממשלת אחדות אמיתית בראשותם של נתניהו וגנץ, המובילים מערכה קשה.
למרות שרוב ערביי ישראל לא מעורבים במהומות האלימות מצפון עד דרום, החדשות הרעות הן שלרשות חמאס ופת"ח עומדים אלפי ערבים אחרים שברגע אחד הפכו למכשיר תקיפה אלים של אזרחי המדינה, והמדינה עצמה, מבפנים.
אופייני לבנט החדש שבמקום להתמודד עם התופעה, הוא תוקף את הממשלה שהפקירה את האזרחים, ואין לו מסקנה לגבי ערביי ישראל. הוא יכול היה לפחות לתת גיבוי לתושב לוד שירה והרג פורע. היתה לו יותר הצדקה מאשר לחייל היורה בחברון, שבנט הישן יצא להגנתו.
קשה להגיד מה צריך לעשות חבר כנסת שקיבל מנדט מהנשיא להרכבת ממשלה, אבל פעילותו חסרת תוחלת ואף מזיקה. נראה שמה שלפיד צריך לעשות הוא לגשת במהירות האפשרית לבית הנשיא ולהחזיר את המנדט. כך יוכל הנשיא ריבלין להחזיר את המנדט להרכבת הממשלה לכנסת, ויש לקוות שנתניהו וגנץ יקימו במהירות ממשלה תוך כדי המערכה. זה יוסיף רבות לתחושת האחדות ולהרמת המורל.
השניים מפתחים, אולי, רומן בנוסח "שונאים, סיפור אהבה". עובדה שהגורל זימן את הצמד הזה לתקופות ארוכות כדי שינהלו יחד את ענייני הביטחון של ישראל. קודם כאשר גנץ היה רמטכ"ל, ולאחר מכן בממשלת החילופים שהתמודדה בהצלחה עם מגיפת הקורונה ועם המערכה נגד הגרעין האיראני.
נראה שלמרות כל ההתקפות ההדדיות, בנושאים מסוימים היתה ביניהם הסכמה. זה כולל את סוריה, איראן, הסכמי אברהם למרות ההשפלות, ועכשיו עזה. פעם שנייה, נפגשים השניים בצומת יד מרדכי.
ישנה תחושה שבסבב המלחמה הנוכחי, הצלע הביטחונית במשולש הצמרת דומיננטית יותר מנתניהו. גנץ, בהשוואה לצוק איתן כרמטכ"ל, נמצא הרבה יותר במרכז הפריים. מנצל כל הזדמנות להופיע מול המיקרופונים. מדבר בביטחון, מאיים על האויב, ומול החברה הישראלית מופיע בסגנון סמכותי ממלכתי.
יש בו משהו שקשה להגיד אם הוא מאפיין אישי שלו, או שהטמיע את דרישות המדריך לפוליטיקאי הישראלי; זה הזיגזוג הפראי. רק לפני כשבוע וחצי - איך שהזמן רץ - גנץ אמר: "דלתי טרוקה בפני נתניהו". עכשיו הם מופיעים יחד, שניהם בשיער שהאפיר, מסתודדים מאחורי כפות הידיים הפתוחות. זה הרבה יותר ממה ששמעון פרס ויצחק רבין היו מסוגלים לעשות.
נראה שביבי וגנץ הגיעו לרגע "הגורל המשותף" מול "המטרה המשותפת". זה מה שאיחד את רבין ופרס. כי כל הקללות וכל השנאות שמדברים עליהן ביחסיהם, מחווירות לעומת השנאה העמוקה מני ים ששררה בין מנהיגי מפלגת העבודה.
ובכל זאת, הם למדו לתפקד ולעבוד יחד. רבין ופרס הסתכלו אחד דרך השני. התעלמו זה מקיומו של זה כאשר נאלצו להיות במתחם אחד. למזלם, נמצא אדם אחד, גיורא עיני, שלשניהם היה אמון בו. עיני היה יחיד בדורו בעיקר בכך ששני המנהיגים - והוא עצמו - ידעו שהוא לא מבקש לעצמו שכר. שהוא לא מתכוון לגזור שום קופון ממיקומו בהיררכיה כמתווך־על.
גנץ וביבי בכל זאת חותכים דרך מסך הניכור והמשטמה ומתקשרים ישירות. חמאס עושה להם טוב. כאדם, מתעוררים אצל גנץ גם רגשי שנאה; אבל להבדיל משותפו לשעבר יאיר לפיד, השנאה אצלו אינה כלי עבודה. קשה לראות איך גנץ, כלוחם מול אויב, יהיה מסוגל לשבת תחת בנט או לפיד כשבעורפו נושפות שתיים-שלוש מפלגות מהאו"ם ומפלגה אחת שכמה מידידיה הטובים ביותר מחוללים מהומות אלימות בלוד ושורפים בית מלון ומסעדה בעכו.
לגנץ ולמנכ"ל משרדו, אמיר אשל, יש קשרים טובים עם הממסד הביטחוני האמריקני. נזדקק לכך בשנה הקרובה. יש לעניין היבטים שליליים, אבל אם הוא הולך עם נתניהו, יכול להיווצר איזון טוב מול האמריקנים.
