"בצבא יהודי אין חמץ בפסח, ואם יהיה חמץ – הוא לא יהיה יהודי"

"קישינב חושבים שהם הכי טובים בפוגרום, נא באוזן, קרושניק יכולה ללמד אותם דבר או שניים" (שלום עליכם, "אלף לילה ולילה").

בשעה שבאוקראינה משתוללת מלחמה אכזרית, ובני עמנו שם טועמים פרק בגורל היהודי הישן, חזרתי לשלום עליכם. שלום בן מנחם נחום רבינוביץ' נולד בעיר פריאסלאב שבפלך קייב, אז דרום־מערב רוסיה הצארית, היום אוקראינה. "חמדה גנוזה", אמר עליו ביאליק. הנובלה "סיפורי אלף לילה ולילה" (בחרתי בגרסה מתוך "סיפורי תוהו" שתרגם וקיבץ דן מירון, בהוצאת כתר) מתארת את היהודי נוכח התרסקות והכיליון שההיסטוריה השיתה עליו, ויש בה גם נבואה מצמררת.

זהו סיפורו של יענקל ינובר, הפוגש את המחבר שלום עליכם על סיפון אוניית מהגרים העושה דרכה במי הים הצפוני והאוקיינוס האטלנטי לאמריקה, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה. ינובר מפליג לבדו, לאחר שאיבד את משפחתו בפוגרום שבו נחרבה עד היסוד גם העיירה היהודית־פולנית קרושניק - יחד עם עוד שורת עיירות שנקלעו לקו האש בין הרוסים לגרמנים במלה"ע הראשונה.

"את האישה, ברוך ה', איבדתי. הילדים מסודרים באופן היותר טוב. שלושה ילדים, שני בנים וחתן - עשה הקדוש ברוך הוא נס: בן אחד עמד להיתלות, והאחר עמד להיירות, ואת החתן, אומרים אחדים, הרגו בסביבת למברג, ואילו אחרים אומרים שהוא נפל בשבי ואיש לא יודע לאן התגלגלו עצמותיו. אז הבת יצאה מדעתה, והאישה, אשתי לא יכלה לעמוד בזה".

שלום עליכם מגלגל בפיו של ינובר סיפור מפעים, טרגי, אולם לא כזה שאפוי כולו קטסטרופות וטון מלודרמטי, אלא אירוני, מר, מלא הומור בתיאורי הזוועה.

"נזדווגו הפולאקים (פולנים; א.ס) לקוזקים, ויחד איתם התנפלו על בתים יהודיים כדי לקיים בצוותא חדא מצוות פוגרום יהודי, איך אומרים, על כל הידוריה... הם, הפולנים, אמנם לא פגרמו בעצמם, חס וחלילה - למה שאעליל עליהם עלילה שכזאת? - הפלקה רק הצביע והראה היכן גר יהודי, כלומר, הם רק היו היזמים, והקוזקים כבר עשו את המלאכה, התקינו סדר פוגרום ככל משפטו וחוקתו, פרמו כלי מיטה, פיזרו נוצות, שדדו את הרכוש היהודי והטעינו על עגלות, קשרו יהודים אדוקים בפאות, עינו את הנשים לעיני הבעלים, אנסו את הבנות לעיני האימהות... והפולאקים עמדו מהצד וקיבלו נחת".

כשהרוסים תולים בכיכר את רב העיירה כרוך בתפילין וטלית, ובשעה שהיהודים רצים נגד רצונם להסתכל בחלחלה בגופתו המתנדנדת - יענקל, שהיה מגבירי העיירה, מביט המום, ואז גוער בהם: "מה אתם רצים? בהמות! סוסים! מה יש כאן שלא ראיתם? לא ראיתם איש תלוי?". קראתי שוב את 14 פרקי הנובלה. יש בהם לא רק הספד מסכם לחיי הגולה של יהודי מזרח אירופה במלה"ע הראשונה, אלא גם רמז נבואי מצמרר לימים הנוראים שעוד יבואו. ובתוך כל פרקי האיוב של יענקל ינובר - נמצא גם לקח סמלי שטוב תמיד.

יענקל מספר כי ערב הפלישה הגרמנית, נקרא בנו יחיאל לשירות בצבא הרוסי. החיילים החדשים נלקחו ליער לבצע מטווח. כולם יורים למטרות, ורק יחיאל יורה למעלה, לאוויר. "הסמל", מתאר ינובר, "התמלא רציחה - עשו רץ אל יחיאל זועם וצווח 'זרע כלבים, זרבובית יהודית לאן אתה יורה, לשמיים?!".

אבל יחיאל ממשיך בשלו, יורה כלפי מעלה והסמל מתרתח עוד יותר, צועק עליו, "לשם! לשם תירה! לאיפה שכולם יורים! - והוא מראה לו בידיים להיכן יירה. אלא שגם הפעם יחיאל שלי לא מתבהל, והוא עונה לו דווקא בנחת: לשם?! הרי יש שם בני אדם!".

הרי יש שם בני אדם, אומר יחיאל, והנפש היהודית יוצאת אליו. כל כך מתוק, מקסים, הומאני, יהודי. כבר אמר הרב שך: "אשרינו שאנו מעם הנרצחים ולא מעם הרוצחים". אלא ששילמנו מחיר כבד על היותנו נרצחים סדרתיים, על ירי שירינו כלפי מעלה. לא תמיד יש "שם" ממול בני אדם. וזו אולי, על קצה המזלג, תכלית המדינה שלנו. האיזון בין הירי למטרה והמוסר היהודי. "הציונות היא הרעיון הישר והמוצלח ביותר שעלה במוח היהודים העקום במשך אלפי שנים", אמר שלום עליכם בהזדמנות אחרת.

ויחיאל מהנובלה של שלום עליכם מוביל אותנו לדיון בג"ץ לפני שבוע בעתירה שהגיש הרב הרפורמי אורי רגב, בדרישה לאפשר הכנסת חמץ לבסיסי צה"ל בפסח. משל למה הדבר דומה? לברהמין הינדי המבקש לעשות פרה על המנגל ברישיקש על גדות הגנגס.

בית המשפט העליון הוציא צו על תנאי, המורה לצה"ל להצדיק בתוך 60 יום את האיסור הגורף הקיים להכנסת חמץ בפסח לבסיסי הצבא. השופט יצחק עמית תהה - "אין פתרון לבסיסים מרוחקים, ויש דיאטת מצות למשך שבעה ימים", ונשיאת בית המשפט העליון, הגברת אסתר חיות, אף רמזה לתוצאה הראויה: "קשה לקבל שאין שום פתרון שניתן למצוא כדי לתת מענה לאלה שרוצים לאכול חמץ בפסח, וזו זכותם", כתבה גברת חיות. "לא יכול להיות שאם יש רצון, לא ימצאו פתרון".

יש רצון אז צריך פתרון, קבעה חיות. באמת? כי אם זיכרוני אינו מטעני, גם ליהודים שרוצים להתפלל בהר הבית יש רצון, ויש להם גם אפילו את הזכות הבסיסית בדמוקרטיה מהותית לחופש דת ופולחן, הכולל את הזכות להתפלל בהר הבית.

ובכל זאת, בית המשפט העליון מונע את מימוש הרצון היהודי להתפלל בהר הבית משום שלום הציבור; כיוון שלטענת המדינה, יש סכנה שתפילת יהודים תוביל לאירועי אלימות ערבים. אז אמנם הנשיאה חיות קבעה ש"לא יכול להיות שאם יש רצון, לא ימצאו פתרון" - אבל עובדה, לא קורה.

הסיבה שהעליון לא דחה את העתירה, או למצער קיבל את עמדת המדינה, נובעת מהסביבה הפיזית וההשקפתית של רוב השופטים. לתפיסתם, נאורות וליברליזם מחייבים לאפשר הכנסת חמץ לצבא, ומכאן שהם כושלים בהבנה מהי נאורות. וזאת משום שב־50 השנה האחרונות, נאורות הפכה למופע טרלול פרוגרסיבי שבו מיעוט קיצוני כופה על הרוב את ערכיו.

לטעמי, נאורות ביסודה היא התנהלות על פי שכל, תבונה, ע"ע קאנט. בשכל ובתבונה שלנו, של המחנה הציוני, לאומי, שמרני, יהודי - יש הבנה שכדי לשרוד כאן, אנחנו צריכים תחושת השתייכות, סולידריות, קהילתיות, לאומיות, וחיבור משותף למסורת ולשורשים ההיסטוריים שלנו, שאחד מהם הוא חג פסח - הסיפור המכונן של העם היהודי. לצה"ל מתגייסים היום היחיאלים שפעם ברחו מגורלם ונשרפו בשנאת הגויים. היום יש לנו צבא יהודי. ובצבא יהודי אין חמץ בפסח. ואם יהיה חמץ, הוא לא יהיה יהודי. ואם הוא לא יהיה יהודי, נחזור כולנו למצבו של יענקל ינובר.