"יחסי הציבור של הפוליטיקה הישראלית לא טובים; היא נחשבת דלקתית"

המפגש האחרון של מארק וורת' עם פעילי מחאה אנטי־ישראלית היה כמעט קומי. זה היה ב־2017, במסגרת פסטיבל "תל אביב בלונדון" שהפיק, ששמו די מסגיר את כוונותיו. אל בין מבניה העתיקים של עיר הבירה הבריטית הביא וורת' מוזיקאים, אמנים, שפים ויתר סוכני תרבות ישראלים, במטרה להפגישם ולהנגישם לקהל הבריטי. אירוע חיובי אמנם, אך נפיץ משהו באקלים הפוליטי הנוכחי בממלכה המאוחדת. וורת' ושותפיו הכינו את עצמם למלחמת הסברה נגד כוחות מפגינים רבים, אך בפועל - אולי כתוצאה מפרופיל נמוך יחסית שעליו שמר האירוע, היה מדובר במוחה אחד מתנועת "Jews for Palestine", ובעוד כמה בודדים מהם ביום אחר. 

"עמדו שם בערך עשרה מהם מחוץ למתחם", הוא נזכר בחיוך מבטל. "בשלב מסוים השף שאול בן־אדרת יצא והביא להם אוכל, צלחת של מוס שוקולד, ואחד מהם צעק 'אל תאכלו את זה! אולי זה מורעל!" אבל כולם היו מאוד שמחים, אכלו את המוס ועזבו. חשבתי שנתמודד עם מחאה גדולה יותר, אבל אולי זה לא קרה בגלל שיצאנו באיחור עם הפרסום. המטרה של האירוע היתה להציג את ישראל לקהל לא מיודע, ולהראות את כל הדברים הטובים שבה ויש בה המון. אנשים יכולים לא להסכים עם ההתנהלות הפוליטית של ישראל, אבל העיקרון של האירוע הזה לא היה בכלל ההתנהלות הפוליטית של ישראל". 

פיש אנד צ'יפס בכותל

בסופו של דבר, וזה לא חדש, הכל פוליטי. וזאת מבין וורת' היטב כעת, שנתיים מאוחר יותר, עת הוא עומד לנצח, יחד עם חברת וירג'ין אטלנטיק והאחים טלי ויואב צמח על אירוע דומה במהותו - רק הפוך. אל תפקיד המארחת נכנסת הפעם העיר שפעם קראו לה "עיר ללא הפסקה", שבמסגרת פסטיבל "לונדון בתל אביב" (30-27 בנובמבר) תמשוך אליה רקדנים, די.ג'יים, שחקנים ודוכני מזון ובירות - כולם תוצרת הממלכה הבריטית. עבור וורת', 58, דמות שאוהבים להגדיר כ"מיליונר בריטי אוהד ישראל", מדובר בפרויקט הקרוב לליבו. הוא ביקר פה לראשונה די מאוחר בעיניו, כשהיה בן 18, במסגרת טיול פרטי. "No תגלית", הוא אומר, ומספר על התאהבות מיידית וקשה. בהמשך, כשהחל להיות שחקן מפתח בעולם העסקים הבריטי, החל לעבוד עם ארגונים קהילתיים שונים ובשלב מסוים אף היה לנשיא לשכת המסחר ישראל־בריטניה. בתפריט: פיש אנד צ'יפס, ארוחות רשמיות עם שמעון פרס ז"ל ובעיקר מה שהוא מגדיר כחיזוק הקשר בין שתי המדינות, שעל פניו - במונחי מנטליות, תרבות ומזג אוויר - אמור להיות די רופף.

"אם מפרידים את המדינות עצמן ומדברים רק על לונדון ותל אביב, אתה יכול לראות שתי ערים מאוד דומות מחשבתית", הוא מסביר. "שתיהן מאוד חופשיות, מאוד קאטינג אדג', תוססות. אם תנסה להשוות בין מנצ'סטר לירושלים כנראה הדמיון יהיה פחות גדול".

ירושלים גם הרבה יותר נפיצה פוליטית.

"המטרה בקיום פסטיבל הפעם היא קצת יותר פוליטית, באופן מוצהר. אני חושב שהוא מעביר מסר הרבה יותר חזק לציבור הבריטי, שהמופיעים והאמנים הבריטים מוכנים לבוא לארץ למרות הקריאות לחרם מאנשים כמו רוג'ר ווטרס. אני חושב שזה יותר עניין של קונספט כללי, שהוא קיום פסטיבל בריטי בישראל".

הזכרת את רוג'ר ווטרס. כמה רעש הוא באמת עושה אצלכם? בישראל הוא זוכה להמון תהודה. 

"לא כל כך. בעיקר בעיתונות היהודית, לא בזו הבינלאומית".

אבל בכל זאת, כל מכתב פומבי שלו מגיע לכותרות במגזינים כמו "רולינג סטון" ו"NME".

"אולי הוא מייצר קצת עניין, אבל איני יודע כמה הצלחה באמת יש לו בשכנוע כוכבים בריטים שלא להופיע אצלכם. תראה מי ביקרו אצלכם בשנים האחרונות: טום ג'ונס, פול אנקה, רינגו סטאר; אנשים עדיין באים".

ובכל זאת, קשה להתווכח עם המספרים. אחרי קיצים כמו 2016 ו־2017, שהיו עמוסים בהופעות בינלאומיות, השנתיים האחרונות בארץ היו די דלות. בקיץ האחרון היו כאן שני מופעי פארקים של אמנים אמריקנים די ותיקים. אנחנו מייחסים יותר מדי משקל לחרם התרבותי?

"אני חושב שכן. אני לא חושב שההשפעה של ה־BDS כזו גדולה. יש לה קצת השפעה, אבל אתה לא רואה הרבה מוחים ברחוב. לפעמים אנשים מפרסמים מודעות בעיתונים, שחתומים עליהן בערך 100 פרו־פלשתינים, ולמחרת יש לך מכתב עם 100 אנשים שחתומים עליו שטוענים שאי אפשר להחרים את התרבות היהודית. יש לזה השפעה מסוימת, אבל אני חושב שהבעיה הגדולה יותר היא האנטישמיות.

כמעט הגיע לפסטיבל. דיוויד בקהאם // צילום: אי.אף.פי

"לדעתי, אנטי־ציונות ואנטישמיות הן אותו הדבר בדיוק. הנביחה של תנועות החרם חזקה יותר מהנשיכה שלהן. אני חושב שאחת הבעיות היא שבגלל המצב שנוצר, ובגלל שאמנים יודעים שישראל צריכה אותם, אז המחירים שלהם עולים בטירוף. ואז המפיקים המקומיים לא יכולים להרשות לעצמם להביא אותם מחשש להפסד, שזה משהו שקרה כמה פעמים. אני לא חושב שהם לא באים לכאן בגלל ה־BDS. המון פעמים זה עניין של כסף".  

לצד בעיית יחסי ציבור, יש אמנים, וזה ציטוט ישיר של סוכן גדול בתחום, שלא רוצים לבוא לכאן כי "זה פשוט לא שווה את הבלאגן". יצא לך להתמודד עם התשובה הזו מצד שמות שרצית להביא לפסטיבל?

"עמדנו לבנות את האירוע סביב הלונדון סימפוני אורקסטרה. פנינו אליהם והם היו מאוד מעוניינים לבוא. זה היה יכול להיות פנטסטי ואני חושב שאלה היו חדשות ענקיות. כבר נכנסנו איתם עמוק למשא ומתן והיינו במרחק שבוע מחתימת חוזה, ואז התחיל 

בלאגן בעזה. הם אמרו, 'אנחנו רוצים לבוא אבל אנחנו לא יכולים להסתכן'. אמרנו להם שהמצב יירגע בתוך כמה שבועות, וזה מה שקרה באמת, אבל הם לא רצו לקחת את הסיכון. הם היו מאוד שמחים לבוא, אבל הם לא היו מוכנים להגיע למצב שבו בדקה האחרונה הם צריכים לבטל מופע בגלל משהו שקורה פה. הם היו צריכים לחשוב על כך לפני כן, אני מניח".

אחד האירועים שדווקא יתרחש במסגרת הפסטיבל הוא משחק כדורגל ידידותי בין קבוצה בריטית לישראלית, כשהרעיון כלל הבאה לביקור של כדורגלן עבר גדול. לא קשה לנחש מהו השם הראשון שעובר לכולם בראש למשמע שילוב המילים הנ"ל. "משרד החוץ שלכם אמר לנו - אם אתם מצליחים להביא את דיוויד בקהאם אנחנו נשלם על זה", הוא מספר. "אבל בקהאם לא גובה כסף על דברים כאלה, מתברר, כי הוא שגריר של כל מיני דברים. הוא לא היה פנוי בתאריכים המיועדים, אבל הוא בטח לא היה בא בכל מקרה". 

למה אתה מניח כך?

"אני חושב שהמנהלים שלו צריכים להגן על המותג 'בקהאם' ולנהוג בו מאוד בזהירות. הוא וויקטוריה מנוהלים מאוד מדויק. ריו פרדיננד מאוד אוהב את ישראל, חובב גדול שלה וגם ביקר בה לא אחת, אבל הוא לא היה יכול להגיע כי זה התנגש לו עם משחק של הצ'מפיונס ליג".

ניבוי טרנדים הוא בולשיט

לא קשה לנחש שאת עיקר הונו לא עשה וורת' מחיזוק קשרים בין מדינות. כבר לפני לא מעט שנים הוא הבין את ייחודה של הרשת ואת האופן שבו בכוחה לנבא תמורות בשלל תחומים. הוא התחיל כשהקים ב־1997 את "WGSN" (וורת' גלבול סטייל נטוורק") - חברה שבאמצעות רשת ענפה של מומחים, עיתונאים וחוקרים העניקה לחברות אופנה מידע על העומד להתרחש בתחומן בעתיד הקרוב. לאחר שמכר את החברה ב־2005 בסכום של קרוב ל־150 מיליון ליש"ט, פנה לעשות את אותו הדבר - להלן חיזוי טרנדים, בשלל נושאים תחת חברת "Stylus", שעוסקת בחיזוי מגמות שיווקיות ברחבי העולם. תחום מרתק, ללא ספק, אבל כמעט לא רלוונטי יותר, מעיד אחד מחלוציו.

כוח פוליטי דל. רוג'ר ווטרס // צילום: אי.אף.פי

"אני הצהרתי באופן פומבי שלמעשה אני מאמין שניבוי טרנדים הוא בולשיט מוחלט", הוא אומר היום. "העיתונות הדפיסה את זה וכולם חשבו 'היי, זה אדם שעשה די הרבה כסף מניבוי טרנדים' ובאמת עשיתי זאת, אבל זה היה די מזמן. התחלתי את העסק שלי לפני עשור וחצי ואז ניבוי טרנדים היה מאוד רלוונטי. היום אף אחד לא יכול לנחש או לנבא מה הטרנדים שיהיו פופולריים בעוד שנתיים־שלוש. אז אני אוהב לחשוב על העסק הנוכחי שלי בתור איתור או זיהוי טרנדים. אנחנו מזהים סימנים מקדימים של תופעות, ועוקבים אחריהן כשהן נהיות טרנדיות יותר ומגיעות למיינסטרים. לפני עשור וחצי התמקדנו באופנה, חיזוי צבעים וחומרים פופולריים. העסק שיש לי היום הרבה יותר כללי, אז הוא מכסה לצד אופנה ויופי גם נושאים כמו אוכל, אירוח, אמנות. כי הכל קשור אחד לשני".

יש לך דוגמה למשהו גדול שזיהיתם מתרחש עוד לפני שהפך למיינסטרים?

"לפני חמש שנים דיברנו על קנאביס בתעשיית המזון כמשהו שהולך לקרות ועכשיו זה מיינסטרים, זה לא טרנד. וזה קרה רק לפני שנתיים־שלוש. אבל אף אחד לא באמת סיקר את הנושא הזה לפני כמה שנים". 

איך איתרתם זאת?

"יש לנו רשת אדירה של חוקרים, עיתונאים ומובילי דעה. אבל נאמר לי שההסתמכות על מובילי דעה היא בירידה. היום כשסלבריטאי מצייץ או מעלה תמונה לאינסטגרם הוא מקבל על המסר שהוא מעביר לא מעט כסף. אז בעצם מדובר במסחור של התחום, וזה למעשה לא טרנד שנוצר באופן אורגני". 

האם אי פעם היית משוכנע שאיתרת את הדבר הגדול הבא והתברר שטעית בגדול?

"לא! ודאי שלא! אני צוחק. אבל אם אנחנו מזהים טרנד אחד מעשרה הוא יכול לשנות המון עבור חברות מסוימות. אחד הטיעונים שאני מקבל מצד חברות הוא שאנחנו גובים יותר מדי כסף, כי אנחנו דורשים סכום מינימלי של 25 אלף דולר תמורת גישה לפלטפורמה שלנו. הן טוענות שזה סכום רב מדי להוציא בתקופה שבה העסקים חלשים. התשובה שלי לכך היא - כשהעסק שלך במצב רע זה בדיוק הזמן שבו אתה צריך להשתמש בשירות כזה. כי אם אתה מפספס טרנד מסוים והמתחרה שלך מזהה אותו, זה בטח לא טוב לך. עבור העסק הקודם שלי, וסליחה שזה נשמע נורא, הזמן הכי טוב היה אחרי אסון התאומים, כי אנשים לא טסו ולכן לא יכלו לזהות את הטרנדים הבאים. אנחנו היינו עם היד על הדופק".

מה אתה יכול להגיד על הטרנדים הבאים בפוליטיקה העולמית? גם השנאה לישראל היא בחלקה בון טון רטורי עכשווי. 

"אני חושב שכל המפלגות הולכות ומקצינות ואין אמצע יותר, רק ימין ושמאל. זה מדאיג מאוד מבחינת ישראל ומבחינת כל מדינה למעשה. אין בסיס מאוזן. אני חושב שאם מסתכלים על אירופה, עליית הימין הקיצוני מדאיגה וכמוה גם האנטישמיות". 

אז ישראל לא יכולה להיות רגועה מדי.

"לא, אבל אתם לא נמצאים במקום טוב מבחינת יחסי ציבור כבר לא מעט זמן. אני חושב שהפוליטיקה הישראלית נחשבת דלקתית. אני כנראה לא מספיק קרוב לסיטואציה בישראל כדי להבין, אבל לרוע המזל זה מה שמדליק את המתנגדים שלכם. רוב הבריטים מאמינים בפתרון שתי המדינות, וכל עוד הבנייה בהתנחלויות נמשכת הגישה כלפיכם שלילית. 

"ה־CST בלונדון (ארגון צדקה המספק הגנה אזרחית לקהילות יהודיות בבריטניה; ע"פ) מדווח מדי שנה על עלייה של פעולות אנטי־ציוניות ואנטישמיות. הרבה מזה מותנע על ידי מדינות ערב אבל לא הכל. זה מדאיג. אנשים אומרים שמה שקרה בגרמניה לא יכול לקרות שוב, אני לא מסכים עם זה. המצב בגרמניה בשנות ה־30 התחיל בגלל כלכלה חלשה, וזה המצב הכלכלי הנוכחי בגרמניה, בצרפת, באיטליה ובספרד. באנ גליה די בסדר עכשיו, אבל מי יודע מה יהיה אחרי הברקזיט, שזו החלטה שהתקבלה אף שרוב העם נגדה והיא מבוססת על שקרים ותעמולה. אז יש לך אי־שקט אזרחי, וכבר מדברים על תורים לתרופות ואספקה. אנשים לא יוכלו להשיג את האבוקדו שלהם. זה מדאיג".  

זה לא נשמע מזהיר מדי עבורכם או עבורנו.

"אני חושב שיש הרבה הקבלות בין הפוליטיקה הבריטית והישראלית. למעשה, אני חושב שהמצב הפוליטי בבריטניה קצת יותר גרוע מאשר אצלכם. נסכים ששתיהן לחלוטין לא מאורגנות".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו