"לא משנה לאן הקורונה תיקח אותנו - משטרת ישראל, אבל בעיקר התושבים, מוכנים לכל תרחיש. התל־אביבים מוכיחים שוב שהם ממושמעים, שהם יודעים לעבוד בשיתוף פעולה, אי־הבהירות נעלמה והיום שיתוף הפעולה הוא מלא". ניצב־משנה חיים בובליל הוא דמות מוכרת בדרומה של תל אביב. מי שאחראי על מרחב יפתח מהלך בסמטאות יפו ופלורנטין ומתגעגע לימים שבהם העסקים שעליהם הוא אמון פרחו. אבל עכשיו התריסים מוגפים והכיסאות מקופלים: "תסתכל על רחוב סלמה, ביום כיפור רואים יותר אנשים".
המדרכות הריקות מאדם מקושטות באביזרי ריהוט, במצב כזה או אחר. "אלו הם השוכרים הצעירים פה באזור", אומר בובליל, "נגמר להם הכסף, הם פינו את הדירות והמשיכו הלאה, חזרו לבית של ההורים. עצוב לראות. אתה רואה את המסעדות הבודדות שנשארו בפורמט החדש, אבל יש מסעדות שבשבוע שעבר עוד החזיקו יום־יומיים והבינו שאין להן סיכוי וסגרו את הדלתות ולא שרדו. אין לנו למי לרשום דו"חות. הרחובות שוממים. אני יותר מ־20 שנה במשטרה, לא נתקלתי בחיים במצב כזה. שירתי בדרום הארץ, עם מלחמות ומבצעים וטילים וסגר על אוכלוסייה שחוששת לצאת החוצה, ואני אומר לך שהמראות האלה היום לא פשוטים".
ההליכה ביפו השוממת באביב הישראלי, מזכירה כמה המקום הזה משרה קסם כשהוא לא עמוס במכוניות. מהפקקים של בניית הרכבת הקלה נשארה רק הבנייה. בעלי העסקים משוחחים בכאב עם צוות השיטור. זה לא משנה אם זה המוסכניק או השף המפורסם, כולם שופכים פנימה לשיחה את המספרים כדי לנסות להסביר לכחולי המדים ולנו את הסיפור. "יש לי כאן דונם ואני משלם 70 אלף שקלים שכירות", מסביר הבעלים של "פר דרייר", הבר האופנתי במתחם נוגה.
"רחוב סלמה בכיפור יותר עמוס"
רז רהב, המוכר יותר כרזי ברווזי, אחד השפים המובילים בישראל, זה שמדריך האוכל "גו מיו" בחר במסעדה שלו כטובה בישראל, פותח דלת לשוטרים ומתאר עולם ישן, שאינו רלוונטי יותר לחיים שמתרחשים עכשיו. בובליל והצוות שלו משפילים מבט. "זה שאני לא יכול לדעת מה יהיה ומה יילד יום, זו בדיוק הנקודה שמציבה אותי ואותם במצב בעייתי", אומר רהב, "שנינו לא יודעים מה יילד יום".
במסעדת ג'מה הבעלים ניגש ללחוץ מרפק עם צוות השיטור ואומר: "אני מדמיין את המקום הזה עמוס כל צהריים באנשים, תשמע - לא קל לראות את זה וגם לא ברור כמה זמן אנשים יכולים להמשיך ככה". ראלב דוח, אחד המוסכניקים המוכרים ביפו, שהמוסך שלו צמוד לבניין המשטרה המפואר ביפו, שמח לראות את בובליל: "מה אני אגיד לך, היינו 17, היום אני לבד, אבל אני ממשיך לשלם משכורות לחיילים שלי. אתה לא נוטש אותם אחרי עשור שהם עובדים איתך. תגיד, אתה זוכר ככה את יפו, המפקד?"
ביקורת דרך המרפסת
בתחנה עצמה יודעים לספר על סדר מופתי. אנשים שבדרך כלל נכנסים עם חמת זעם בעיניים ומתנהגים כלפי היומנאי בכניסה לעיתים בגסות, מקנים תחושה שאנחנו בציריך: עומדים בתור מסודר מחוץ למבנה, אחר כך פונים בנימוס. "אם נצליח לשמר את זה אחרי, זה יהיה הישג", אומר בחיוך רב־פקד רון קוניו, מי שאמון ביום־יום על הספורט התל־אביבי והעסקים בסביבה. "אני מתגעגע לשגרה הזו", הוא אומר ומצביע על אצטדיון בלומפילד המיותם.
בובליל לוקח אוויר: "אנחנו יכולים בלחיצת כפתור לעצור את תל אביב. אנחנו ערוכים לתרחיש הזה. אנחנו יודעים שהמדינה מודעת לתרחישים שיכולים להתקיים רגע אחרי, כמו לדוגמה מהגרי העבודה שנמצאים כאן וכרגע אין להם עבודה. ברור שהמדינה לא תיתן להם לרעוב ללחם, כדי שחלילה לא תהיה ביזה או אלימות. במידת הצורך הם יקבלו תלושי מזון ומי שרוצה, גם יכול לפדות את הפיקדון שלו". לפני שאנחנו נפרדים הוא מסכם: "אתם יודעים, היום־יום שלנו לכאורה הרבה יותר קל עכשיו, אבל מדי יום כשאנחנו חוזרים הביתה, אנחנו שואלים את עצמנו האם בעצם אנחנו מכניסים עכשיו את הנגיף לבית שלנו? וזה לא קורה כמובן עם כל אתגר אחר".
"מנסים להציל את מה שיש". מסעדת ג'מה, השבוע
"שאף אחד לא יגיד לכם אחרת", אומר בעיניים טרוטות אבי שילן, ראש צוות יס"מ (יחידת הסיור המיוחדת) במרחב ירקון. "ב־99.9 אחוז אין ספק שהתל־אביבים ממושמעים". הוא מוריד את הכפפות לרגע, כדי להדליק סיגריה. "אבל מה אני מדבר, בוא תראה את זה בעצמך". אנחנו נכנסים לתוך הסוואנה כאשר הצוות שלו מחולק לשניים. זה הזמן הזה בלילה שבו בודקים אם כל המבודדים נמצאים בבתים שלהם. שילן מבקש שהכל ייעשה בנחישות וברגישות: "כן, אני יודע מה חושבים עלינו היס"מ, אבל המפגש הזה עם התושבים, בעולם שאף אחד לא יודע לאן הוא הולך ומה יהיה מחר, משנה את היחס אלינו לגמרי. אנשים מגלים צד אחר לגמרי שלנו".
כשהשמש שוקעת, העיר ללא הפסקה הופכת לעיר רפאים שבה כולם ממתינים למנת הפחד היומית המשודרת בטלוויזיה. מדי פעם שליחים במעיל כחול או כתום מפירים את השקט בזמזום הבטרייה של האופניים שלהם. העיר שוממה, דואבת. "תשמע, אני 11 שנה עובד כאן, כשנפלו עלינו טילים, רצנו יחד עם המפגינים מכל הצדדים לתפוס מחסה. כזה דבר לא האמנתי שאני אראה בחיים האלה", אומר שילן לפני שהוא מתחיל עוד משמרת. קשה לו להיפרד מהסיגריה.
כשאנחנו עוברים ליד פארק הירקון, זה שהפך במהירות על ידי התקשורת ההיסטרית לסמל להפרת הבידוד, אנחנו צופים בזוגות או ברצים מתוך החשיכה. שילן והצוות שלו מתעלמים. "אז הבעל והאישה לא הקפידו על מטר, נו. ברור לך שאם אני אראה עכשיו משהו חריג מול העיניים נטפל בזה, אבל צריכים לדעת לתת לאנשים לנשום. להגיד לך שזה לא מבלבל אותנו? הכל מבלבל. אצלנו במרחב יורדים לרזולוציות הכי קטנות. ירקון הוא מרחב עם בעיות של סדר ציבורי. אנשים יוצאים עדיין מהבית להפגין, עורכים תהלוכות נוכח המצב הפוליטי במדינה, ואנחנו צריכים לאפשר להם לשמור על זכותם הדמוקרטית, ומצד שני לא לאפשר הפרות חוק".
אנחנו מגיעים ליעד הראשון. "תספיק פה מרפסת", אומר שילן לצוות שלו. האזרח המבודד, שדירתו משקיפה על הפארק, מנופף לשוטרים מהמרפסת. הם מוותרים על העלייה במדרגות. "יצירת הקשר הטלפוני מאפשרת לנו להרגיע ולדבר איתו לפני. אם מדובר בקומה נמוכה הוא יתבקש לצאת למרפסת וזה יספיק, בקומה שישית או שביעית נעלה ברגל והיום יש למשטרת ישראל אפשרות גם להגיע לדירות עם רחפנים עד הקומה ה־13".
"חבל שלא אמרתם שאתם באים, הייתי מתאפרת", מקבלת את הצוות של שילן תל־אביבית צעירה עם חיוך מיואש על פניה, ברחוב בן־יהודה הדומם. היא ובת זוגה נמצאות בבידוד, ולא בדיוק רואות את הסוף. הצוות, שנוגע בתעודות הזהות, מעביר את כל הכפפות לשקית זבל. בחלק האחורי של הסוואנה נמצא כל ציוד המיגון.
תל אביב של עשר בלילה שייכת עתה רק לכוחות הביטחון ולמגן דוד, שמבצעים בדיקות בבתים לאנשים שמתלוננים על מיחושים, רגע אחרי שסיימו לצפות במהדורת החדשות. גם השליחים נעלמים לאט־לאט.
שילן: "בשישי שעבר היה מזג אוויר סוער, יצאנו החוצה ולא האמנו. כל המועדונים הבעייתיים, המקומות שאנחנו מגיעים אליהם ונקלעים לסיטואציות לא נעימות עם אנשים - הכל נעלם כלא היה. וואלה, אני לא מאמין שאני הולך להגיד לכם את המשפט הזה אבל אני מתגעגע לזה שמרביצים לי בהפגנות, זה פתאום נראה לי שגרה רחוקה כל כך, אבל כזאת שהיייתי שמח לחזור אליה". ברכב נשמע לראשונה הלילה צחוק אמיתי.
כתף לאנשים הבודדים
אבל הלילה מביא עימו גם סיטואציות עצובות. אם שמים לרגע בצד את הפן הכלכלי, שסביר להניח שיביא עימו קורבנות במספר שלא ייפול מאלו שיגבה הנגיף, הרי הבדידות של הדור המבוגר - ותל אביב היא העיר הזקנה בישראל מבחינה סטטיסטית - קורעת לב. "אתה פוגש אנשים מבוגרים ואתה מבין שהם לפעמים לבד", אומר שילן, "אתה רואה שהם רוצים לדבר גם, אז לפעמים אתה מוצא את עצמך יושב מתחת לחלון של מישהו ומנהל איתו שיחה של 20 דקות ויותר מזה.
כשנגמרת השיחה אתה אומר לו, 'קח את מספר הטלפון האישי שלי, ואם אתה צריך משהו בכל שעה תתקשר, אנחנו נגיע'".
הצוות של שילן מחייך. "בסוף זה לדאוג לסבא וסבתא של מישהו אחר", מוסיף יס"מניק צעיר בשם איליה, "לא חשבנו שזה יהיה חלק מהתפקיד שלנו, אבל בסוף כשאתה גומר את השיחה איתם זה תמיד מסתיים בתקווה דו־צדדית שימצאו כבר חיסון".
"בסופו של דבר היינו שמחים לחזור לשגרת ההפגנות". צוות היס"מ בתדרוך אחרון
וכמו בשעות הבוקר, כך בשעות הלילה, פרק חדש נפתח ביחסי האהבה והשנאה שבין האנשים ששומרים על הסדר בתל אביב לבין התושבים שרואים בהם בעיקר אלו שמפרקים אותו בתוך הכרך הכי חשוב של המדינה. כמו תמיד בעיתות משבר, היחס אליהם משתנה ללא היכר.
"אני חושב שזה שלא נתקלנו עדיין בסרבנים, זה קשור קודם כל בכך שאנחנו באמת משטרה ואנשים נרתעים", אומר שילן, "אבל גם כי יש פה סיטואציה דומה לשני הצדדים. אנחנו לא איזה אנשי ברזל, בסוף גם לנו יש ילדים בבתים ואתמול הייתי עם הילדים יום שלם, והשתגענו בדיוק כמו ההוא שנמצא עכשיו בבידוד. פה בתל אביב יש כל הזמן מרדף, שגם אנחנו חלק ממנו, ברצון להתקדם בקריירה ובחיים שלנו, ופתאום ברגע אחד, הכל נעצר".
גם בסגר - הקסם נשאר
עד כה נפתחו 135 תיקים פליליים הקשורים להפרות הבידוד. כמו כן, נפתחו 23 חקירות בגין מקרים שונים של הפצת מידע כוזב. 114 דו"חות נרשמו: 38 על הפרת חובת בידוד, שלושה על הפרת חובת דיווח למשרד הבריאות על חובת הימצאות בבידוד, 65 על סירוב להוראה על פיזור התקהלות אסורה ושמונה נוספים נגד מפעיל מקום/עסק בניגוד לתקנות החדשות.
שילן, ראש צוות יס"מ
מדי יום מבקרים השוטרים אלפי מחויבי בידוד כדי לוודא שהם מקיימים את ההוראות, כשעד כה ביקרו השוטרים כ־25,700 מחויבי בידוד בכל רחבי הארץ. לקראת סוף השבוע ביקרו שוטרים בכל רחבי הארץ גם באלפי בתי עסק שונים, בשווקים, במרכזי הקניות, כשרובם המוחלט של בעלי העסקים קיימו והקפידו על ההנחיות במלואן. עד כה סגרה המשטרה 54 בתי עסק באמצעות צווים בגין הפרת התקנות באופן בוטה. תל אביב אולי מושמצת בכלי התקשורת ובדימוי שלה, אבל בפועל במאבק מול הקורונה, בני ברק ומאה שערים חושפות את הציבוריות הישראלית לסכנה גדולה הרבה יותר מהרצים בפארק.
הלילה תכף שוב יתחלף ביום, ולנו - כמו לאנשי החוק שאיתם העברנו את 24 השעות האחרונות - זה לא ממש משנה. הימים והשעות הפכו למספרים חסרי משמעות, מה עוד שכמונו גם במשטרת ישראל אין מי שמתכנן עכשיו תרחישים אפוקליפטיים. את אלו הם שומרים לאנשי משרד הבריאות.
נצ"מ חיים בובליל
"יום ביומו" הוא צמד המילים ששמענו לא אחת בעת שדהרנו ברחובות תל אביב הריקים כמעט לחלוטין מפשיעה, מהתפרצויות ומהאלימות. שלא לציטוט אמרו לנו השבוע, שככל שיוחמרו הצעדים כך הסטטיסטיקה תתיישר, העקומה תחזור לעצמה והפשע יתפשט באופן אקספוננציאלי, בין השאר יותר נשים וילדים מוכים, תוצאה ישירה של האירועים האחרונים.
אם יש משהו מעודד לקראת סוף השבוע העצוב העומד לפנינו, הרי ברור לכל הצדדים שאנשים ימשיכו להסתובב, ישמרו על הכללים ואם יחרגו במקצת ממאה המטרים המותרים כדי למתוח איברים, לא תיפתח לעברם אש חיה. "סגר נושם", צמד המילים ששמענו ללא הפסק, שביקשו בעצם להרגיע אותנו אבל אולי בעצם גם את השוטרים עצמם.
שילן מצית סיגריה אחרונה להערב ושולח את הצוות להפסקת קפה: "גם עכשיו, כשהיא שוממת ובהפסקה, אין על העיר הזאת בעולם. האנשים שמרכיבים אותה הופכים אותה למיוחדת גם בעיתות שכאלה, אתה רואה את הרצון של כולם להמשיך לחיות. לא הייתי מוכן להחליף אותה בשום מקום אחר".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו