לקחים ראשונים מאוקראינה והקשר לחוק הפנסיות

המלחמה באוקראינה עוד רחוקה מסיום, אבל יש ממנה כבר לא מעט לקחים: מקומיים, גלובליים, צבאיים - וכאלה שמאוד רלוונטיים לישראל.

ברמה המקומית, העולם התפעל מעמידתה הנחושה של אוקראינה. הפטריוטיות, רוח הקרב והאומץ ראויים להערכה, אבל נדמה שהיתה מידה משמעותית של הפרזה בהשפעתם על שדה הקרב. כמה גורמי מודיעין במערב, ובראשם האמריקנים והאוקראינים עצמם, ביקשו לשדר מסרים שתמונת הקרב מאוזנת מכפי שהיתה באמת; נדמה שיותר מאשר מידע מבוסס, היה כאן ניסיון - שלא צלח - למלחמת תודעה מתוחכמת, שתחזק את העמידה האוקראינית ותרפה את ידי הרוסים.

בשטח, התוצאות חד־משמעיות. הצבא הרוסי כובש עוד ועוד ערים ושטחים באוקראינה, בדרכו למטרה הברורה - להעבירה לשליטה מלאה של מוסקבה. מי שחשב שפוטין ירים ידיים או ישנה מדרכו בעקבות הביקורת במערב והסנקציות שנלוו אליה, התבדה מזמן.

למעשה, ההפך הוא הנכון: ככל שנוקף הזמן, מגלה רוסיה יותר נחישות ויותר אגרסיביות, כולל פגיעה נרחבת בתשתיות, מבנים ואזרחים, שממנה ביקשו הרוסים להימנע בראשית המערכה.

לאוקראינים, עם כל הסימפתיה, אין שום יכולת לעמוד מול העוצמה הרוסית. הם נחותים בכל פרמטר צבאי, ובהיעדר גב מערבי - נדונו לתבוסה. זה אולי לוקח יותר זמן מכפי שהעריכו ברוסיה, אבל את השורה התחתונה זה לא ישנה. סביר שהעולם עוד צפוי לחזות בימים הקרובים במראות קשים מערי אוקראינה, ולמספר מאמיר דרמטית של קורבנות, פצועים ופליטים.

להילחם במילניום הקודם

גלובלית, המצב עגום לא פחות. העולם הנאור נתפס עם המכנסיים למטה. היו לו חודשים ארוכים להתכונן לפלישה הרוסית, להטיל סנקציות, לאיים בתגובת נגד, והוא הביט בנעשה בשילוב של תמימות ורפיון. רק לאחר שהחלה הפלישה, הגיעו המעשים - מאוחר מדי מבחינתה של אוקראינה, ומעט מדי בשביל שתהיה להם השפעה ממשית על מוסקבה.

דווקא נאט"ו, גוף שנראה היה שאיבד כיוון ודרך בעשורים האחרונים, התמלא אנרגיות. לא שלחימה ברוסיה כדי להגן על אוקראינה עמדה על הפרק - זה היה מצדיק את טענות מוסקבה שהלחימה באוקראינה הכרחית כדי למנוע מנאט"ו להתפשט מזרחה ולאיים על רוסיה - אבל נראה שהארגון הארכאי קיבל הזדמנות נדירה לעצב מחדש את דרכו, ולשקם את הרתעתו.

אם זה יקרה, וכאשר הסנקציות על רוסיה יתחילו לייצר אפקט משמעותי, תתחיל המטוטלת להתאזן קצת מיתרון מובהק של הגורמים השליליים בעולם, שרוסיה מובילה אותם כיום. השינוי הזה הוא קריטי לא רק לארה"ב, אלא גם לכל ידידיה ובני חסותה בעולם, ובכלל - לכל מי שחפץ בעולם נאור וחופשי. כדי שזה יקרה, רוסיה תצטרך לדמם; לא צבאית, אלא כלכלית. כרגיל, מי שישלמו את עיקר המחיר יהיו האזרחים הפשוטים ברוסיה, שגם כך חיים בדלות, אבל האחריות לכך מוטלת בלעדית על פוטין ואנשיו, שלא הותירו למערב ברירה.

בקרב הזה, מצאה את עצמה ישראל מגמגמת מעט. רצונה ביחסים טובים גם עם רוסיה וגם עם אוקראינה מובן, אבל רצוי היה שתהיה קשובה יותר לקולות מוושינגטון. ההחלטה שלא להיענות לבקשה האמריקנית לחתום על החלטת הגינוי לרוסיה במועצת הביטחון עוררה על ישראל לא מעט ביקורת בארה"ב.

כדאי שבירושלים ימצאו דרך לתקן את הנזק הזה, לא רק משום שארה"ב היא באמת ידידתה הגדולה ביותר של ישראל והמשענת היציבה היחידה שלה - מדינית, צבאית, מודיעינית וכלכלית - אלא כי רבים הסיכויים שמתישהו בעתיד הקרוב נצטרך את הממשל בנושא כלשהו, וחשוב לוודא שהוא יהיה אז קשוב ואמפטי.

בישראל עושים כבוד רב לרוסיה. אפשר להבין זאת, אבל לא צריך להפריז בזהירות. עם כל הכבוד לסוריה, גם לרוסיה יש לא מעט אינטרסים בשיתוף הפעולה עם ישראל. התקיפות המיוחסות לחיל האוויר מאפשרות לה לרסן את הפעלתנות האיראנית בסוריה, שלעיתים קרובות מתחרה על ההגמוניה מול הרוסים, וחשוב מכך - הן לא מאיימות על רוסיה עצמה.

אם רוסיה תחליט, ברגע של שיגעון, להעמיד את המערכות המתקדמות יותר שלה (300־S ו־400־S) בחזית מול ישראל, היא עלולה לגלות שחיל האוויר מסוגל להתגבר עליהן, וזאת תהיה בשורה רעה מאוד להרתעה שלה ולמכירות של התעשיה הצבאית הרוסית בעולם.

ממילא, הקשב הרוסי לא נתון כעת לסוריה. באוקראינה, מגלה הצבא הרוסי יכולת בינונית מאוד - בשורה משמחת, שנמהלת באכזריות ובנחישות שמגלים הרוסים בדרך למילוי משימתם - בעיקר באופן ההפעלה שלו ובאמצעי הלחימה המיושנים שברשותו. גורמי ביטחון ישראליים, שעוקבים אחרי הלחימה, אמרו כי לעיתים נדמה שרוסיה נלחמת במילניום הקודם; המסות שלה אמנם ינצחו בסוף, אבל הדוב הרוסי נראה פחות מאיים מכפי שהיה נדמה.

בדרך לשיירות תקועות בקרב?

המלחמה באוקראינה צריכה להוביל בישראל ללקח נוסף. ככל שמדובר בקלישאה, ישראל יכולה לסמוך רק על עצמה, ועל עוצמתה. אלא שעוצמה עולה כסף, ובישראל 2022 הבון־טון הציבורי, וגם הפוליטי, הוא לרדוף את מערכת הביטחון וצה"ל כאילו מדובר בכנופיה של שודדי כספי הציבור.

זה בא לידי ביטוי בשבועות האחרונים בקרב על הפנסיות הצבאיות ("הגדלות הרמטכ"ל"). צה"ל נאלץ להסדיר את הנושא בחוק בהוראת בג"ץ, אבל העניין כאן הוא עקרוני בהרבה: איך משאירים את הטובים בשירות, ובכך מבטיחים שגם בעתיד השירות יהיה בידיים טובות.

בדיון הזה יש יותר מדי קולות שרלטנים. המחשבה שרק לוחמים צריכים לקבל, והיתר לא, היא קשקוש חסר היגיון; הלוחמים צריכים כמובן לקבל הכי הרבה, אבל בלי הטכנולוגיה והמודיעין, למשל, אין לישראל שום יתרון איכותי, ובלי הנגדים אין לה צבא מתפקד.

בעולם שבו נגד רכב בחטיבה מרחבית בצפון יכול לחצות את הכביש למוסך אזרחי, לעבוד חמישה ימים בשבוע משבע עד חמש במקום להיות אחראי 24/7, וגם לקבל על זה כפול כסף - אף אדם שפוי לא יישאר במדים בשביל לקבל פנסיה זעומה בעוד עשרות שנים. ומי שלא ידאג לנגד הרכב הזה עכשיו, יקבל שיירות תקועות ורכבים לא מתפקדים בדרך למלחמה הבאה.

זה לא אומר שבצבא אין בורות שומן שזקוקים לטיפול. ההפך הוא הנכון: צה"ל צריך לעשות בתוכו תהליכים עמוקים בהרבה מכפי שעשה, כולל התייעלות בכוח אדם ובחינה מחדש של אורך השירות. ועדיין, בתמונה הגדולה, צה"ל חייב להקרין עוצמה, ולדאוג שגם יהיה כיסוי לצ'ק הזה.

למזלו של צה"ל, הטריו שמנהל כיום את ענייני הכסף של הביטחון - ראש הממשלה בנט, שר הביטחון גנץ ושר האוצר ליברמן - היו שלושתם שרי ביטחון, ומבינים זאת היטב. זה נכון שבישראל יש כיום עוד לא מעט מגזרים שזקוקים להשקעה משמעותית (הבריאות והחינוך שאחרי הקורונה, הרווחה, ועוד), אבל בעולם שמשתגע, ועם איראן שמתחזקת, אין לישראל תעודת ביטוח אמיתית פרט לצה"ל. תעודת הביטוח הזאת דורשת חיבוק. לא סטירה. זה לא המצב כרגע, וכדאי לכל המצקצקים להתעורר, ומהר. מאחר שסביר שרובם - כמו כל אדם שפוי - תומכים באוקראינה כרגע, המסקנה שלהם צריכה להיות ברורה.