אליזבת פופ (לימים גרינבאוור) היתה בת 8 כששני בחורים צעירים מווינה שכרו במאי 1913 חדר בדירת הוריה במינכן. כמעט שנה לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ביקשו השניים לבנות לעצמם חיים חדשים ברייך הגרמני, אשר לו צפו עתיד גדול - בניגוד לאימפריה האוסטרו־הונגרית שממנה באו. אליזבת זכרה שאחד מהם היה מאוד מסודר ונקי, נעים הליכות שהרבה לקרוא ספרים אל תוך הלילה, ולמרות שכמעט לא היה לו כסף הקפיד לדחות כל הזמנה לארוחה.
כששותפו לחדר החליט לעזוב, כי לא היה יכול לישון בעוד חברו גומע ספרים ששאל מהספרייה העירונית, החליט אביה של אליזבת לאפשר לאוסטרי הקפדן והסקרן להישאר אצל המשפחה בלי להעלות את דמי השכירות שלו. השוכר הצעיר - שנשאר אצל משפחת פופ עד לאחר שקיבל אישור להצטרף לצבא הגרמני לאחר פרוץ המלחמה - לא שכח מחווה זו.
שמו של אותו צעיר היה אדולף היטלר, ולאחר שהפך למנהיגה של גרמניה הנאצית ואביה של אליזבת נפטר, דאג להעביר למשפחת פופ קצבה חודשית נדיבה מטעם ההוצאה לאור שפרסמה את ספרו רב המכר "מיין קאמפף".
האובססיה ליהודים
אליזבת הלכה לעולמה ב־1999, כשהיא בת 94. חמש שנים לפני כן הספיקה לתעד את זיכרונותיה מאותם ימים בשיחה עם קרל הופקה - סופר ומוציא לאור, באותם ימים מקורב לחוגים לאומניים גרמניים, שאסף מאות ראיונות עם אנשים שהיו בקשר אישי כזה או אחר עם היטלר. בקיץ האחרון הגיע אוסף הראיונות לידיו של ההיסטוריון הגרמני תומאס וובר, המתמחה בתקופת תחילת דרכו של היטלר. עדותה של אליזבת עוררה מייד את תשומת ליבו. "אתם לא מבינים מה יש לכם פה בידיים", הוא נרעש, "זה אוצר היסטורי".
עיניו של וובר (46), המלמד באוניברסיטת אברדין בסקוטלנד, איתרו בעדותה של אליזבת את תוכן השיחות הפוליטיות שהיטלר ניהל עם אביה של אליזבת, חייט מצליח שהחזיק חנות משלו. בשיחות הללו הביע היטלר את עוינותו המוחלטת כלפי אוסטריה ואת רצונו לשרת בצבא הגרמני.
"הוא התלונן תמיד על כך שבאוסטריה שולט מחנה שלא מתאים לו", סיפרה אליזבת להופקה, "ושהוא לעולם לא ישרת בצבא האוסטרי, כי אוסטריה היתה 'מיוהדת' מדי. זה היה נושא מרכזי עבורו. הוא אמר שווינה בפרט ואוסטריה בכלל היו כה מיוהדות, שזו היתה הסיבה לכך שעזב ושהוא לעולם לא יילחם עבורן. הוא חזר על זה. הוא היה בא לחנות של אבי לעיתים קרובות, הוויכוחים היו נמשכים שעות וזה לא תמיד היה נעים לאבא, שהיה חייב לעבוד. האנטישמיות של היטלר לא בלטה. רק בשיחות עם אבי הוא נתן להרגיש זאת כשאמר שהיהודים מנצלים אנשים".
"דמות רב־ממדית". היטלר ב־1923
"הראיון הזה חשוב, מאחר שהוא נותן מידע על מקור האנטישמיות ושורשיה אצל היטלר", אומר וובר בשיחה עם "ישראל השבוע". "בשנים האחרונות ההנחה היתה שהאנטישמיות הופיעה אצלו בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, וכאן יש לנו ראיה לכך שהיו לו רעיונות כאלו עוד לפני אותה מלחמה. זה לא אומר שהיא לא גיבשה אצלו את האנטישמיות שאותה אנחנו מכירים ושהוליכה לרצח העם היהודי, אבל נראה שאחריה היא עברה מוטציה לאנטישמיות השמדתית.
"עדיין, מוטציה יכולה להתרחש רק אצל דבר־מה שכבר קיים. התגלית הזו חשובה כדי להבין איך היטלר הפך ב־1919 לאנטישמי שאותו אנחנו מכירים. בתהליך הפוליטיזציה וההקצנה שלו אחרי המלחמה הוא מחפש את הסיבות לתבוסה הגרמנית, ומעלה תובנות לגבי מה שיכול להפוך אותה לאימפריה חזקה לנצח. האנטישמיות בגרסתה הקיצונית שכנעה אותו ונתנה לו הסבר לחולשותיה של גרמניה. חשוב להבין למה הוא החליט לבחור דווקא בהסבר הזה ולא באחר".
השנה הנעלמת
היטלר עבר להתגורר בווינה ב־1907, לאחר מות אמו מסרטן. הוא היה בן 18, קיווה לפתח קריירה אמנותית כצייר אך מצא את עצמו מתגורר במעון לגברים מחוסרי בית. בווינה של תחילת המאה ה־20 חיה קהילה יהודית משגשגת ומשפיעה לצד חברה ששילבה רעיונות של אנטישמיות דתית קתולית ואנטישמיות "חדשה", גזענית. מי שנחשב לאחד מאבותיו הרעיוניים של היטלר היה ראש עיריית וינה, קרל לואגר, שהשכיל לגייס את הלכי הרוח הללו לצרכיו הפוליטיים.
"ב־20 השנים האחרונות הדעה השלטת בקרב החוקרים היתה די חד־משמעית", מדגיש וובר, "היטלר היה מודע לטיעונים האנטישמיים שהיו נפוצים בווינה, בלי שאימץ אותם והסכים להם. היו מחקרים שהראו שלהיטלר היו חברים יהודים באותן שנים, שיהודים עזרו לו. העריכו שהוא התוודע בווינה לרעיונות האנטישמיים של לואגר ושל הפוליטיקאים שתמכו ברעיון גרמניה הגדולה - גאורג פון־שנרר וקארל הרמאן וולף - אך לא הזדהה עימם. העדות של אליזבת מראה לראשונה שהיטלר הזדהה פוליטית עם הרעיונות האנטישמיים הללו כשהגיע מאוסטריה לגרמניה. לא היה מדובר באנטישמיות ׳חברתית׳, שהיתה מקובלת אז בגרמניה וגם בארה"ב, אלא בעלת מרכיב פוליטי".
מה, אם כן, הפך את היטלר לאנטישמי? אימוץ האנטישמיות על ידו אירע, ככל הנראה, בשנה שקדמה להגעתו למינכן, 1912. שנה זו בביוגרפיה של מי שיהפוך לפיהרר של הרייך הנאצי, אפופת מסתורין. למעשה, היא אינה קיימת. היטלר טען שעבר לגור במינכן כבר ב־1912. עדותה של פופ־גרינבאוור מפריכה את השקר הזה. בשנים שבהן בנה לעצמו קריירה פוליטית בגרמניה הוא נמנע, גם בחברת האנשים המקורבים אליו ביותר, לספר על שחווה בשנותיו האחרונות בווינה, בעיקר, בכל הנוגע ל"שנה החסרה" בתולדות חייו.
"איני יודע מה קרה אז, אני יכול רק להעריך", מבהיר וובר, "אנחנו יודעים רק שיש את השנה החסרה הזו, שלגביה היטלר שיקר באופן סיסטמטי. דבר נוסף שאנחנו יודעים בוודאות הוא שכל ההתייחסויות לקשרים היהודיים של היטלר הן משנות שהותו הראשונות בווינה ולא מסוף תקופה זו. המקורות היחידים שמוסרים מידע לגבי תקופה זו מוטלים בספק. מדובר במקור נאצי ובכתבה אנונימית בעיתון צ׳כי.
תומאס וובר // צילום: תומאס וובר
"כבר בתחילת שנות ה־20 היו ספקולציות לגבי מה שקרה באותה תקופה, גם בסביבתו של היטלר וגם מצד יריביו, ולפיהן הוא עבר חוויה טראומטית. היו שטענו שהחוויה הזו הוליכה לאנטישמיות ושיהודים היו מעורבים בה. הבעיה היא שאיננו יודעים בוודאות מה קרה. היו שדיברו על פרשיית אהבים עם יהודייה, על ניצול עסקי כלשהו.
אנחנו יודעים רק שהוא לא רצה לדבר על השנה הזו ושיקר לגביה. הלנה האפשטנגל - רעייתו של איש העסקים שהיה אחד ממממניו הראשיים של היטלר - שאצלה סעד כמעט יום־יום צהריים ונפתח בפניה לגבי הכל, מתארת שברגע ששוחחו על התקופה הווינאית בחייו, היטלר לא רצה לדבר על כך ונתן תחושה שקרה שם משהו אישי, שהשפיע על התפתחותו האנטישמית. חשוב להדגיש שהחוויה הזו לא היתה בהכרח טראומה אובייקטיבית, אלא שהיטלר חווה אותה ככזאת".
הבריחה לקריקטורה
לפי עדותה של פופ־גרינבאוור, האנטישמיות של היטלר לפני מלחמת העולם הראשונה היתה אנטי־קפיטליסטית שמאלית. "הוא אמר שבאוסטריה, הבורסה - את הכל החזיקו היהודים", חזרה על דברים ששמעה מהוריה, "הם נצלנים. אני אישית לא נכחתי בשיחות הללו אלא הוריי. הוא רק דיבר על כך שהם (האוסטרים) מנוצלים שם, ושבגרמניה המצב אינו שונה".
"גם ב־1919, בתחילת הקריירה הפוליטית שלו בגרמניה, היטלר התבטא באנטישמיות אנטי־קפיטליסטית", מציין וובר, "וגם בתחילת 1920. זו היתה אנטישמיות שהופנתה כלפי הקפיטליזם הפיננסי היהודי, נגד ההון היהודי. הוא ראה בכך את עיקר החולשה של גרמניה והאמין שהיא תוכל להתחזק מחדש לאחר שתיפטר מזה. מאוחר יותר האנטישמיות שלה פנתה יותר ויותר נגד הבולשביזם. זו עובדה מעניינת, שכן ב־1919, לאחר הדחת משפחות המלוכה בגרמניה והקמת רפובליקת המועצות הקומוניסטית במינכן, האנטישמיות הפופולרית יותר היתה אנטי־בולשביקית, אנטי־שמאל. אבל היטלר לא השתמש עדיין ברעיונות האנטישמיים הללו, אלא תקף את הקפיטליזם היהודי".
הוא עבר מאנטישמיות שמאלית לאנטישמיות ימנית בגלל אופורטוניזם?
"זו שאלה טובה שלא ניתן לענות עליה בוודאות. אני מאמין שאצל היטלר המוטציה האנטישמית העיקרית אירעה מייד אחרי מלחמת העולם הראשונה, כשהיא הופכת לפוליטית־קיצונית. השינוי השני מתרחש בתחילת שנות ה־20, כשהיא מתרחבת. היטלר מאמין בקיומה של מזימה יהודית עולמית ובכך שהבולשביקים משמשים למעשה כלי בידי הקפיטליסטים היהודים שיושבים בניו יורק, בפריז ובלונדון. האנטישמיות הנאצית הופנתה בה בעת נגד הקפיטליזם ונגד הבולשביזם.
"ההיגיון הפנימי בסתירה לכאורה הזו היא התפיסה האנטישמית הקונספירטיבית, שטענה שהבולשביסטים משרתים את הקפיטליסטים היהודים, מנהלי המזימה העולמית, והם נשלחים לגרמניה ולרוסיה כדי להחליש את העובדים. זה נשמע מגוחך אבל זו היתה תפיסת העולם הנאצית, והיא טענה שהבולשביקים מונעים מהעובדים להגן על האינטרסים שלהם, שבאו לידי ביטוי אמיתי בנאציונל־סוציאליזם. התפיסה הזו מילאה תפקיד לאורך כל שנות ה־20, ה־30 ובמחצית הראשונה של שנות ה־40".
ניתן, אם כך, לומר, שהאנטישמיות של היטלר היתה אנטישמיות שמאלית אנטי־קפיטליסטית?
"באופן כללי כן. אני מהסס מעט, כי יש את הדיון הבלתי נגמר האם הנאציזם הוא שמאלי או ימני, האם זה היה סוג של סוציאליזם או לא. לדעתי זה ויכוח לא פרודוקטיבי. אבל השורשים של האנטישמיות של היטלר היו אנטי־פיננסיים, אנטי־הון. השאלה אם זה ימין או שמאל תלויה בשאלה האם הנאציזם היה נגד כלכלת השוק החופשי באופן מוחלט או נגד הקפיטליזם הכלכלי. הנאצים לא רצו סוציאליזם מרקסיסטי אלא סוציאליזם של עבודה. כזה שבו יש מקום לרכוש פרטי ולשווקים. לכן אפשר לומר שהשורשים היו שמאליים, אבל זו היתה גישה אנטי־פיננסית יותר, לא קשורה בהכרח לימין או שמאל".
בימים אלו מציין העולם 75 שנה לסיום מלחמת העולם השנייה. באיזה אופן ההתייחסות אל אדולף היטלר כיום שונה ממה שהיתה בעבר?
"קיים בהקשר זה הבדל בין מדינה למדינה. בגרמניה יש לדעת הקהל קושי להתמודד עם הנושא. בשנים האחרונות נוכחת תמיד דאגה שעיסוק בהיטלר עלול להיראות כאפולוגטי, מעין רצון לחזור לשנות ה־50 שבהן כל האשמה על פשעי הנאצים הוטלה עליו, דבר שכמובן מאוד נוח. ב־2015 יצאה בגרמניה לאור, בפעם הראשונה מאז תום המלחמה, מהדורה של ׳מיין קאמפף׳.
"העולם כולו התווכח באותם ימים על הופעתו של פאשיזם חדש בצל הבחירות לנשיאות בארה"ב. בגרמניה התווכחו האם מסוכן לקרוא את ׳מיין קאמפף׳. אני לא רוצה לומר בכך שההשוואות בין טראמפ להיטלר אינטליגנטיות. בגרמניה לא היה כלל ויכוח על מה יש בספר או מה ניתן ללמוד ממנו, רק על כמה הוא מסוכן. זה שנים מנסים להפיק בגרמניה סדרת טלוויזיה על היטלר, שלא עוסקת במלחמה אלא בעלייתו לשלטון, אבל איש אינו מוכן לממן סדרה עלילתית, שבה היטלר הוא הדמות המרכזית."
"אלה שתי דוגמאות, לטענתי, לכך שגרמניה עדיין מתקשה להתמודד עם היטלר ומתייחסת אליו כאל קריקטורה נוראה ולא כאל אדם. נוצרה דמות תעמולתית. גם הצילומים שבהם מראים לנו את היטלר באים כמעט כולם מהתעמולה הנאצית. כך שיש דמות חד־ממדית שלו, צועקת ויורקת. זה מונע מאיתנו לחפש את אותות האזהרה הנכונים מפני סכנות חדשות והיטלרים חדשים. אנחנו מחפשים את הטיפוס הנאצי רק בדמויות מסוימות ולא מסוגלים לחשוב שהיטלר בשעתו היה דמות רב־ממדית, שלא רק צעק אלא גם היה פוליטיקאי מוכשר מאוד. לכן אנחנו לא מחפשים את האנשים המסוכנים באמת. בישראל הדיונים על היטלר פתוחים יותר מבגרמניה, שכן אצלנו עולה תמיד השאלה מה מותר לומר והאם ניתן להאניש אותו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו