שפשפו היטב את העיניים, תיראו מופתעים ותמכו את הלסת לבל תישמט בתדהמה: לא רק בעזה קרסה תפיסת המציאות של מומחי הביטחון; לא רק בגזרת הגולן וסוריה, שם נראות כיום חוות הדעת של אלופים במילואים, שהמליצו על נסיגה מהגולן, כבדיחה לא מוצלחת. בואו איתנו בראש השנה הזה להר הבית, שם מתפללים היום יהודים במניין, שרים, רוקדים, משתחווים, עומדים דום ב"התקווה", ובעיקר מגיעים לשם במספרים גדלים והולכים. בחג הקרוב יהיה כנראה מי שינסה לתקוע שם בשופר, למתוח עוד את גבולות האפשר היהודי בהר, שהולך ומתרחב מחודש לחודש, לנרמל ולהפוך למציאות את הנבואה "שופר קורא בהר הבית" משירה של נעמי שמר.
שובו עימנו שנים לא רבות לאחור אל הר הבית, שכל גורמי הביטחון הגדירו אותו כ"מוקש המוקשים", "מרעום המרעומים", "פתיל חומר הנפץ של המזרח התיכון", "פצצה מתקתקת" - אם יותר ליהודים להתפלל שם, בקדוש שבמקומותיהם; השלישי בלבד בקדושתו לאסלאם (אחרי מכה ומדינה). אלפי פעמים הם דיברו ממש כך ועוד יותר מכך, על המקום האכן־רגיש הזה: שב"כ ומשטרה, מל"ל וצה"ל.
שנים רבות, עשורים, התייצבו נציגי שב"כ והמשטרה בבתי המשפט והסבירו לשופטים, תמיד בדלתיים סגורות, מול כל יהודי שביקש לממש את זכות התפילה שלו במקום - מדוע תפילת יהודים בהר הבית "תעורר מדנים", "תסכן את שלום המדינה" ואף עלולה לדרדר את ישראל למלחמת דת כלל־עולמית מול האסלאם. מדוע יש להפריד בין הזכות לבין מימושה. הם שבו אל הסטטוס־קוו של משה דיין מ־1967, שהתיר ביקורי יהודים בהר, במשורה, אך אסר באופן מוחלט תפילות.
שנים ארוכות שכבו במגירות של המל"ל והמשטרה תרחישי אימה על הצפוי אם הסטטוס־קוו בהר הבית ישתנה. אחד מהם אף ציטט משחק סימולציה שהתקיים באחת מהאוניברסיטאות בארה"ב, שבחן מה יקרה אם קנאים יהודים יפוצצו את המסגדים (מלחמת עולם) וגם מה יקרה אם יותר ליהודים להתפלל בהר - מלחמת דת בין ישראל לשכנותיה.
בית המשפט התרשם עמוקות. כבר ב־1970 דחו חמשת שופטי בג"ץ את אחת מהעתירות הראשונות של יהודים שביקשו להתפלל בהר. השופט ויתקון כתב בפסק דינו כי "המצב הוא מיוחד במינו", וכי ספק בליבו "אם יש לו אח ורע בתולדות ארצנו או בעולם כולו. המצב רגיש והרה סכנות על רקע בין־עדתי והמקום מועד לפורענות. איוולת היא שלא לעשות את חשבון הנפש, מה יעלה לנו מילוי בקשתם של העותרים". אחר כך באו עוד עשרות רבות של עתירות, וככלל - שופטי ישראל לדורותיהם הלכו אחרי ויתקון וחבריו. כששופט או שופטת מעדו וחרגו מהקו - היתה השופטת רות אור, ועוד מעט אחרים - שופטי הקו באינסטנציות הגבוהות יותר מיהרו ליישר אותם. בעניין תפילת היהודים בהר, הדרג המדיני לא קבע מדיניות, אלא אימץ מדיניות שגורמי הביטחון עיצבו, והפך לחותמת גומי שלה.
תקיעת שופר בהר הבית | אברהם עובדיה
עכשיו, כאשר יהודים מתפללים בהר הבית ללא הפרעה והשמיים לא נפלו, קצת מביך להיזכר כיצד הורחקו יהודים מההר מכיוון שהעזו ללגום שם מים מברזיות ביום חמסין לוהט, או כיצד נאסר על יהודים לשבת - סתם לשבת - בהר. זו אינה בדיחה. יהודי ישיש, הרב שאול וינגורט, שראשו נשמט אחרי שנרדם, הוצא מההר בחשד שהתפלל שם. הרב יוסף אלבוים הורחק לשנתיים מההר, מכיוון שבראיון רדיו השתמע מדבריו כאילו בהר פועל "כולל" של תלמידי ישיבה (כיום, אגב, אכן פועל שם כולל כזה, בהיתר, ליד שער הרחמים). יהודי שבכה בהר בתשעה באב על חורבן בית המקדש הורחק מהמקום, מכיוון שדמעותיו הוגדרו כמתסיסות. אדם שבירך על ביסקוויט שהוציא מתיקו נחשד בתפילה והוצא מהמקום. בקבוק שתייה עם מיץ ענבים נחשד כיין לקידוש, ומחזיקו נעצר. אנשים שמלמלו בשפתיהם תפילה חרישית, או אפילו התרכזו בתפילה שבלב - אפילו הם נגררו מההר.
פעם ביקשה ממני ציפי חוטובלי (אז חברת כנסת וכיום שגרירת ישראל בלונדון) ללוות אותה בהדרכה קצרה לביקור בהר הבית, ערב חתונתה, אבל אפילו במעמד הזה וידא עימי השוטר בפתח ההר את רשימת ההגבלות שחלות על יהודים שבאים למקום. הכל כתוב במסמכים רשמיים של המשטרה, שהיום נראים מגוחכים להפליא, ופעם נחשבו לאורים ותומים שאין לסור מהם ימין או שמאל.
"תמורות ברמה היסטורית"
ומה כיום? המילה "מהפך" קטנה כפי הנראה על מה שמתרחש בהר. ארנון סגל, חוקר ההר ואחד מהפעילים הבולטים בתנועות הר הבית, מדבר על "תמורות ברמה היסטורית, דברים שלא היו בהר כאלף שנה". ואכן, כל מי שעולה להר מתקשה שלא להבחין בכך. בחלקו המזרחי של ההר מתקיימות כסדרן תפילות שחרית ומנחה במניין, ובקול, כולל אמירת קדיש, וברכת כוהנים. אני עצמי עליתי להר כדי לומר שם קדיש על אבי, כשמלאה שנה לפטירתו. המתפללים במקום כבר חדלו מהניסיונות לגנוב תפילה בסתר. הכל על השולחן, לבן, נורמל. הם מתנועעים ומתפללים בגלוי ובחופשיות בהשגחה ובאישור של השוטרים. רבים מהם מקיימים את מצוות ההשתחוויה, שהיתה נהוגה בהר הבית בימי המקדש. בראש חודש שרים שם את תפילת ההלל בקול גדול ובריקודים. מעטים מגניבים סידורים פנימה, מה שעדיין אסור, והמשטרה לא פעם מכילה גם זאת.
קבוצות יהודים מסתובבות בכל שטח ההר ושרות שירי תפילה. לחתנים שרים את "ישיש עלייך אלוקייך", ובימים רגילים "ייבנה המקדש", ו"אדיר הוא יבנה ביתו בקרוב", וגם את "ידיד נפש". מאחורי האישור הזה שניתן רק לאחרונה עומד השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, שלאחרונה אף שימש שליח ציבור באחת מהתפילות בהר. במסגרת השירה שהותרה בכל חלקי ההר מותר כיום לשיר בהר גם את ההמנון הלאומי "התקווה", מה שרק לפני שנה שימש עילה למעצר, לעיכוב, לתביעה ואף להעמדה לדין. תום ניסני ואופיר דיין חוו זאת על בשרם לפני שנים אחדות. מדי יום חמישי, בשעה האחרונה שבה פתוח ההר ליהודים, מתקיימת במקום קבלת שבת מרגשת.
ההר הפך למקום שבו יהודים רבים מציינים שמחות. חתנים וכלות עולים להר ערב חתונתם, וכך גם חתני בר־מצווה והורים אחרי לידה. משפחות שלמות עולות עם הילדים להר, כולל תינוקות בעגלות, וראשי ישיבות רבים עולים עם תלמידיהם להר הבית, לאחר טבילה במקווה ולימוד הדינים שחלים במקום.
בתקופת בן גביר, ובתיאום לא פורמלי עם רה"מ נתניהו, גם מתרחבות בהדרגה שעות הפתיחה של ההר ליהודים. בבוקר: בין 07:00 ל־11:30 (תוספת של שעה ויותר) ובצהריים מ־13:30 עד 15:00, תוספת של כחצי שעה. בתשעה באב האחרון שברו כ־100 יהודים את איסור הנחת התפילין בהר. כמחציתם הוזהרו, הורחקו, או עוכבו לחקירה. בראש חודש אלול האחרון שבר שם הרב אריה כהן מחיפה את האיסור תקיעת שופר בהר, והורחק מיידית לארבעה חודשים.
המהפך עדיין לא הושלם: בהר הבית אסור ליהודים להשתמש בסידור, בספר תורה, בתפילין, בטלית או בשופר. אסור להניף שם את דגלי ישראל, אף על פי שרבים כבר מעיזים ומותחים גם כאן את גבולות האפשר. אסור גם ליטול שם את ארבעת המינים שנוטלים בסוכות. והביקורים בהר בשעות הערב ובשבתות, עדיין בלתי אפשריים. מותר, עם זאת, כאמור לשיר בכל חלקי ההר, אבל לרקוד - מותר רק בחלק המזרחי שלו. בדיונים שמתקיימים בין רה"מ נתניהו לשר לביטחון לאומי בן גביר מעוצבות הפשרות שמביאות את השינוי. הקבינט דן לפני זמן לא רב בשינויים שמתרחשים בהר. פרטי הדיון אסורים בפרסום.
בוויכוח החריף שהתנהל מאחורי הקלעים בין השר בן גביר לראש שב"כ היוצא רונן בר במשך חודשים ארוכים, היתה, בסופו של דבר, ידו של בן גביר על העליונה. השיא נרשם בתשעה באב הקודם, כשמאות יהודים קיימו בהר את מצוות ההשתחוויה. ראש שב"כ דאז רונן בר התקשר למ"מ המפכ"ל אבשלום פלד והורה לו להוציא את כל היהודים מההר, מכיוון שהכללים הנהוגים במקום הופרו. פלד שאל מה בדיוק הופר. בר השיב לו שהיהודים בהמוניהם מתפללים בהר. פלד הגיב: בדיוק כמו המוסלמים, וסירב להנחיית בר. הוא הבהיר שהוא כפוף להוראות השר שלו. גם רה"מ נתניהו, שבר פנה אליו, ניסה באותן שעות להשיג את בן גביר, שלא ענה לו מכיוון שהתפלל בהר.
כשהשניים שוחחו לאחר זמן־מה, בן גביר הבהיר לנתניהו בשיחה מתוחה־משהו שמה שהיה בהר הוא לא מה שיהיה. נתניהו, שבאופן רשמי בלבד דבק בסטטוס־קוו (הישן), השלים עם כך, אבל נמצא עם יד על הדופק. השחקנים הערבים בהר - הווקף וירדן והרש"פ - משלימים בלית ברירה עם המהפך היהודי גם אם לא מסכימים לו, ומעת לעת מפרסמים הודעות מחאה חריפות. התנהלות שמזכירה מעט את האופן שבו ישראל השלימה עם מסכת צעדים משנים סדרי עולם שהמוסלמים ביצעו בהר: הקמת עוד שלושה מסגדים, סגירת אזורים מסוימים לביקורי יהודים, פגיעה קשה בארכיאולוגיה של ההר, ועוד ועוד. אז והיום, אמות הסיפים לא נעו והשמש הוסיפה לזרוח. והמשטרה ושב"כ שולטים בנעשה בהר, או כהגדרתם - בגובה הלהבות, ונבואות הזעם ותרחישי האימה שהונחו לפני בתי המשפט והדרג המדיני באשר לצפוי אם היהודים יתפללו בהר - נכון להיום - לא התממשו. שגרה חדשה מתעצבת בהר הבית, וכל יום שעובר מקבע את הדברים יותר ויותר.
"קטעתי את השרשרת"
השינויים בהר הבית לא החלו היום אלא לפני כעשור. התהליך היה הדרגתי ואיטי. הוא נבע בראש ובראשונה מהלחץ הציבורי הכבד וממעגלי העולים להר שהלכו והתרחבו. הבסיס לשינוי, שלו אנו עדים כיום, הונח למעשה בתקופת כהונתם של גלעד ארדן כשר לביטחון הפנים, ושל יורם הלוי כמפקד מחוז ירושלים של המשטרה. הגיים־צ'יינגר היה הרחקתם מההר של הנשים והגברים, חברי ה"מוראביטון" וה"מוראביטת" - ארגוני־בת של הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית בישראל; החיילים והחיילות של שייח' ראאד סלאח, שמומנו בין היתר בכסף טורקי ופעלו בהכוונת חמאס. הללו הפריעו, שיבשו וניסו לטרפד ביקורי יהודים בהר הבית, לעיתים בצווחות ובאיומים, ולעיתים אף באלימות ובטרור. המוראביטון והמוראביטת לא היו אירוע ספונטני, אלא מיזם מתוכנן ומאורגן היטב. הנשים והגברים שהשתתפו בו קיבלו משכורת חודשית תמורת פעילותם בהר, הוסעו לשם חינם אין כסף באוטובוסים שהוזמנו מראש, ואף צוידו באוכל ובמשקה.
הצעד השני שנעשה באותה תקופה היה משמעותי לא פחות: הרחקת שומרי הווקף מקבוצות היהודים שעלו להר, שאף הם התגלו כגורם מתסיס, ואחדים מהם אף כאנשי חמאס. את הקבוצות ליוו מאותו שלב רק שוטרי משטרת ישראל. אחר כך, טיפין־טיפין ובהדרגה, הותר ליהודים להתפלל בצד המזרחי של ההר, תחילה כבודדים וחרישית, ומאוחר יותר במאורגן ובקול, אך לא בבולטות או בהפגנתיות.
ניצב בדימוס יורם הלוי, שהוביל לפני כעשור את השינויים בהר, זוכר לא פעם פערים גדולים בין התחזיתנים לסוגיהם: "אלה שיושבים למעלה בדרג המדיני ולעיתים מייצרים הגזמות על עניינים שהם כלל לא מכירים, לבין דרג השטח, שרואה, נושם ויודע מה קורה בהר הבית. באו ואמרו לנו: 'תפילת יהודים בהר הבית מפריעה'. זה צרם לי. מה זה מפריעה? כשהמסגדים והמואזינים צועקים תפילות לשמיים, בקול גדול, זה לא מפריע? מפריע לרבים, אבל מקבלים זאת. באותה מידה אני מקבל את תפילות הצד היהודי. גם הוא מפריע לחלק. אבל גם הוא חלק מהמציאות בירושלים ובהר".
הלוי, שהתראיין קודם מינויו לאחרונה לראש המתפ"ש, מדגיש שגישתו אינה מתייחסת לצד הדתי והפוליטי, אלא לעניין הזכות ומימושה: "זכותו של כל אדם במדינת ישראל להיות שם ולהתפלל שם. התפילה כשלעצמה, כתפילה, אינה פרובוקציה. אנשים באים לשם כדי להביע את אמונתם באלוקיהם. ברגע שאתה מתרגם תפילה לפרובוקציה - זו תקלה מחשבתית.
"מתי תפילה היא כן פרובוקציה? כשהמוסלמים מחליטים לחסום כביש ולהתפלל במרכזו. זה שימוש מובהק בתפילה כפרובוקציה. ראית פעם יהודי בהר הבית שהולך וזורק אבנים על מתפללים מוסלמים? לא. ראית מוסלמים בהר הבית שזורקים אבנים על מתפללים יהודים? - כן; מאות כאלה ראיתי".
אז תפילה בהר אינה פרובוקציה?
"אני לא רואה ביהודי שרוצה להתפלל בהר פרובוקציה. זו היתה התפיסה שלי וכך פעלתי. גם עשיתי כל שביכולתי כדי שהצד הערבי לא יתרגם את תפילת היהודים שם כפרובוקציה. כדי שיבין שהתפילה היהודית שם לא נועדה לעצבן אותו.
"במסגרת התפיסה הזאת", מסביר הלוי, "חסמנו את המוראביטון והמוראביטת ואת שומרי הווקף ואת כל מי שהפריע לביקורי היהודים בהר והפר את הסדר. עצרנו גם יהודים, כאשר התרשמנו שהמעשים שלהם בהר הופכים לפרובוקציה, אבל בשום פנים ואופן לא הייתי מוכן לעצור יהודים שמלמלו בשפתיהם תפילה. כשהגעתי למחוז והבנתי שעוצרים על זה יהודים - הייתי מזועזע, בשוק. עוצרים יהודים על מלמול? מי קבע שזאת תפילה? ואם זאת תפילה - אז כל שכן. לפעמים זו תפילה אישית, לפעמים תפילה שמוכרת מהסידור. מי אני שאתערב? זה היה אבסורד. גייסנו את האומץ הדרוש ושינינו זאת".
במשך שנים המשטרה, שב"כ וכל גורמי הביטחון התייצבו בבתי המשפט והסבירו כמה מסוכנת הסיטואציה של תפילת יהודים בהר. המציאות כיום מציבה סימני שאלה כבדים על האמינות של חוות הדעת הללו.
"כן, זה נכון. אני קטעתי את השרשרת הזאת. חשבתי שהיא טעות קשה. הוכחתי שתפילת יהודים בהר אפשרית. כיום רואים בבירור שכל עוד מדובר בתפילה ולא בהפגנה, זה אפשרי. אין נהרות של דם, אין אלימות, ויהודים מתפללים שם. זה הרבה יותר נורמלי וטבעי, וזה התאפשר בין היתר בזכות מדיניות של 'אדמה קרה' במזרח ירושלים, שעבדנו כל הזמן כדי שלא תתלהט. כך נטרלנו את המושג 'חבית אבק שריפה' בנוגע להר. דאגנו למציאות שגם אם יש גפרור – שהוא ייפול על 'אדמה קרה' ויכבה; שכאשר יהיה אירוע חריג - הוא לא יצית את כל הסביבה".
"קראתי לבני אורי צבי"
השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר היה נער כבן 14 כאשר הורחק שוב ושוב מההר. הוא פעל אז יחד עם גרשון סלומון, מראשוני הנאבקים למימוש הריבונות הישראלית בהר. כשישב עם רה"מ נתניהו, ערב הקמת הממשלה, באכסדרת מלון לאונרדו פלאזה והשקיף על העיר העתיקה, נזכר בכך והבהיר לראש הממשלה שללא שינוי משמעותי בהר, "שיסיים את האפרטהייד שם", לא יכהן בממשלתו.
האם השינויים שחלו בהר בקדנציה שלך הם סוף פסוק, או שבעתיד נראה גם היתר לשימוש באביזרי תפילה ופולחן, תפילין, טלית סידור וכדומה, ואולי ההר ייפתח בפני יהודים גם בשבתות?
"אני לא אכנס לפרטים, אבל כן אבהיר שמבחינתי זה לא סוף פסוק. עדיף שאדבר אחרי המעשה ולא לפניו, ואני פועל ועושה".
האם השינויים שכבר נעשו בהר מתואמים עם ראש הממשלה?
"יש הידברות, הוא ראש הממשלה. אני שר שמייצג מפלגה עם שישה מנדטים בלבד. חלק מההצעות־בקשות שלי מתקבל, חלק אחר נדחה. זמנית, אני מקווה. למדתי בכהונה שלי שבהר השינויים נעשים בהדרגה, לא בבת אחת".
כיום, כשר, אתה יושב מול דרג מקצועי שלאורך שנים חתם על חוות דעת שתפילה יהודית בהר הבית היא פחות או יותר סוף העולם, סכנה אמיתית לשלום הציבור.
"חלק, לא כולם, מודים בפניי - 'טעינו', 'כך חונכנו', 'כך גידלו אותנו במשטרה'".
יש במשטרה וגם בשב"כ מי שרואה בטבח 7 באוקטובר את ההוכחה לכך שהם צדקו.
"אני לא מקבל זאת. ראשית, הר הבית הוא תמיד תירוץ, ומכשיר, כדי לזרוק אותנו היהודים מכאן, מכל ארץ ישראל. אם לא ההר, היו ויש תירוצים אחרים: 'זכות השיבה', טריטוריה ועוד. אבל לגופה של הטענה, היא פשוט לא נכונה עובדתית: כל השינויים שאני אחראי להם בהר התבצעו אחרי הטבח ולא לפניו. תבדקו אותי".
"עכשיו", מוסיף בן גביר, "ההר שקט, כי הבהרנו לכולם שאנו בעלי הבית בו, ולא אורחים מזדמנים שם, כפי שהמוסלמים במקרה הטוב מגדירים אותנו. אין הסתה בהר. אין מאגרים של אבנים ותחמושת קרה. אין הפגנות של שנאה, ואם בשוליים יש, זה נקטע מייד. המציאות הזאת מוכיחה שהקונספציה שגורמי הביטחון צעדו איתה עשורים שלמים בהר היתה מוטעית. בהר הבית היתה קונספציה של 'לא לגעת, לא לשנות. אנו כאן אורחים. לשתוק ולא לעורר רעשים'. כל השינויים הגדולים בהר, שאישרתי ויזמתי, באו אחרי הטבח והוכיחו עד כמה הקונספציה היתה מוטעית".
בן גביר אינו מוכן לצייר את האופק שלו בהר הבית, אבל מעריך שיהיה כזה, "שתהיה עוד התקדמות". "כשר לביטחון לאומי וכיהודי אני עולה להר, גם כדי להתפלל". הוא "כואב" לדבריו את ההרחקות שהמשטרה מבצעת מההר, דוגמת זו של הרב ליאו די, ששכל את אשתו ושתי בנותיו, וערב חתונתו הורחק מההר מכיוון שהניח שם תפילין, כמו גם את הרחקתו של הרב מחיפה שתקע שם בשופר לאחרונה.
אלא שבן גביר, לדבריו, מצפה מהציבור להבין שהיה כאן שינוי גדול. "בוא ונממש אותו תחילה", הוא מציע, "בוא ונביא עוד ועוד יהודים להר שייהנו מהשינויים הללו, שיממשו את המותר ויזרמו עם מה שבינתיים אסור. יהיו עוד שינויים, אני לא יודע כמה ומתי, אבל יהיו. יש לי ילד בן 7. קראנו לו אורי צבי, על שמו של המשורר והנביא הגדול אורי צבי גרינברג שאמר: 'מי ששולט בהר שולט בארץ ישראל'. ההר אינו רק עניין דתי, אלא גם סמל ועניין לאומי. זה לנגד עיניי כל הזמן".
ארנון סגל, מפעילי ההר המרכזיים שמוביל ומדריך קבוצות בהר, מסמן את היעד הבא: "תפילות בכל אזורי ההר, לא רק בצד המזרחי, עם כל אביזרי התפילה והפולחן: תפילין, טלית, ספר תורה, שופר וכו'. המשטרה בגדול", הוא מספר, "מסמנת את הצד המזרחי כצד 'היהודי', שבו ניתן לממש חלק מזכויות היהודים, אם כי עדיין בהגבלות, ואת החלקים האחרים בהר צובעת ב'אדום', ב'אסור'".
סגל מציין שרק ביום ירושלים האחרון הורחקו מההר 51 יהודים שהפרו את הכללים, ושבמהלך השנה האחרונה היו הרחקות רבות נוספות, רבות יותר מאשר בשנה שעברה.
החרדים באים
הרב אריה כהן, רב קהילה בשכונת נווה שאנן בחיפה, שתקע בשופר במהלך חודש אלול בהר והורחק משם לארבעה חודשים, מגלם את דרך הפעולה שמותחת בהדרגה את גבולות האפשר והמותר בהר: "הבאתי בחשבון שאורחק, אבל גם הבאתי בחשבון שהפעולה הקטנה הזאת שלי, ואולי של דומים לי, בראש השנה הקרוב תנרמל את תקיעות השופר בהר, מצווה שהיא הכי נורמטיבית בחודשי אלול ותשרי. להבדיל", הוא מזכיר, "גם בתקופת המנדט היו 'פורצי חומה' שתקעו בשופר בכותל המערבי, במוצאי יום הכיפורים, למרות האיסור הבריטי לעשות זאת. הם הושלכו לכלא. אני רק הורחקתי מההר. עוד אשוב לשם".
מעגלי העולים להר מתרחבים מדי שנה (ראו טבלה). בשנת תשפ"ה, השנה היוצאת, עלו להר קרוב ל־60 אלף יהודים דתיים (ספירת המשטרה). את היהודים שאינם דתיים המשטרה מונה יחד עם התיירים שנכנסים להר הבית. לפני עשר שנים עלו להר מדי שנה רק כעשירית מהמספר הזה. הגידול נובע הן מהתרחבות מעגלי הרבנים שמתירים הלכתית כניסה להר, והן מחריש תודעתי עמוק שארגוני ההר עשו במשך השנים בקרב הציבור הרחב, מה שהגביר מאוד את התעניינות הציבור בהר, הן מההיבט הדתי והן מההיבט הלאומי.
המשטרה, ככלל, שינתה את יחסה לעולים ואינה רואה בהם עוד נטל. היא נוהגת בהם במאור פנים, באדיבות, ולא כמטרד, יחס שבעבר אפיין את התנהלות השוטרים לעולים. לאחרונה יש אמנם משבר מחודש ביחסים שבין העולים והמשטרה, אבל בארגוני העולים להר, שרובם מאוגדים ב"מנהלת הר הבית", מאמינים שהמחלוקות ייפתרו ושהיחסים יעלו מחדש על מסלול ההידברות שהניב פירות רבים בעבר.
גם פני הציבור שעולה להר בשנים האחרונות השתנו. בקרב העולים בולטים חרדים רבים. גדולי התורה החרדים אוסרים ככלל באיסור חמור עלייה להר הבית. כך נוהגים גם הרבנים הראשיים. דווקא מהסיבה הזאת הנוכחות החרדית בהר מעניינת ומסקרנת, מה גם שהרחוב החרדי השלים עימה ואינו יוזם עוד חרמות כבעבר על קבוצות אלה.
מדובר, למשל, ברב דניאל סטבסקי, מרבני חסידות ביאלה, וברב המקובל דב קוק מטבריה, וכמובן בראשי ישיבות ציוניות רבות שעולים יחד עם תלמידיהם להר. גילוי היסטורי של החוקר ישראל שפירא, שחשף לאחרונה כי האדמו"ר מגור, "הבית ישראל" (1977-1894) בכבודו ובעצמו עלה להר יחד עם עוד קבוצת רבנים חרדים, תרם אף הוא לנרמול עליית חרדים להר, שכבר אינה נתפסת כעניין לשוליים בלבד.
אחד האילוצים הבולטים בשטח שמקשים על המבקרים היהודים בהר הוא החובה לצעוד בקבוצות מבלי לסטות מתוואי המסלול המשטרתי. יהודי שחורג מהתוואי מורחק מההר. במשטרה אומרים שזו הדרך שנבחרה כדי להגן על חיי היהודים בהר, אלא שעל רקע דרישת בן גביר נבחנת עתה האפשרות להפוך את ההגנה על המבקרים היהודים למרחבית, מה שיפתח בפניהם אזורים נוספים בהר.
אירועי המלחמה ותובנותיה הביאו, אפוא, גם בהר הבית למחשבה מחודשת ולמסקנה שהעמדה המסורתית של מערכת הביטחון אינה בהכרח נכונה. ניתן לשמוע זאת כיום שלא לציטוט גם מבכירים בשב"כ לשעבר וגם מבכירים במשטרה לשעבר שמודים כי טעו, אם כי עדיין מציירים את ההר כאחד מהמקומות הנפיצים ביותר במזרח התיכון. בדיעבד, הם מסכימים, הוכח בשנתיים האחרונות שניתן היה להעז יותר מול הטרור והאלימות וההסתה של הערבים בהר. הלשעברים גם מתארים בפעם הראשונה את השינוי בהר כחלק ממשוואה חדשה, שנועדה לגבות מהצד המוסלמי מחיר ממשי על זוועות 7 באוקטובר.
בכיר לשעבר בשב"כ מודה שגם אם השחקנים שצוירו במשך שנים כגפרור שיצית עימות בין־דתי סביב ההר אינם מקבלים את השינוי, הרי דה־פקטו הם משלימים עימו. כך הווקף בהר הבית, וכך גם מדינות כמצרים, ירדן וסוריה. האם זה יכול להשתנות? התשובה לדבריו חיובית, אלא שהמציאות שכבר השתנתה בהר הבית לא תשוב כנראה לאחור. תקופת כהונתו של עמר בר־לב כשר לביטחון הפנים (בר־לב התנגד לתפילות יהודים בהר) הוכיחה זאת. בר־לב לא שינה את מדיניות קודמיו, ארדן ואוחנה. גם כשבן גביר ילך, מה שכבר נוצר בהר - הוא במידה רבה לדורות.
כששר הביטחון משה דיין פקפק ב־1967 בעצם ההחלטה לשחרר את העיר העתיקה ותהה "מה אנו צריכים את כל הוותיקן הזה?", נולד הסטטוס־קוו שהפך את היהודים בהר הבית לאזרחים סוג ג' וד'. ההחלטה על שחרור העיר העתיקה נפלה לאחר שבמרתף הכנסת פסק בן־גוריון (אז כבר ראש ממשלה בפנסיה) "אין להחמיץ את השעה". וזה, פחות או יותר, מה שמתרחש בהר בשנים האחרונות. ידם של אנשי "אין להחמיץ את השעה" ו"אם לא עכשיו - אימתי?" על העליונה.
