איציק קורנפיין
מנהל אגף הספורט בעיריית ירושלים
לשעבר קפטן בית"ר ירושלים ומנכ"ל הקבוצה. מוביל את היערכות העירייה למרתון Winner ירושלים, שיתקיים ב־25 במארס
איציק קורנפיין, לאחרונה סיפרת שגם היום, שנים רבות אחרי שתלית את הנעליים, אתה עדיין חולם על כדורגל.
"זה בא בתקופות, אבל יוצא לי לחלום על כדורגל לא מעט. מילדות עד גיל 36 שיחקתי כדורגל. חיי נסובו סביב המשחק. גם כשפרשתי שימשתי מנהל, והמשכתי בתחום הזה שש שנים נוספות עד שהכל נעצר, כמעט בבת אחת. אז באופן די מתבקש, אני חולם על כדורגל. לפעמים אני מתעורר בלילה וחולם שאני עוצר פנדל, ואז מתעורר בהפתעה ומגלה שחלמתי".
אתה חולם על משחקים מסוימים?
"לא, אבל אולי אשתי יודעת יותר, כי יצא לי לא פעם להעיר אותה מתנועות שלי 'על הדשא', בחלום. לרוב אני לא זוכר חלומות, אלא אם מדובר בדברים חזקים ויוצאי דופן".
כדורגל הוא עדיין מרכז החיים מבחינתך?
"היום אני בעיקר אוהב לראות כדורגל. בעבר זה היה הכל בשבילי, ואפשר לומר שהמהות שלי, מי שאני, הגיעה מהכדורגל. האנרגיה על המגרש, בתוך הקבוצה, בין השחקנים, ההצלחות והכישלונות - כל אלה בנו אותי והפכו אותי למי שאני. אני ממליץ לכל הורה לשלוח את ילדיו לחוג כדורגל - שנותן ערכים לחיים: חברות, עזרה הדדית, סובלנות, התמודדות עם קושי, משמעת - אלה כלים לחיים".
בנך הקטן משחק גם הוא בעמדת השוער. זה בוודאי לא מקרי.
"אני סבור שזה מקרי. בני הגדול שיחק עד גיל 14 כקשר, ופרש. בני הקטן משחק בבית"ר כשוער, מבחירה אישית. אני לא מההורים שדוחפים יותר מדי".
הוא מתייעץ איתך?
"כל הזמן. יש מורכבויות על המגרש ומחוצה לו, וזה תפקידנו כהורים".
אתה מזהה בו דברים שאפיינו אותך - תנועות, התנהגות?
"אולי אספקט אחד - הייתי טוב באופן יחסי באחד על אחד ופחות טוב בגובה, וגם הבן שלי דומה לי בעניין הזה".
בוא נדבר על בית"ר, שעלתה שוב לכותרות. לטוב ולרע, אפשר לומר שהיא לא עוד קבוצה, ואף אפשר להגדיל ולומר שנוצרה סביבה תסמונת, או סינדרום. מה כל כך מיוחד בה בעיניך?
"הייתי בכמה קבוצות לפני בית"ר. הן היו שונות במעמד, בהישגים, בהיסטוריה, אבל בדבר אחד יותר מכל - בעוצמות. כשהגעתי לבית"ר נכנסתי לשוק. הבנתי שהיא הרבה מעבר לקבוצת כדורגל. זו תופעה שמייצרת עניין בכל מקום - במועדון עצמו, בקרב האוהדים, בתקשורת, ולא רק ברמה המקומית, אלא בכל הארץ".
למה אתה משייך את העוצמות האלה?
"אני מייחס אותן לכך שבית"ר ידעה לייצר תשוקה, הרבה מאוד אמוציות שהן מעבר לכדורגל. סביב התשוקה הפראית הזאת נבנה כל המועדון הזה, ומובן שיש לכך גם צדדים פחות חיוביים. יש גם הרבה קיצוניות, עוצמה ולעיתים אלימות. כל מה שקשור לבית"ר אף פעם לא ינוע על מי מנוחות, כי שום דבר לא מתנהל במועדון הזה כך. גם כשנדמה שיש שקט, זה שקט מדומה. כשניהלתי את בית"ר תמיד ידעתי איך אני נכנס למשרד, אבל מעולם לא ידעתי איך אסיים: מאיפה תגיע התביעה, מהיכן תבוא כותרת, מה יאמר או יעשה אוהד כזה או אחר. תמיד יש עניין".
לפי דבריך, נשמע שבית"ר טומנת בחובה את תמצית הישראליות.
"חד־משמעית. בית"ר ירושלים היא תמצית הישראליות. אלימות או גזענות ביציעי בית"ר הן סממן לאלימות ולגזענות הקיימות בחברה. בצד החיובי, כשיש הצלחות ואהבה, אתה מזהה גם אותן ברחובות. העוצמות האלה של בית"ר, תמצית הישראליות, חזקות יותר גם ממקרים שבהם אני רואה כדורגל מהסרטים בליגות הטובות בעולם".
כסף היסטורי על הדשא
אם להתייחס למצב המועדון, נראה שמשה חוגג הוא סימפטום לתופעה עמוקה הרבה יותר, שכוללת, למשל, את גומא אגיאר, וסיפורים הזויים כמו דן אדלר ואדם לוין, בעלים פוטנציאליים שנעלמו מהרדאר. אנחנו עדים לבעלים או "כמעט בעלים", שחלקם מסתבכים, מותירים חותם זמני ונעלמים. מה יש במועדון הזה שמושך אליו בעלים מסוג מסוים מאוד, שלא אחת יוצר יותר בעיות מהזדמנויות?
"בעלות על בית"ר מציבה אנשים במיקוד תקשורתי, שלעיתים מבלבל אותם. אנשי עסקים מנוסים יכולים להשקיע כסף רב בעסקיהם, ויקבלו את התוצאה הרצויה; בכדורגל זה לא בהכרח המצב. אתה נגרר למעגל קסמים, אולי מכבש לחצים, של תקשורת ואוהדים, מה שלעיתים גורם להשקעות לא נכונות. בעלים שהגיעו לבית"ר השתנו. פניג'ל ושם טוב, ארקדי גאידמק, משה חוגג - אתה נכנס אנונימי לחלוטין, והופך לאדם הכי מפורסם במדינה. וכשאתה צעיר, זה מבלבל פי כמה".
כמו במקרה של גומא אגיאר.
"הוא היה בן 31-30 כשנכנס לפה, ואם אין לך סביבה תומכת ושתי רגליים על הקרקע - קשה מאוד להתמודד עם הדברים. בעלות על בית"ר היא סמל סטטוס, מעמד של עושר והכרה, אבל יש גם צדדים אפלים יותר".
איך התרשמת מארקדי וגומא ברמה הבין־אישית?
"ארקדי הוא אדם מסתורי, לא כזה שישתף אותך ברגשותיו. הוא מאוד ענייני, ואני חושב שהוא בעיקר נפגע מישראל, מההכרה שלה בו. תמיד הסתכלו עליו בחשדנות. הוא תרם לצבא, לבתי חולים ולפילנתרופיה מסוג אחר יותר ממיליארד שקלים, ואחרי זה בעטו בו. זה עצוב בעיניי. גומא, כשהיה בריא, היה גם אחד האנשים הכי מהנים להיות בסביבתם: חכם, חריף, אנרגטי. הוא יצר עניין רב במקומות שהיה מגיע אליהם, מאוד כריזמטי ומחובר לאנשים".
בניגוד לדוגמאות של חוגג או אגיאר, גאידמק הגיע לקבוצה מבוסס ומנוסה יותר. הוא גם השקיע את סכומי הכסף הנכבדים ביותר, 400 מיליון שקל בארבע שנים.
"לא רק שארקדי היה הבעלים שהשקיע הכי הרבה כסף, הוא גם יהיה הבעלים שהשקיע הכי הרבה כסף גם בעוד 50 שנים. 400 מיליון שקל בארבע השנים הראשונות - אלה סכומים מטורפים, חסרי פרופורציה לחלוטין".
אבל מהסכום האדיר הזה, אפשר לומר שלא נשאר כמעט דבר - לא לנוער, לא לתשתיות ולא לקשר עם הקהילה. גם במקרה של משה חוגג, שהשקיע לפי הערכות סכומים נכבדים, הכסף כמעט לא נותב לחיזוק תשתיות המועדון. איך זה קורה?
"ארקדי הגיע עם המון כסף, ורצה הכל הכי יקר ומהר שאפשר. הוא הביא אנשים שיקדמו את הדברים במהירות מקסימלית, רק שהם לא היו מתחום הכדורגל והגיעו למטרות מאוד מסוימות: אליפות, גביע ואירופה. אז המטרות הושגו, אבל בכסף הזה, כמו שאמרת, אפשר היה להשקיע בדברים חשובים לא פחות.
"גם חוגג השקיע כסף רב, לא בצורה חכמה - קנה שחקנים ביוקר, שילם משכורות גבוהות מאוד והשקיע לפי דיווחים 100 מיליון שקלים בשלוש שנים - הון עתק. הוא השקיע קצת בנוער, במתקנים בבית וגן, אבל גם זה פסק בשלב מסוים. אפשר לומר שדבר כמעט לא נשאר מהסכומים הללו לטווח הארוך".
בהתייחס לגאידמק, חלק מהדברים קרו במשמרת שלך.
"היום אנחנו מסתכלים על זה בראייה לאחור, ואומרים 'איך לא פעלנו בצורה אחרת?'. בתקופה שלי ניסיתי לשנות דברים, אבל זה לא תמיד פשוט - זו מערכת שלוקח זמן לבנות אותה, ולא השכלנו לעשות את זה".
גאידמק הוא הפספוס של בית"ר?
"מצד אחד הוא ההצלחה של בית"ר, ומצד שני הוא פספוס עצום. בית"ר קיבלה כרטיס לוטו זוכה, ולא ידעה להשתמש בו כמו שצריך. כשסיימתי את תקופתי כשוער הפכתי למנכ"ל הקבוצה, ובית"ר היתה בשיא ההצלחה - אליפויות, כוכבים, יצחק שום וגיורא שפיגל הגיעו, משרדים מפוארים - והדבר הראשון שעשיתי היה ללכת לאיתמר צ'יזיק ממכבי חיפה. הוא פתח בפניי את הקבוצה, והסביר לי איך עובדת המכונה. כשחזרתי אחרי כמה ימים של השתלמות, סיפרתי להנהלת בית"ר שאנחנו והם נמצאים במרחק שנות אור. חשבתי שייקח לנו עוד עשור עד שנגיע לרמה שלהם, וצחקו עלי. אמרו לי: 'תחזור לשער'. הסברתי להם שהמערכת שם מבוססת כך שגם אם יענקל'ה שחר ילך מחר, הם יתמודדו. ואצלנו, אם ארקדי ילך, זה לא יהיה המצב".
וזה נכון גם עכשיו, ובכל מצב של בעלים שהולך - חוגג, למשל?
"זה נכון עד שלא יבוא בעלים שבא מהמקום הנכון, יישאר לטווח ארוך ויחבר את האוהדים בחזרה לבית"ר".
האוהדים הם כבר בעיה בפני עצמה.
"היום לבית"ר ירושלים כמעט אין אוהדים בירושלים. רוב אוהדי בית"ר מגיעים מחוץ לעיר. בני הנוער בירושלים כמעט לא אוהדים את הקבוצה - חלק מהם אוהדים את הפועל ירושלים בכדורסל או בכדורגל, חלק אוהדים קבוצות בחו"ל, אבל חיבור אמיתי של הירושלמים לבית"ר ירושלים - אין. זו תופעה שהתחזקה בשנים האחרונות. לצערי, בית"ר גם לא עושה מספיק פעולות מול הקהילה בירושלים כדי לחבר לקבוצה אנשי עסקים, מובילי דעת קהל".
בדרך לפירוק מעשי?
יש מי שאומרים שלה פמיליה הם האסון של בית"ר, כאלה שמרחיקים בעלים, למשל, ולא רק. אתה מסכים?
"לה פמיליה זו תופעה שאי אפשר להתעלם ממנה. לא מדובר בקומץ, אלא באלפים. ובית"ר כמועדון, לבדה, לא תוכל להתמודד עם התופעה הזאת, אף פעם. היא תזדקק לרשויות, למערכת המשפט, למשטרה, למשרד לביטחון הפנים, למערכת החינוך. איתם אי אפשר לפתור מחלוקות בהידברות. אתה אלוהים ברגע, וגם שורפים אותך ברגע. זו בעיה עמוקה. הקהל חייב להבין שהקבוצה חשובה יותר מהאג'נדות של הארגון".
נכווית מהם באופן אישי?
"מקרה אחד לא אשכח: יצאתי ממשחק, נכנסתי לאוטו והשארתי את החלון פתוח. פתאום הגיח בחור צעיר, בערך בן 17, הכניס את הראש שלו לחלון האוטו ואיים לאנוס את בתי. לרוב קשה להוציא אותי משלוותי, אבל בפעם הזאת יצאתי מהדלת, תפסתי את הבחור מהחולצה, הנפתי את היד כדי לתת לו אגרוף - ובשנייה האחרונה אלוהים עזר לי. שחררתי אותו ונסעתי משם. התקריות האלה לא קשורות לאוהדים, אלא לחינוך".
אתה חושש לגורל המועדון?
"ברור. מביני עניין בעסקים, בכדורגל ובקהילה טוענים שבית"ר סיימה את חייה וצפויה להתפרק - לא פירוק משפטי, אלא פירוק מעשי".
כמחזיק תיק הספורט בעירייה, מה צריכה לעשות העירייה בעניין בית"ר?
"לעירייה קשה יותר לפעול כאשר המחזיק במועדון הוא אדם פרטי. אז העירייה תומכת, ראש העיר הנוכחי הגדיל דרמטית את נושא התמיכה בקבוצות ומתקנים, ולקבוצה יש אצלו דלת פתוחה. במורכבויות האחרונות שנוצרו המנכ"ל וראש העיר היו בסוד העניינים עם אוחנה ויונגר, וניסו למצוא פתרונות, להביא רוכשים, לאתר מתווי הלוואות. כולם מבינים את חשיבות בית"ר לעיר ירושלים".
מה אתה עושה כדי לשנות את מצב החינוך? ספורט הוא כלי משמעותי לשם כך.
"כשנכנסתי לתפקיד שינינו את הקריטריון למניעת גזענות ואלימות, וקבענו לקבוצות הרלוונטיות הבוגרות בעיר סדרת פעולות שעליהן לבצע בבתי ספר בשכונות ברחבי העיר בנושאי אלימות, גזענות וסובלנות - ובכך להיות זכאיות לקבלת התמיכה המגיעה להן. יש לנו גם קרן מלגות למשפחות ילדים שידם אינה משגת, כדי להשתתף בפעילויות ספורט".
זה מביא לירידה באחוזי הפשיעה בעיר?
"חד־משמעית. כשילדים משחקים כדורגל - הם לא מתעסקים בדברים אחרים. לפעמים המשטרה מבקשת מאיתנו להקים מגרש בשכונות מסוימות".
עוד בענייני ספורט בבירה, בחודש הבא (25 במארס) תקיימו את מרתון Winner ירושלים הבינלאומי. נראה ירידה בכמות המשתתפים ביחס לשנים עברו?
"זו הפעם ה־11 שאנחנו עושים את המרתון. ב־2019 השתפו בו 35 אלף רצים, עם 5,000 רצים מחו"ל. הפעם צפויים להשתתף כ־20 אלף איש, כמעט ללא רצים מחו"ל בגלל הקורונה. האתגר הוא גדול. יש לנו מקצים של מרתון מלא, חצי מרתון, עשרה ק"מ, חמישה ק"מ, מרוץ משפחות ומרוץ עמותות, כי הקהילתיות חשובה לנו. במרוץ המשפחות רואים הורים, סבים, סבות ונכדים. המשתתפים אצלנו מגיעים לאו דווקא בשביל התוצאה, אלא בשביל האוויר, הנופים והאתגר".
תרבות הספורט בעיר מחלחלת לתושבים?
"כן. אנחנו בונים מתקני ספורט בשכונות, וילדים ובני נוער יורדים למטה ומשחקים בשכונה, כפי שדור ההורים שלהם היה משחק. הבעיה היחידה שלנו בעניין הספורטיביות של העיר היא תלונות התושבים בנוגע לרעש; אבל זו התלונה הכי משמחת שיכולה להיות - כי משמעותה שהמגרשים מלאים בילדים. יש יותר טוב מזה?"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו