עד השיקלי הבא: הליכוד ינצל את הפגרה למציאת עריק נוסף

אחרי שקרטעה בחודשים האחרונים, וכמעט שנשברה לחתיכות סמוך לקו הגמר, הצליחה הממשלה לשרוד את מושב הכנסת הארוך מאז הקמתה, כשהיא ניצבת ועומדת על תילה. מתנדנדת, אבל עדיין על הרגליים. הבעיה שהצרות הגדולות כנראה עוד לפניה. נקודת הסיום של הכנס הזה תהיה נקודת הפתיחה של הכנס הבא. ובאופוזיציה כבר מחככים ידיים לקראת שובה של הכנסת, למושב שלפי הערכתם עשוי להיות האחרון של הממשלה הנוכחית.

למרות היריבויות והסכסוכים, עד כה לא הצליחו בליכוד לגבש תוכנית שתתרגם את המאבקים בתוך הקואליציה להצלחה פוליטית שתביא להפלת הממשלה. הייאוש היה כה גדול, עד שלאורך תקופה ארוכה תלה בנימין נתניהו את יהבו בבני גנץ שיאות ליטול לעצמו את תפקיד רה"מ ויצרף את הליכוד ומפלגות הימין לקואליציה. אגב, על פי הערכות בליכוד גם היום, אם יבוא גנץ לנתניהו ויציע לו להפיל את הממשלה - יסכים ראש האופוזיציה להצעה שתהפוך אותו לרה"מ החליפי, גם אם ללא מועד לרוטציה. השינוי לאחרונה הוא שנתניהו כבר לא מנסה לשכנע את גנץ ולא תולה בו תקוות. השבוע אף תקף אותו בחריפות, לראשונה מאז כינון הממשלה.

הכל השתנה בשבוע־שבועיים האחרונים. באופוזיציה הבינו שהקואליציה במצב קטטוני. שהדרך לפירוקה קצרה משחושבים, וההערכה היא כי לא תוכל להמשיך לשרוד לאורך זמן עם חידוש מושב הכנסת בעוד כחודשיים. לראשונה מאז קמה הממשלה, שלתחושתם גנבה להם את השלטון בדרכי רמייה, יש לנתניהו ולצמרת הליכוד אסטרטגיה כיצד להפיל את הממשלה ולהביא לבחירות חדשות בקרוב. אין לדעת מה סיכויי ההצלחה, אולם מבחינת ראשי מפלגות האופוזיציה מדובר בסיכויים לא רעים, אפילו טובים למדי.

על פי התוכנית שגובשה לאחרונה, שלה שותפים נתניהו, יריב לוין וכמה מראשי המפלגות החרדיות והציונות הדתית, במהלך החודשים הבאים יעשו מאמצים למצוא חבר כנסת אחד מהקואליציה שיסכים לעבור צד תמורת שריון באחת המפלגות. להערכתם מדובר במהלך אפשרי ובר ביצוע, מאחר שעליהם למצוא מבין 61 חברי הקואליציה חבר כנסת אחד שיעדיף בחירות ושריון בליכוד או בציונות הדתית, מאשר להמשיך עם הממשלה הקיימת ועתיד לוט בערפל. על פי אותה תוכנית, מרגע שישתנו יחסי הכוחות בין הקואליציה לאופוזיציה ל־60:60, ייקח לממשלה שבועות בודדים עד שתיאלץ לפזר את הכנסת בעצמה. ממשלה לא יכולה לשרוד ללא יכולת חקיקה וללא שליטה בכנסת. אווירת הפירוק השוררת כבר כעת אמורה, לדעתם, לסייע לאסטרטגיה החדשה לפעול כבר במהלך המושב הבא.

גיבוש האסטרטגיה החדשה לא נובע רק מתחושת הפירוק ממילא, אלא בעיקר מקריסתן של כמה הנחות יסוד שהיו הבסיס ליציבות הממשלה, ושבהן האמינה לא רק הממשלה אלא גם האופוזיציה, בתחילת הדרך.

גם המשותפת בעניין

הראשונה, ואולי העיקרית, היא התפוררותה של רשת הביטחון שהעניקה הרשימה המשותפת לממשלה בראשית דרכה. אז, ידעו הכל כי 61 חברי הקואליציה הם לא באמת 61. ברגע האמת לקואליציה יהיו עוד כמה וכמה אצבעות שיצילו אותה, כדי לא להחזיר את ממשלת נתניהו לשלטון. אפילו בהצבעה שלפני ההשבעה, הסתתרו שני ח"כים מהמשותפת מאחורי הקלעים, ויצאו מהם והצביעו נגד רק בסבב ההצבעה השני, רק כשהיה ברור שיש רוב להקמתה גם בלעדיהם.

גם בזמן אישור התקציב העניקו חברי הרשימה המשותפת את הרושם כי אם יתעוררו קשיים, אפשר יהיה לסחור עימם בנושא, ותמורת המחיר הנכון יעניקו את האצבעות הדרושות לאישורו וימנעו את הפלת הממשלה כתוצאה מאי אישור התקציב.

הימים האלה הרחק מאחוריהם. נראה היום כי משימת הפלת הממשלה הפכה נחלת כלל מפלגות האופוזיציה, כולל המשותפת. ראשי הקואליציה לא השכילו לצרף את הרשימה הערבית הגדולה למשימת "רק לא ביבי" לאורך זמן, וככל שנקפו הימים והשבועות, שיתוף הפעולה בינם לבין הליכוד ומפלגות האופוזיציה רק העמיק. מלבד הצעות בעלי אופי ימני מובהק, הרשימה המשותפת תומכת בכל הצעות האופוזיציה, ואף מעלה לא מעט חוקים משלה, הזוכים לתמיכת הימין. יתרה מזאת, המשותפת, המנהלת יריבות עזה עם רע"מ, הבינה, אמנם מאוחר, כי אם רע"מ תקצור פירות מהשותפות עם הממשלה - בבחירות הבאות יגדל מנסור עבאס לממדים אסטרונומיים ויותיר אותם מאחור.

בינתיים התקציבים וההבטחות שקיבל עבאס נותרו בספרים ובטבלאות האקסל של האוצר. דבר עוד לא חלחל לשטח. אף ראש רשות, מנהל בית ספר או תושב בפזורה, לא מרגיש שינוי בשטח בזכות ישיבת רע"מ בממשלה. אם יש דבר שהיו רוצים במשותפת שיקרה יותר מכל - הוא שהממשלה תיפול מייד, לפני שפירות הקואליציה יורגשו במגזר.

התחושה באופוזיציה היא שהרשימה המשותפת מחויבת להפלת הממשלה בדיוק כמו הליכוד או ש"ס. שאמנם יש פערים אידיאולוגיים עצומים ביניהם, אבל ממשלת ימין כבר לא מאיימת עליהם כמו הממשלה הנוכחית שיושבת עם האויב המר ביותר: רע"מ. שאפילו רשת ביטחון לגבי התקציב הבא היא לא תהיה מוכנה לתת ושתתמוך בכל מהלך שיביא לקיצור ימיה, פרט לאלה שהיא מתנגדת להם אידיאולוגית.

לכן, עד לאחרונה, כאשר המשותפת היתה חלק בלתי רשמי מהקואליציה, לא היתה מוטיבציה באופוזיציה להעביר ח"כ מצד לצד. הממשלה היתה יורדת ל־60, אולם יחד עם המשותפת מבחוץ עדיין היה לה רוב מוצק.

אין סימני עייפות

התפיסה השנייה שקרסה בשבועות האחרונים היא כי האופוזיציה היא שתתפרק עם הזמן. בקואליציה אפילו העבירו חוק מיוחד להאצת התהליך, הקובע כי ניתן יהיה לפרק את הליכוד באמצעות ארבעה ח"כים בלבד. למרבה הפתעתם, האופוזיציה נותרה שלמה, וכך גם הליכוד, שאיש ממנו לא הראה אפילו סימנים קלים של רפיון בנאמנותו.

התפיסה השלישית שהיתה הנחת יסוד בתחילת הדרך, היא כי גם אם הליכוד לא יתפרק והקואליציה לא תתרחב - הקו הלוחמני של האופוזיציה ייחלש עם הזמן. שהפיליבסטרים, הלילות הארוכים והקרבות הקשים במליאה ובוועדות, יהפכו קלים לממשלה מיום ליום. אחרי הכל, סברו, הליכודניקים מגיעים לאופוזיציה אחרי שטעמו זמן רב ממנעמי השלטון ולא יסכימו להתמסר בקלות לקרבות הרחוב שבמשכן הכנסת. חודשים ארוכים עברו, אבל המאבקים האופוזיציוניים לא נס ליחם.

הניצחונות הפרלמנטריים הרבים רק מעניקים רוח גבית לחברי האופוזיציה שממשיכים להוביל חזית לוחמנית יוצאת דופן, שמצליחים להתיש את הקואליציה ולגבות ממנה מחירים לא מבוטלים של תבוסות צורבות.

עוד הנחה שרווחה עם הקמת הממשלה היא כי נפתלי בנט, כמו כל קודמיו בתפקיד, יצליח למנף את ראשות הממשלה לצבירת פופולריות אישית ולבנות לעצמו שם של מנהיג בציבוריות הישראלית. ההנחה הזאת היתה מגובה בניסיון קודם רב. עד בנט, כל מי שנכנס לנעליים הגדולות של ראש ממשלת ישראל - הצליח לצאת מכל תדמית שדבקה בו וליצור לעצמו חזות אחרת. 

לא צריך להרחיק עד מנחם בגין, שהשבוע מלאו 30 שנה לפטירתו, מפגין הכיכרות שהפך בן לילה למנהיג בעל שיעור קומה מעורר הערצה. מספיק להיזכר באריק שרון, הקיצוני, המתסיס ומחרחר המדנים, שנהיה המנהיג השקול והנחוש, מרגע שהתיישב על הכיסא. ובאהוד אולמרט, התככן הפוליטי והעסקן הכושל מהליכוד, שהצליח להביא את המפלגה שבראשה עמד להישג של 29 מנדטים, כנראה רק בזכות העובדה שהתמודד בבחירות אלה בעודו מכהן כבר כרה"מ.

ההערכה הסבירה היתה כי גם בנט, על אף הדרך הקלוקלת שבה השיג את התפקיד, יצליח באמצעות הישיבה בראש השולחן המכובד, פגישותיו עם שועי עולם וטבעת האבטחה הצמודה סביבו, להגדיל במשהו את מעמדו הציבורי, בדיוק כפי שקרה לקודמיו. אבל דווקא אצלו זה לא נדבק, ומאז נבחר לא העלה בנט גרם אחד של פופולריות.

מיהו אוקראיני, מיהו יהודי

כלי התקשורת שהרבו לתקוף את נתניהו, ניסו בכל כוחם להאדיר את שמו של בנט אחרי נסיעתו הבהולה לפגישה עם נשיא רוסיה. אבל נראה שהמהלך לא צלח. לא התיווך. הוא מלכתחילה לא היה לב העניין. אלא אותו מהלך שנועד להציב את בנט בשורה אחת עם מנהיגים בעלי שם. או בקיצור עם אחד, נתניהו.

בהחלטה אסטרטגית שקיבלו, נזהרו הנציגים החרדים בכנסת מלתקוף את בנט על נסיעתו בשבת. מתקפה כזאת, ודאי אם היתה באה בזמן אמת, לא היתה מתקבלת באהדה רבה. אם כבר היתה זו כנראה הרמה להנחתה. שרי הממשלה ופרשני התקשורת היו מסבירים שמדובר בפיקוח נפש מובהק, וקולם של הזועקים על קדושת השבת ממילא היה מושתק. בין השאר נקטו כך חברי הכנסת החרדים בלחץ הליכוד.

זה לא עבר לגמרי חלק בצמרת המפלגות החרדיות. ככל שהישיבה באופוזיציה מתארכת, ואפילו קודם לכן, היו בין חברי המפלגות החרדיות קולות שטענו שהחיבור בינם לבין הליכוד הופך הדוק מדי, אפילו קצת חונק מדי. שעם כל הכבוד לשותפות הגורל, כאשר ישנה מתקפה אמיתית על היהדות - לא תמיד שני המגזרים רואים עין בעין.

המפלגות החרדיות, לשיטתן, צריכות להיות מחויבות בראש ובראשונה ל"אנשי יבנה וחכמיה". כלומר לומדי התורה, האברכים ובחורי הישיבות. אפשר להתאחד על דברים שיש עליהם הסכמה, אבל לא ליישר קו עם הליכוד בכל דבר. כמו במקרה של נסיעת בנט בשבת. תפקיד הסיעות החרדיות, אמרו, הוא לצעוק בכל פעם שיש חילול שבת מטעם מדינת ישראל, בין שזה מועיל ובין שלא. זה שלליכוד זה נראה מעשה קיצוני, לא מחייב אותנו.

אחרי שפרסמה איילת שקד את מתווה קליטת הפליטים האוקראינים שלה, תקף אותה יריב לוין ואמר כי מדובר בתוכנית מופקרת. אפשר היה לחשוב שהיא כזו, אולם אז הגיעו המתקפות משמאל. היה זה כאשר התגלו המספרים האמיתיים שמאחורי התוכנית.

כיום יש 20 אלף אוקראינים שנכנסו לישראל עם ויזת תייר עוד לפני המלחמה. נוסף על כך, נכנסו מאז פרוץ הקרבות עוד 2,500. ברור שישראל לא יכולה לגרשם, כי אין ממש לאן. על פי מתווה שקד יוכלו להיכנס רק עוד כ־2,500 פליטים נוספים מאוקראינה. גם מבחינת לוין כנראה אין בעיה עם מספרים נמוכים אלה, רק שהוא פחות סומך עליה שתעמוד ביעדים שקבעה.

המספרים הללו כוללים רק את אלה שאינם זכאים לעלייה על פי חוק השבות. מובן שאין כל הגבלה מספרית עבורם, ועל פי הערכות אכן יגיעו כאלה בהמוניהם. במרצ ובעבודה, שתקפו את שקד ותבעו קליטה משמעותית יותר של פליטים, לא סופרים את העולים החדשים, כאילו ששם לא מדובר על נמלטים מאזורי הקרבות. מה שעשוי לנחם אותם הוא העובדה שלמרות הרושם, רובם לא יהודים.

מקרב גל העלייה הקרוב הצפוי, רק 40 אחוז יהיו יהודים, בגלל סעיף הנכד שבחוק השבות. חברי הכנסת שתקפו את שקד יוכלו לנשום לרווחה. חזונם לקליטת עשרות אלפי לא־יהודים מאוקראינה, נוסף על עשרות אלפי המסתננים מאפריקה שכבר בישראל, יתגשם למרות ועל אף מתווה שקד.