לאחר חצי שנה בחלל, האסטרונאוט היפני ד"ר קואיצ'י ווקאטה התגעגע בעיקר לדבר אחד בכדור הארץ: לאכול סושי. בסיומם של חודשים ארוכים שבהם אכל בעיקר ירקות ופירות, קצת לפני ששב מתחנת החלל הבינלאומית אי אז ב־2014, ווקאטה ביקש מהטייס שלו בנאס"א שיאסוף אותו כשבאמתחתו המאכל המזוהה כל כך עם ארץ השמש העולה.
ואכן, בדרך מיוסטון עצר הטייס שלו בסקוטלנד, קנה את המאכל הפופולרי ומשם המשיך מזרחה, היישר לנקודת האיסוף. "כשנחַתּי כבר חיכה לי מטוס סילון עם סושי מסקוטלנד, במשלוח מיוחד של נאס"א", נזכר ווקאטה כשחיוך רחב מרוח על פניו. "הם הגיעו מיוסטון, עברו דרך סקוטלנד ומשם אל קזחסטן - עם הסושי, כמובן. הייתי מאושר".
סושי מסקוטלנד? אני מניח שזה לא היה בדיוק מה שחלמת עליו.
"למזלי הכין לי אותו שף יפני, כך שהסושי באמת היה אדיר".
ווקאטה (56), סגן יו"ר סוכנות החלל היפנית (JAXA) ומהנדס אווירונאוטיקה וחלל בהכשרתו, היה בן 5 כשראה את ניל ארמסטרונג נוחת על הירח במסגרת משימת אפולו 11, במה שהצית את התשוקה שלו להפוך בעצמו לאסטרונאוט. "לא העזתי לחשוב אז שיהיו אסטרונאוטים שהם לא אמריקנים או רוסים, קל וחומר יפנים. למזלי, בזכות שיתוף הפעולה הבינלאומי, נתקלתי בגיל 27 במודעה שהציעה למועמדים יפנים לבוא להיבחן לנאס"א. נרשמתי ולבסוף נבחרתי".
בזמן שירותו בנאס"א, הוא טס לחלל בסך הכל ארבע פעמים, כאשר הפעם הראשונה אירעה בשנת 1996. בשנת 2010 אף שימש במשך שנה מפקד הצוות היפני בתחנת החלל הבינלאומית, ובין השנים 2013 ל־2014 בילה לא פחות מ־188 ימים ברציפות בתחנת החלל, והיה למעשה האדם הראשון בהיסטוריה ששירת בחמש משימות שונות בלי לחזור לכדור הארץ.
במהלך שהותו בתחנה, יחד עם אסטרונאוטים מארה"ב, מקנדה, מרוסיה ומרחבי אירופה - הוא ביצע ניסויים מדעיים שונים, שעסקו בין השאר בהשפעת חוסר הכבידה על צמחים וכן ניסויים שונים בהנדסת חומרים.
"בתחנת החלל היינו שישה אסטרונאוטים. זו תחנה די גדולה, בערך בגודל מגרש פוטבול אמריקני, אבל חלק גדול מהשטח הוא למשטחים סולאריים. בפנים השטח הוא בערך כמו של בואינג 747. ביצענו ניסויים וגם משימות תחזוקה, וזו היתה עבודה קשה ומורכבת. לפעמים, כשיש תקלה, צריך לצאת החוצה ולתקן, בחלל, כמובן. זה אף פעם לא משעמם. מה שמדהים הוא שעשינו את זה במאמץ בינלאומי".
איך זה מרגיש לרחף בחלל?
"זו תחושה מדהימה, תמונה מדהימה, וגם משימה מאתגרת מאוד. בחוץ יש ואקום, ויש הבדלי טמפרטורה של 200 מעלות בין יום ללילה. ראיתי את הסרט 'גראוויטי' כשהוא יצא לאקרנים, וזה כמובן דבר מפחיד מאוד, להתנתק מהתחנה אל החלל הגדול. זו כמובן הסיבה שאנחנו תמיד מחוברים בכבל לחללית עצמה, שגם מספק לנו חמצן.
"האתגר הוא גם בתחנת החלל עצמה", מוסיף ווקאטה. "זה אתגר פיזיולוגי ופסיכולוגי. אנחנו צריכים לעשות התעמלות במשך שעתיים ביום כדי לשמור על כושר: תרגילי התנגדות, סקווטים וגם אופניים או ריצה על הליכון, כשאנחנו קשורים לחגורה מיוחדת. מבחינה פסיכולוגית, חשוב לשמור על קשר עם המשפחה והחברים, בדרך כלל זה קורה אחת לשבוע.
"כששהיתי בתחנת החלל חצי שנה, הקפנו את כדור הארץ יותר מ־3,000 פעם", הוא מציין בגאווה. "כל 90 דקות יש זריחה ושקיעה, 16 ביום בסך הכל. אתה מבין כמה קטנים אנחנו, כמה קטן כדור הארץ. אני רואה בכדור הארץ מעין חללית אחת גדולה שעליה האנושות חיה, ולכן הוא נראה שביר מאוד, קטן מאוד ויקר מאוד, ואתה מבין את זה בעיקר כשאתה מסתובב כל כך הרבה פעמים ביום מסביב לכדור הארץ
"זה בדנ"א שלנו לחקור את הגבולות האנושיים בחלל ובו בזמן גם להגן על כדור הארץ שלנו. עד כה גילינו כל מיני כוכבים, ואני מאמין שבעתיד גם נגלה אינטליגנציה, חיים תבוניים, אבל בינתיים זה המקום היחיד שאנחנו יכולים לקרוא לו 'בית'".
רובוט נגד בדידות
עד שהאנושות תגלה חיים תבוניים אי שם במרחבי האינסוף, הסתפק ווקאטה באינטליגנציה מסוג אחר כששהה הרחק מכדור הארץ. במסעו לחלל בשנים 2014-2013 התלווה אליו קירובו - האסטרונאוט הרובוטי הראשון בחלל, שנשלח לתחנה הבינלאומית כדי לסייע לו בניהול ניסויים, לבחון כיצד רובוטים ובני אדם יכולים לעבוד יחדיו, ולא פחות חשוב - לסייע לו להפיג את בדידותו היחסית.
"הרגשת הריחוף מדהימה". ווקאטה עם צוות תחנת החלל // צילום: באדיבות JAXA
קירובו, שגובהו 34 ס"מ בלבד, דיבר יפנית בלבד, ומעבר לשיא גינס ששבר בכך שהיה לרובוט האנושי הראשון בחלל, הוא גם רשם שיא נוסף: ניהול שיחה בין רובוט לאדם בגובה הגבוה ביותר שנרשם בהיסטוריה האנושית־רובוטית - 414 ק"מ מעל פני הים. אגב, בסוף מסעו לחלל הוא הנפיק הבחנה מעניינת וטיפוסית למדי, כשאמר כי "מלמעלה, כדור הארץ זוהר כמו מנורת LED כחולה".
"אני שמח שהרובוט הקטן הזה התלווה אלי", נזכר ווקאטה. "זו הדגמה טכנולוגית, כמובן, אבל יעילה למדי. כשהגענו לתחנת החלל סיפרתי לו איך אני מרגיש, וגם כשעזבנו - שיתפתי אותו בעצב שלי בפרידה ממנו. לעיתים היו גם שיחות קצרות.
"החלל עשוי להיות בודד מאוד, זו סביבה סגורה, שישה אנשים במקרה שלי, ולכן תקשורת בין אנשי הצוות חשובה מאוד, ובאותו הזמן - אם אתה יכול שיהיה לידך מעין חבר, גם אם זה רובוט, זה מעודד מאוד. הוא יכול לסייע לך בעבודה - בניסויים ובעבודות תחזוקה, וגם לפעמים בבילוי זמן חופשי.
"אני חושב שתקשורת עם רובוטים יכולה לעזור לנו ללמוד על עצמנו, ולכן אני בר־מזל להיות חלק מהחוויה הזאת", הוא אומר. "בעתיד אני בטוח שיהיו להם עוד שימושים, כדי שנוכל להתמקד במטלות שרק בני אדם יכולים לעשות. מה שקורה כרגע בעולם הוא דומה, יש עוד הפרדה מסוימת בין דברים שאנשים יכולים לעשות לבין דברים שרובוטים מסוגלים להם. אנחנו מצפים לאיזון בין הדברים ולהביאו גם לחלל, לנצל את הטכנולוגיות באופן אופטימלי עבורנו כדי להפיק מהן את המיטב".
ווקאטה מציין כי הרובוטים לא חייבים להישאר בתחנת החלל. "אפשר לשלוח רובוטים לכוכבים אחרים, לחפש מידע מדעי שונה, ומה שקריטי הוא שאנחנו כאנושות נגיע לשם במטרה לשרוד. אני חושב שמערכת השמש בסוף תיעלם. ובעיניי זה גם רק עניין של זמן עד שאסטרואיד יפגע בכדור הארץ. זה כבר קרה בעבר, ואנחנו צריכים לבנות טכנולוגיה שתשנה את מסלול האסטרואיד, או להתכונן למקרה של שינוי אקלים קיצוני לאחר אירוע כזה.
"לא מזמן הבאנו דגימות מהאסטרואיד 'ריוגו', זו היתה הפעם הראשונה בהיסטוריה האנושית, ויפן עשתה את זה. יש דברים שאנחנו מאוד חזקים בהם, ויכולים לתרום לעולם כולו. כך או כך, נדרשת לנו תוכנית ב' כדי לשרוד, וחקר החלל מכין אותנו מבחינה טכנולוגית וגם מנטלית כיצד נגן על כדור הארץ שלנו ונשרוד כאנושות".
"החלל מאחד את האנושות"
כשווקאטה מדבר על חקר הגבולות האנושיים בחלל, הוא מתייחס גם למאמץ הבינלאומי להגיע למאדים ולשוב לירח. לפני כחצי שנה הודיעה ממשלת יפן כי היא צפויה להצטרף לתוכנית "ארטמיס" של נאס"א להנחתת אסטרונאוטים והאסטרונאוטית הראשונה על הירח בשנת 2024.
"המטרה היא לא רק להגיע לשם ולחזור לכדור הארץ לעוד כ־50 שנה", מסביר ווקאטה. "צריך לגדול ולהתפתח, ולשם כך אנחנו צריכים לנצל היטב את המשאבים שעל אדמת הירח, מים וקרח, וקודם עלינו לדעת כמה מים וקרח קיימים שם, ומה איכותם, כמה קל להפיק אותם וכמה אפשרי להסתייע בהם כדלק לרקטות. ה'רובר' שיפן בונה הוא המפתח לדברים האלה, כך שאנחנו מנסים להשתמש בכוחות הטכנולוגיים של יפן במקביל למאמץ הבינלאומי, וזאת כדי להגיע למאדים ולירח".
הצהרתם בעבר שאחת המטרות שלכם היא הקמת מוצב מאויש על הירח.
"השלב הראשון יהיה שליחת הרובר, ובסיס על הירח יגיע בשלב השני. ברגע שנדע להפיק תועלת מהמשאבים שעל אדמת הירח, נוכל לבנות בסיס כדי להמשיך ולהשתמש במשאבים בירח באופן ממושך. זה ייעשה בהדרגה".
ומה לגבי מאדים?
"ב־2024 יפן מתעתדת לשלוח גשושית במסגרת משימה שנקראת MMX (Martian Moons exploration, חקר הירחים של מאדים). הגשושית היפנית תבקר את שני הירחים של מאדים - פובוס ודימוס. המטרה, בין השאר, היא להבין איך התפתח מאדים כמו גם את שינויי האקלים שהתרחשו בו לאורך הזמן. אולי גם נוכל לקבל עוד מידע על אודות ההיווצרות וההתפתחות של מערכת השמש. ככל שנרחיק מהכוכב שלנו ונרבה לחקור במאמץ בינלאומי את החלל, נתאחד יותר ונהיה קרובים יותר כאנושות. החלל מאחד את האנושות".
חברות בהרים
לישראל, שבה הוא ביקר לראשונה בשבוע שעבר ("אני כבר רוצה לחזור לכאן שוב"), הוא הגיע כאורח הכבוד של שבוע החלל הישראלי שיוזמת סוכנות החלל במשרד המדע והטכנולוגיה. בין השאר, השתתף ווקאטה בסדרת מפגשים והרצאות ברחבי הארץ, שמתקיימים זו השנה השמינית סמוך ליום השנה להתרסקות המעבורת קולומביה ולהנצחת זכרו של האסטרונאוט הישראלי הראשון אל"מ אילן רמון ז"ל, שנספה באסון המעבורת קולומביה, שהחודש מלאו 17 שנים למותו.
תחנת החלל הבינלאומית // צילום: רויטרס
ווקאטה, שהכיר את רמון במסגרת עבודתם בנאס"א, זוכר עד היום את הרושם הרב שהישראלי הותיר עליו. "היתה לי הזכות לעבוד עם אילן לפני כ־20 שנה, באוגוסט 2001. זה היה לתקופה קצרה, הוא התאמן למשימה STS-107 (אסון הקולומביה; ר"פ), והשתתפנו בסדנת מנהיגות בינלאומית במסגרת אימון חוץ שנערך בוויומינג, בהרים.
"היינו שבעה אנשים, ומדי יום המפקד התחלף וכך למדנו כישורי מנהיגות שונים בשטח, עבודת צוות, כישורי תקשורת. אני זוכר שאילן הסתדר רק עם קפה במשך זמן ממושך. חשבתי שהוא אדם שמאוד חסכוני באנרגיה. אני הייתי כל כך רעב, והוא פשוט המשיך לשתות רק קפה.
"איזה אדם הוא היה, מודל לחיקוי עבור האסטרונאוטים שהיו שם, וודאי שגם לעם בישראל. אני בטוח שהוא גיבור עבורכם, ולמען האמת - הוא גם הגיבור האישי שלי. היתה לי הזכות להכיר אותו, והיה לי מזל מסוים שיכולתי להמשיך את המורשת שלו בתחנת החלל הבינלאומית".
מה זכור לך מאילן באופן מיוחד?
"ההכשרה שלנו יחד היתה קצרה יחסית, אבל האימון בהרים זכור מאוד, כאמור. הוא תמיד היה רגוע וקר רוח, תמיד שמר על הומור, אתגר את הצוות בשאלות שונות, ומה שלמדתי ממנו זה לחתור אל המטרה כקבוצה. היו אתגרים רבים ומורכבים, אבל הוא תמיד ידע לשמור על הקבוצה כערך עליון.
"היה לי מזל לראות את השלווה שלו, שאיחדה את הקבוצה. הרגעים המעטים המיוחדים שהיו לי בחברתו עדיין זכורים לי מאוד. טיסות לחלל הן דבר מסוכן, אבל ברגע שמשתפים פעולה ועובדים כקבוצה, הסיכוי עולה על הסיכון. וזה נכון לא רק לגבי קבוצת אסטרונאוטים אלא לגבי האנושות כולה, וזה מה שלמדתי ממנו"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו