שימו את הפוליטיקה על השולחן, ביושר

כמיהה מקננת בקרבם של צרכני תקשורת: "הבו לנו עיתונאים אובייקטיביים!" מהי עיתונות זו, המכונה "אובייקטיבית"? במקום להשחית מילים על אובייקטיביות, תופעה שבין כה וכה פסה מן העולם, מוטב להתמקד במה שהיא הורישה לנו.

הסוגיה צפה ועולה בעקבות המפגש המוזיקלי בין אראל סג"ל, עיתונאי בערוץ "כאן" (ובעל טור בעיתון זה), וחבריו שמעון ריקלין וינון מגל, ביחד עם ראש הממשלה נתניהו, כשבועיים לפני מועד הבחירות.

מנהליו של סג"ל בתאגיד השידור הציבורי סברו ככל הנראה כי בהשמעת הסרנדה באוזני נתניהו, אם אפשר לדמות זאת כך, בוצעה עבירה אתית. סג"ל הושעה, הבירור עימו צפוי להיערך היום. ימים לפני בחירות, ועיתונאי מקדם מנהיג פוליטי באווירה קלילה, עממית, בעודו מתמודד. הנשמע כזאת?

בימים עברו, עיתונאי כלל לא היה מעלה בדעתו לערוך מחווה מעין זו, מחשש להפר ברגל גסה את ה"אובייקטיביות" המקודשת. איך אמר הרומאי, לפני אלפי שנים: "הו זמנים, הו מנהגים". קינה על אורח חיים שחלף.

על צרכני התקשורת להסתגל לעידן חדש: רבים מהעיתונאים כבר אינם מסתווים במעטפת של חזות ניטרלית. למעשה, גם אם ינסו להתחזות כמי שפועלים כשחקנים "אובייקטיביים", הטייתם הפוליטית תיחשף מייד.

בתוכניות השיח הפוליטי יוצרים קברניטי התקשורת זוגות־זוגות, ללמדנו כי אינם מעדיפים צד רטורי או פוליטי זה או אחר בשידור. יש המתרשמים מחזות זו, וסבורים כי אכן נעשה מאמץ כן להפגין ניטרליות. לא כך לטעמנו. חדי שמיעה יבחינו כי מראיינים ומראיינות מאמצים נימת שאלה החושפת מייד את עמדותיהם.

יחד עם זאת, יש לזכור: אפילו עיתונאים אינם בני אלים, אף שפעם זו היתה תחושתם כאשר הילכו ברחובה של עיר. גם עיתונאים, כמו בעלי מקצועות אחרים, אינם יכולים לגבור על היצר הפוליטי המתעורר דווקא כאשר הוא אמור להיות רדום, בשעת הופעתם הפומבית.

חלק מן הציבור, המתבונן, המאזין - וגם בהערותיו המסתייגות, אף הקולניות - מפגין אי נחת מן המחזה הזה המתרחש באולפנים. מי שדאגתם נתונה לתדמית של המחנה הפוליטי שלהם, אינם מוכנים להשלים עם מפגני ניטרליות כאלה, הנראים מלאכותיים בעיניהם, ואף לא כנים.

אכן, עמדת העיתונאי קשה להמרה, ואין לצפות שיהפוך את עורו ביום אחד. קברניטי התקשורת, לו היו מפעילים את סמכותם, אולי היו מצליחים לחסל - או לפחות להחליש - את מגמת ההטיה הפוליטית השוררת במציאות הנוכחית. אבל הכל שוחים עם הזרם ומסרבים להטותו. וכך הולכת ומעמיקה שורשים הפוליטיזציה בתוכני השידור.

אבל האם העיתונאי צריך לשים מחסום שיבלום את הבעת השקפתו? לא ולא. אך כל דבר בעיתו; חושי הציבור הולכים ומתחדדים ככל שקרב מועד ההצבעה. ייתכן כי סג"ל וחבריו היו צריכים להימנע מן המופע המוזיקלי בצוותא עם ראש הממשלה. אך ההימנעות לא היתה משנה את מה שידוע וגלוי על עמדתם הפוליטית, והיא בוודאי לא היתה הופכת את העיתונאים הנ"ל לניטרליים.

עם מופע בהרכב כזה או אחר, הסכר נפרץ שוב: הכל פוליטיקה. יש רק להניח את הפוליטיקה על השולחן, ביושר. למשל, סג"ל יראיין בהגינות את ח"כ זנדברג, ואמילי עמרוסי תנהג בהגינות כאשר תראיין את ח"כ יזבק. עם מעט מאמץ, זה אפשרי. עובדה: זה אפילו קורה.