"בזכות בגין, אנשים בשכונות גאים בעצמם"

"ממשלת ישראל קבעה ביוני ‎1977, ביוזמתו של ראש הממשלה מר מנחם בגין, כי היא רואה בשיקום שכונות המצוקה את אחד היעדים המרכזיים שלה. רעיון נעלה זה בא להסיר כתם מחברתנו ולתקן עיוות חמור שנוצר במשך 30 שנות שלטון המערך, שבעטיו נותרו רבבות מאזרחינו בשולי החברה ובתנאים מחפירים. כאן נולדה תחושת התסכול, כאן נולדו הניכור ואפילו אובדן כל תקווה אצל אנשים אלה, אובדן התקווה שיכול להיות אחרת" (שר השיכון דוד לוי, ישיבת הכנסת, 03.02.1982).

חודשים ספורים לאחר שנבחר מנחם בגין לראשות הממשלה אחרי מהפך 77', הוא השיק פרויקט לשיקום שכונות המצוקה ברחבי הארץ. הפרויקט כלל 160 שכונות קשות במיוחד, והיתה בו הבטחה כפולה: לדאוג לשיקום פיזי, ובכלל זה שיפוץ בתים והרחבתם, שיפור נראות המבנים החיצונית, נטיעת גנים, התקנת תאורה, הצבת מתקני משחקים, שיקום תשתיות וכדומה; ובמקביל - שיפור חברתי וכלכלי של החיים בהן: הקמת מתנ"סים ומרכזים קהילתיים, שדרוג בתי הספר, השקעה בבריאות וברווחה ודאגה להשכלת מבוגרים ולהעסקתם. תקציב המיזם נאמד ב־2.1 מיליארד דולר, והוא גויס מתקציב המדינה ומקהילות יהודיות ברחבי העולם.

סגן ראש הממשלה, יגאל ידין, לקח על עצמו לבצע את הפרויקט השאפתני, שהיה אמור להימשך חמש שנים, אך בשכונות מסוימות הוא נמשך עד היום, 30 שנה לאחר מותו של בגין. "פעם לא היה בשכונה מרכז קהילתי", אומרת א', תושבת כפר שלם בת 53, "היתה כאן רק חורשה. שלוש נשים נלחמו שהצופים יקימו כאן משהו בשביל הילדים של השכונה, והן הצליחו. גם הקימו מועדון נוער, שיהיה לילדים מה לעשות. כשהיינו הולכות לטיולים מהצופים, החברות שלי אמרו לי 'רק אל תגידי שאנחנו מכפר שלם'. התביישו. אבל אני לא הסכמתי. עם כל הבלאגן שהיה כאן - היתה פה משפחתיות, היה כאן חום, היתה כאן אנושיות. בן אדם לא צריך להתבייש מאיפה שהוא בא. אין ספק שהיה צריך לשקם כאן. היו סמים ברחובות, זה לא היה מקום טוב. אני הייתי הולכת לצופים והביתה, לא הייתי מסתובבת בחוץ. אבא שלי לא הסכים שנהיה ברחוב".

רוברט ביטון (55), עובד עיריית תל אביב ותושב השכונה, מוסיף בכאב: "השכונה היתה על הפנים. בניינים ברמה מאוד ירודה. גם מסביב נראה נורא. היו לנו בעיות של אינסטלציה, הביובים היו צפים. בני הנוער היו מסתובבים ברחובות, אלימות תמיד היתה, סמים תמיד היו. מגיל 15 ומעלה ילדים היו בסמים. 80 אחוז מהמשפחות היו משפחות מצוקה".בגין הסביר ששכונות המצוקה נולדו מתוך רצון לחסל את המעברות, בלי להביא בחשבון שהמשפחות שעוברות לדירות שנבנו - עוד יתרחבו.

"כך נוצרה בעיה חברתית, מוסרית, חינוכית, כלכלית, בעיית כבוד האדם, בעיה חמורה מאוד מכל הבחינות - ומדובר בעשרה אחוזים של האוכלוסייה" (מתוך ישיבת הממשלה, כ"ז בתשרי התשמ"ב, 25 באוקטובר 1981).

הרצל מקוב (65), ראש מרכז מורשת בגין, מסביר מה עמד מאחורי התוכנית. "בגין האמין בצדק חברתי. הוא ראה בעוני גורם מנוון שלחברה הישראלית אסור להשלים איתו. שנית - לא פקיד בירושלים הוא זה שיחליט מה צריכה שכונה בפריפריה, אלא התושבים הם המובילים את ההחלטות, כי הם יודעים הכי טוב מה נדרש עבורם. שלישית - בגין ביקש ליצור חיבור ישיר בין הקהילה התורמת לבין השכונה, עם מפגשים וביקורים הדדיים. הפרויקט הזה מאוד הצליח בעיניי".

ביטון: "מי שהצליח להציל את עצמו - הציל את עצמו. אני ברחתי מהשכונה לקיבוץ. חזרתי אחרי הצבא, כשהתחיל שיקום השכונות. התחלתי להיות פעיל בשכונה, חבר ועד, עבדתי 12 שנה בתור מדריך נוער בקידום צעירים בשכונה. שיקום השכונות שינה כאן את המקום. נבנה כאן מתנ"ס שנחשב אחד מהטובים בארץ. היחיד שעשה את זה - זה בגין. אין מנהיגים כמוהו היום. הוא מסוג האנשים שידעו שהסתכל עלינו בגובה העיניים, לא התנשא. עכשיו אין לנו מנהיגים כאלה במדינה".

הבטחה אישית מבגין

הסופר אלי עמיר מספר שהרעיון המקורי לפרויקט שיקום השכונות היה שלו ושל חבריו הסטודנטים, כבר בשנות ה־60. "חשבנו איך נוכל לגאול את יהודי ארצות האסלאם מהמעברות ומשכונות העוני. הגענו אל שרי הממשלה עם תוכנית לשיקום הבניינים, התחבורה, לייצר עבורם מקומות עבודה, בתי ספר טובים וכדומה. לא קראנו לזה 'שיקום שכונות', אבל זה מה שזה היה. היינו חבורת מהפכנים".

עמיר מסביר שהתוכנית נועדה לפתור בעיה נוראה של שכונות המצוקה באותה תקופה, בעיה שטרם חלפה מן העולם במלואה. כבר לאחר פריצת תנועת "הפנתרים השחורים", הוא מספר, התכנסה ועדה בראשות ראש הממשלה גולדה מאיר, שגיבשה הצעות לטיפול בשכונות ובבני נוער במצוקה.

עמיר היה אחד מחברי הוועדה. "גולדה קיבלה את המסקנות, וקבעה שהן יהיו המדיניות החברתית של הממשלה. בגין אימץ את המסקנות האלה. היתה לו מודעות חברתית. הוא נתן גיבוי ליגאל ידין, והתחילו עם התוכנית הטובה. אחר כך התוכנית התמסמסה, אבל במשך כמה שנים טובות היא הובילה להישגים שהיוו צעד ראשון ומשמעותי בשיקום השכונות".פרויקט שיקום השכונות היה ייחודי מכמה היבטים: ראשית, בניגוד למיזמים הקודמים, לא היו צריכים התושבים לעזוב את בתיהם בזמן השיקום.

שנית, מעבר לעובדה שטיפל במכלול ההיבטים ולא רק בזה הקוסמטי, התהליך נעשה בשיתוף נציגים מתוך השכונות, מתוך הבנה שהם אלו שיודעים מהם הצרכים הייחודיים של המקום. במרכז מורשת מנחם בגין ניתן למצוא סיפורים מזעזעים, על ילדים שרק בעקבות שיקום שכונתם ראו פיסת דשא לראשונה בחייהם, ושבפעם הראשונה עלו על נדנדה או על קרוסלה.

"גדלתי בשכונת קטמון ח'-ט' בירושלים, זאת היתה שכונת מצוקה ממש", מספר יעקב יונה (70). "לאנשים לא היה אפילו כסף לקנות אוכל. היה עוני קשה. פשע, רציחות, גניבות, סמים. בשכונות שלנו נרצחו אז 14 איש בשנה, כולם על רקע סמים. גם מבחינת השכלה, רמת ההישגים בשכונה היתה מאוד נמוכה. אני סיימתי יסודי וחשבתי שאני תלמיד מצטיין, אבל לא קיבלו אותי לשום בית ספר תיכון. יצאתי מיסודי בשכונה ברמה של כיתה ד'. אז לאן התקבלתי? רק לבית הספר החקלאי בעין כרם. למזלי - אבא שלי ז"ל שלח אותי ללמוד. 'אל תגיע למצב שאין לך השכלה', הוא היה אומר לי. הוא הבין את החשיבות של זה. בגלל זה הייתי היחיד בשכונה שסיים תיכון, ואח"כ הלכתי לסיירת שריון".

יונה לא היה מוכן לשבת בשקט כשהמצב בשכונה שלו קשה כל כך, והלך להפגין מתחת לביתו של בגין. הוא נזכר איך יחיאל קדישאי, מנהל לשכתו המיתולוגי ויד ימינו של ראש הממשלה, הזמין אותו לעלות לרכב ולשוחח עם בגין בלשכתו.

"הוא דאג לנו יפה. התייחס אלינו כמו אבא. אני זוכר מהפגישה הזאת משפט אחד: 'אתם אנשים - אל תתביישו במי שאתם. מה שחסר לכם - אני אדאג לכם'. ובאמת, הוא בנה לנו דירות ודאג לנו להשכלה". שעתיים לאחר אותה פגישה, התקשר אל יונה שר השיכון גדעון פת והודיע לו שהשכונה שלו תהיה אחת מהראשונות שישוקמו.

"אחרי זה נפגשנו בנווה קהילות בלגיה (שכונה משוקמת בקטמון), דיברנו ביחד בחנוכת השכונה. אני הייתי מדריך נוער, ואחר כך מנהל פרויקט רווחה חינוכית של העירייה ושל משרד החינוך, ובהמשך התמניתי ליו"ר צוות ההיגוי של שיקום השכונות, ושם התחילה הקריירה הציבורית שלי".

"במו עיניי, ראיתי מספר שכונות משוקמות", סיפר מנחם בגין ב־1981 לחברי הממשלה, כשהוא מאיץ בהם לבקר באחת מהשכונות הללו. "אז ייווכחו לראות כיצד אפשר לשנות תנאים של חיי אדם ומשפחתו, וישמעו דברים שיהיו כפרחים באוזניהם ובעיניהם. חיים חדשים נתנו להם. יש מדשאה, והילדים אינם צריכים ללכת בכביש ולסכן את נפשם. בגלל התנועה הרבה הם גם יכולים להקים שני שערים, לעשות כדור מסמרטוטים ולשחק כדורגל. יש גם חיי תרבות, ובייחוד בבניינים החדשים ראיתי שיש דאגה מיוחדת שהכניסות תהיינה מתוכננות לנכים, שיוכלו להיכנס לדירתם ללא עזרה. אלה הם חיים אחרים, ובאמת, אנשים אלה מברכים את הממשלה - זו עובדה, אני שמעתי ברכות אלה".

בגין גם הסביר כי מינה את סגן שר השיכון משה קצב לאחראי על הפרויקט, משום ש"הוא עצמו, כמו גם השר הממונה עליו (דוד לוי), גדלו במעברות, והם יודעים את נפש האדם הסובל. בלי שום ספק, הם ירצו לפתור את הבעיה במהירות האפשרית. אני חושב שיש לנו צוות חזק מאוד".

ראש הממשלה סיפר כיצד גויס הממון שנדרש לשיקום השכונות, והאנלוגיה שלו מדהימה: "אני הייתי עד לכך, איך מולטי־מיליונרים עמדו בתור - כמו שעומדים בפולין בתור ללחם - כדי לתרום חצי מיליון דולר למען תוכנית שיקום השכונות. אני יכול להעיד איך בקהילות הם אחוזי התלהבות, כשבמו עיניהם הם רואים את פרי התנדבותם, או נדיבותם. בעזרת כספם, הולך וקם עולם של ילדים מצחקים. לכן, מפעל זה הוא כה חשוב. קודם כל, הוא חשוב בשביל האנשים עצמם, אך הוא חשוב גם למען הסולידריות היהודית. זה נותן גאווה ליהודים המשתתפים במפעל זה".

יונה מתקשה ללכת ("אני קצת נכה היום", הוא אומר בהתנצלות), יושב בביתו ומשקיף ממרפסתו על השכונה המשוקמת, מלא גאווה. קשה לדעת אם שיקום השכונות תרם למי שהוא הפך להיות, אך הוא רואה חייו כסיפור הצלחה, שבשיאו היה חבר מועצת הרשות השנייה, מקורב לפוליטקאים ולאישי ציבור, איש בעל השפעה. "הכל עניין של הזדמנות""אני גר באשקלון היום, אבל במקור אני ירושלמי, נולדתי במוסררה בתקופת הפנתרים השחורים", מספר שלומי דדון (57).

"כשההורים נפרדו, אמא עברה לאסבסטונים בקריית יובל, לגור אצל הסבתא. אני גרתי לפעמים כאן, לפעמים שם. בסוף עברתי למשפחות אומנה בבקעה, שהיתה גם היא שכונת מצוקה באותם ימים".

כשהשתחרר מהצבא עבר לשכונת מצוקה אחרת, שבה החיים פשוטים והשכירות נמוכה. הוא נזכר איך תפס את פרויקט שיקום השכונות בילדותו כשיפוץ קוסמטי בלבד. רק לימים הבין שיש הרבה מחשבה מאחורי מה שראה.

"אני זוכר שצבעו את הבניינים מבחוץ, אז לא החזקתי מזה הרבה. אבל מה, מי שצבעו את הבניינים היו אותם אנשים שגרו בשכונה, וזה נתן להם תעסוקה. לימים חלק הפכו לקבלנים גדולים, מהמובילים בארץ. אז מתברר שברקע היתה תוכנית מדהימה להכשרה מקצועית ולתעסוקה".

דדון מספר שמהפרויקט יצאו לא רק קבלנים, אלא גם כאלה שהתחילו כנציגי שכונות, ומשם התקדמו פוליטית והפכו להיות ראשי ערים וחברי כנסת, כמו לדוגמה משה כחלון, שגדל בשכונת אולגה שבחדרה ומתגאה בכך שהוא תוצר של הפרויקט עד היום. דדון מנהל כיום פרויקט שיקום שכונות באשקלון ובקריית גת ("זה לא ג'וב, זאת שליחות"), ורואה את היוזמה הזו הפוך לחלוטין מכפי שראה אותה בגיל צעיר. הוא יודע לחלק את השכונות לשלוש: כאלה ששוקמו לחלוטין, ושחלקן אף הפכו לשכונות יוקרה, כאלה שעדיין זקוקות לשיקום (בעיקר בפריפריה) וכאלה שעדיין מנקזות אליהן אנשים במצוקה, אבל מטפלות בהם.

"בשכונות האלה זה כמו תחנת רכבת: נגיד אחד כמוני הצליח - יצא החוצה, מייד נכנס במקומו מישהו אחר מוחלש. הוא מקבל טיפול, יוצא, וכן הלאה. כלומר, אם את לא עושה שינוי דרסטי - מגיעים כל המסכנים, עוברים טיפול וממשיכים הלאה". מה זאת אומרת "מקבל טיפול"? "עבדנו מגן הילדים. זיהינו ילדים עם בעיות כמו הפרעות קשב וריכוז, דברים שהיום נראים מובנים מאליהם, וטיפלנו בהם. כשגדלו, המשכנו איתם בחיזוקי למידה בבתי ספר. לקחנו את הכי חלשים, ונתנו להם תגבורים מעבר למה שנותן משרד החינוך. בתיכון התמקדנו בתגבורים ובהשלמת בגרויות, ואחר כך בלימודים אקדמיים ובקורסי תעסוקה למבוגרים, כך שאנשים עובדים יוכלו לשדרג את מה שהם עושים בלאו הכי. אז ככה זה קורה: כשהשלמת בגרות, הוצאת תואר, הצלחת להרוויח יותר - יצאת מהשכונה".

בעיניו, שיקום השכונות שבר את הדטרמיניזם שאמר שאם נולדת בשכונות - גורלך חיי פשע ועוני. "זאת התוכנית הכי מדהימה שהיתה במדינה. זה שטויות להגיד שאנשים נולדו להיות כאלה או אחרים. כולם יכולים להיות מוצלחים, הכל עניין של הזדמנות. הרבה אנשים מתבזבזים במדינת ישראל ועולים הון תועפות למדינה, כשהם היו יכולים להצליח אם היו משקיעים בהם מעט".

"העם באמת עניין את רה"מ"למרות ההצלחה, החלו כעבור כמה שנים לעלות טענות נגד התוכנית. ח"כ שושנה ארבלי־אלמוזלינו (המערך) מתחה ביקורת חריפה מעל לבימת הכנסת ב־03.02.1982, ומחתה על כך שרוב הכסף הוצא על שיקום פיזי, ולא חברתי, של השכונות. לראייתה, המשאבים היו צריכים להתחלק הפוך. ארבלי־אלמוזלינו ציטטה את מר אברהם חפץ, יושב ראש ועדת ההיגוי בנווה אליעזר (כפר שלם), שאמר: "80 אחוז מהבתים שופצו. כיום נווה אליעזר נראית יפה מבחוץ, אך מבפנים הכל רקוב, כי לא נעשתה שום פעולה יסודית לשיקום חברתי. השכונה סובלת ממכת סמים ומחוסר עבודה בקרב הדור הצעיר, לרבות יוצאי צבא ואסירים ששוחררו, ולא נעשתה שום פעולת שיקום לגביהם".

ארבע שנים וחצי לאחר השקתו, טענה חברת הכנסת, סובל הפרויקט מסרבול ביורוקרטי, אינטריגות, סכסוכים בין־משרדיים ובזבוז כספים רב: "שר הבינוי והשיכון הפך את הפרויקט מראשיתו למקור של צבירת כוח פוליטי ופרסומת ראוותנית, אך ככל שחלפו החודשים הלכה ונחלשה התעניינותו ומעורבותו ביישום הפרויקט, ובמקרים רבים דאגתו העיקרית היתה לסדר בעבודה את אנשי שלומו.

השר דוד לוי הטיל את מלוא השפעתו כדי שעיקר הפעולה תיעשה בשיפוץ הבתים, כי פעולה זו אפשר להציג לראווה ואפשר להצטלם על יד בתים משופצים, בזמן ששיקום חברתי הוא תהליך ממושך, ואת פירותיו אי אפשר להציג לפני מצלמות הטלוויזיה".למרות ביקורת זו, שנשמעה בהזדמנויות שונות, איש מבין תושבי השכונות שרואיינו לכתבה זו לא מצא מילה רעה לומר על בגין. להפך. הם נזכרים בו בלב מלא געגועים והערצה.

שלומי דדון: "אנחנו יכולים רק לחלום שמנהיג כזה יחזור. בגין היה מסוג המנהיגים שלא דאגו לעצמם. זה לא שיחק תפקיד שהוא אשכנזי. הוא חי בפשטות, והעם באמת עניין אותו. היום אני מרגיש שיש שלטון שאין לו עם, ועם שאין לו שלטון. זה אמיתי. שימי לב. אם את הולכת בכנסת - כולם מסודרים. אלה לא אנשים פשוטים שרואים מה קורה. הם מנותקים. בגין היה אחד מהעם".יעקב יונה מחזק את הדברים: "לא היה ולא יהיה אדם כמו בגין. מה שהוא עשה לשכונות - אין דבר כזה בהיסטוריה. אני זוכר שהוא העלה את קרנו של הציבור המזרחי, שאז מי שקראו לו אבוטבול קרא לעצמו אביטל. היום לא. התחלנו להיות גאים במי שאנחנו. כמו שהוא אמר לנו להיות".