אדלשטיין הקריב את עצמו - למען הכנסת

בעוד שבועיים וחצי יאבד בני גנץ את המנדט להרכבת ממשלה שקיבל מנשיא המדינה, כשבינתיים לא רשם שום התקדמות בכיוון. מאז הטיל עליו ריבלין את מלאכת הרכבת הממשלה, עוסק גנץ בעיקר בהשתלטות על בית המחוקקים וזונח לגמרי את המטרה העיקרית שלשמה קיבל מנדט.

אם ייכשל במשימתו - וכפי הנראה כרגע לשם זה הולך - לא יוכל ריבלין להעניק לגנץ שבועיים נוספים וייאלץ להעביר את המנדט לנתניהו. גם אם לא ירצה ראש הממשלה להרכיב בכלל ממשלה וישאף לעוד מערכת בחירות, את המנדט מהנשיא יבקש ולו רק כדי לעצור את השתוללות כחול לבן וגוש השמאל, אשר עושים בכנסתכבתוך שלהם.

על פי התקדים שקבע היועמ"ש של הכנסת, יחד עם המנדט להרכבת ממשלה עוברת גם ראשות הוועדה המסדרת למפלגתו של מי שקיבל מנדט. את אבי ניסנקורן יחליף מיקי זוהר, שיבלום כל ניסיון נוסף להפעיל את הכנסת נגד נתניהו.

כשהגיעה החלטת בג"ץ המחייבת את יולי אדלשטיין לכנס את המליאה על מנת לדון בהחלפתו, עמדו בפניו שתי ברירות רעות: אי־ציות, או ציות. לא ברור מה מהם גרוע יותר.

מצד אחד, הגיע הזמן שהרשות המחוקקת תראה לרשות השופטת שימי הסיפוח הזוחל של סמכויות בלתי חוקיות שנטלו לעצמם - הגיעו לסיומם. לשם כך, היה צריךיו"ר הכנסתלהודיע שאין לו כוונה לכבד את החלטת בג"ץ, ולהמשיך הלאה. אבל אדלשטיין ממלכתי משחושבים. התנהלות כזאת לא מתאימה לו. הוא יכול להתווכח עם השופטים, לבקר אותם, אבל תמיד יציית לדבריהם.

אלא שהפעם יש צד שני, קריטי לא פחות מהראשון. כיבוד החלטת בג"ץ הפעם, מבחינת אדלשטיין, היתה חציית קו אדום. הציות היה יוצר תקדים מסוכן שבמסגרתו תושלם ההשתלטות של בג"ץ על הכנסת באופן מוחלט. מינוי יו"ר וכל תפקיד אחר בממשלה ובכנסת הוא חלק מהמקח והממכר הפוליטי הרגיל המתנהל בכנסת מדי יום ביומו. כיפופי ידיים בין קואליציה לאופוזיציה, משחקים פרלמנטריים, הפגנת שרירים של ראשי ועדות - הם חלק בלתי נפרד מההוויה הפוליטית.

לשם כך יש כללים, חוקים ותקנון המסדירים את יחסי הכוחות במדויק. הכנסת יודעת לטפל ביו"ר ועדה סורר שלא מעוניין להעלות נושאים באחריותו על סדר היום, כמו שהיא יודעת לתת ליו"ר הכנסת סמכויות שלעיתים גוברות על רוב הח"כים שעשויים לא פעם להתגלות כדורסניים. ציות לבג"ץ הפעם היה מתיר אתהרסן לגמרי. התקדים מסוכן מאין כמוהו. כי מפה והלאה המשמעות היא אחת: בית המשפט הוא שמנהל את היכל הדמוקרטיה במדינה, ולא הנבחרים.

לכן הלך אדלשטיין על דרך האמצע. לא לציית, אבל גם לא להמשיך. לקבל אחריות אישית ולהתפטר. את עצמו לא חילץ ממגפי הבג"ץ אבל כנראה את הכנסת כן. לפחות לעת עתה. אדלשטיין לא האמין ששופטי בג"ץ יפגינו אטימות כה גדולה, ולכן בחר להשקיע לא מעט במענה שנתן לשופטי ההרכב בעתירה.

את המענה כתבו עבורו שניים מבכירי הפרקליטים בארץ. אחרי שניסחו את התשובה, שדוחה למעשה את האפשרות שבג"ץ יתערב במשחק הפוליטי בתוך הכנסת, ראה את המסמך גם היועמ"ש של הכנסת אייל ינון, שהביע התפעלות מעומק המחשבה ורמת הטיעונים.

אלא שהמסמך המשפטי כלל לא עניין את הרכב השופטים. מרגע שליחתו ממשכן הכנסת לבית המשפט העליון חלפו 25 דקות בלבד עד שבלשכתו של ינון התקבלה ההודעה כיפסיקת בג"ץ, בת 19 העמודים, תתקבל בתוך רבע שעה. השופטים כתבו את החלטתם לפני שהגיעה תגובתו של אדלשטיין. כבר מזמן לא טורחים השופטים שהצדק ייעשה. עכשיו גם אין טעם לדעתם שאפילו ייראה.

הטור המלא - מחר במוסף "ישראל השבוע".