מייקל ג'ורדן הודה לפני שידור הסדרה "הריקוד האחרון" שהוא חושש שאנשים ישנו לרעה את דעתם עליו אחרי שיכירו אותו. הסדרה, ששני פרקיה האחרונים שוחררו לקהל בשבוע החולף, אכן עוסקת מעט ביחסיו הבריוניים עם עמיתיו לקבוצה, בהחלטתו לנקוט קו של ניטרליות פוליטית, וקצת בענייני הימורים.
אם חששו של ג'ורדן היה אמיתי או חלק מתהליך השיווק של הסדרה - מישהו היה צריך לספר לו על שנת 2020. זהו זמן שבו אם אתה מפורסם, אתה נשאל מעט מאוד שאלות. מספר הצופים בשידור "הישיר" (כלומר הראשון) - למרות שהסדרה זמינה בכל עת בפלטפורמת נטפליקס - עבר ברגעים רבים את גבול ה־6 מיליון צופים. וגם אם נגיף הקורונה ושיתוק הספורט בעולם תרמו למספרים - הנתון היה גבוה יותר ממשחק האן.בי.אי הנצפה ביותר עד כה בעונה שהופסקה.
לכך יש רק שני הסברים: ג'ורדן עומד נפלא במבחן הזמן 22 שנים אחרי משחקו האחרון בחולצת שיקגו; או אולי 2020 קצת מדשדשת עבור מי שצפו בג'ורדן בשנות ה־90.
מה שהפך את "הריקוד האחרון" לסדרה מטלטלת היה הדברים שלא נכללו בה. למשל, אשתו של ג'ורדן בשנות הכדורסל, חואניטה ואנוי. או יחסיו עם ילדיו. או אמונותיו הדתיות. או מכוניות יוקרה והאחוזה המפוארת שבה התגורר, כמו גם דעתו על החברה המודרנית או אפילו על הכדורסל בתקופתנו. חלק מהמבקרים או הצופים הרגישו שנשלל מהם משהו. הם רגילים לשמוע על תרופות פסיכיאטריות וסקס במין פס ייצור אינסופי של חשיפה. חיילים, משוררים, דמויות ריאליטי, שחקני קולנוע, מטפסי הרים וכדורסלנים נשפטים באותה מתודה: כמה חשיפה קיבלנו? כמה הם התפשטו? כמה אנחנו יודעים על מה שאנחנו מכנים "האדם האמיתי"?
אז לא. הסדרה אמנם הלכה אל מאחורי הקלעים, נרשמו בה שיחות נפש והגיבור אפילו הגיע לדמעות. אבל הכל לגבי עניין אחד בלבד: איך נוצר ומה יצר גדול הספורטאים שראה העולם. ללא נושאים לא בלתי קשורים, לכאורה.
אבל רק לכאורה. אחת ההגדרות הקולעות ביותר לאמנות היא תיאור הקולקטיבי באמצעות הפרטי, בעוד החובב או האמן המתיימר מנסה לתאר את הפרטי באמצעות הקולקטיבי. סיפורו של ג'ורדן, שרק ביקש להיות הכדורסלן הגדול ביותר שראה העולם ולמכור כמה נעליים, ידע לתאר ולשנות את החברה ולתאר את הקונפליקטים שבה באמצעות סיפורו הפרטי. לעיתים זה סתם במקריות מחרידה. שכן מה יותר מספר את סיפורה של אמריקה מהאיש המצליח והעשיר ביותר, שאיבד את אביו ברצח מקרי לחלוטין בשולי הדרך.
בלי מחלוקת, בבקשה
לג'ורדן היה כישרון ייחודי לזקק. הוא מעולם לא יצא בהצהרה המפורסמת "גם רפובליקנים קונים נעליים" כדי להסביר את התרחקותו מעניינים פוליטיים. זו היתה בדיחה שזרק לחבריו באוטובוס, והודלפה. אין שום הגינות בניתוח דברים שנאמרים בין חברים באוטובוס. אבל איכשהו גם ההערה ההיא מרמזת על שאלה חשובה - האם תפקיד הספורט הוא לאחד או להיאבק. האם דרכו של האמריקני השחור לשוויון והצלחה היא אישית, או בקרב ציבורי? הנשיא אובאמה - באמירה די עצובה דווקא לגבי עצמו - אומר בסדרה ש"אמריקה מקבלת שחורים שאינם מעוררי מחלוקת".
לא חבר. ג'ורדן ופיפן // צילום: אי.פי
ג'ורדן לא מתיימר לחנך או להיות מושא לחיקוי, אבל ממש שלא במודע נוגע בסדרה בפצע גדול אחר של החברה האמריקנית בכלל, והשחורה בפרט: משבר האבהות, והעובדה ששיעור מקומם של ילדים מכל הגזעים גדלים ללא אב בבית. פרשן הספורט (השחור) כריס ברוסארד התייחס לאחר הפרקים הראשונים לכך שהצופים עדים לעוצמתה של אהבה אבהית, שכה חסרה באמריקה. עיצובו של ג'ורדן בידי אביו ג'יימס, איש חיל האוויר בעברו שהתקדם למשרת ניהול בג'נרל אלקטריק, הביא למשפחה שגשוג כלכלי כבר בילדותו של מייקל, ועוד בדרום הגזעני.
חשיבות דמות האב בולטת לאורך כל הסדרה. אחרי רצח אביו, ג'ורדן יוצא למסע הבלתי מוסבר ביותר בקריירה שלו. הוא מנסה לשחק בייסבול מקצועני משום שזה היה המשחק האהוב על האב. האפיזודה הזו שוב מעידה על מה שאין בה: סיפור של חברות נפש בין ג'ורדן לבין שותפו הגדול במגרש, סקוטי פיפן, או למאמנו בכל שש האליפות, פיל ג'קסון. ג'ורדן מדבר עליהם בהערכה מקצועית גרידא.
כחברו הקרוב ביותר, מתאר ג'ורדן דווקא אדם בשם ג'ורג' קוהלר, נהג מונית שאותו פגש באופן מקרי והפך לעוזרו האישי; האיש שממלא עבור ג'ורדן את דמות האב הוא ראש צוות האבטחה שלו, גאס לט, איש משטרת שיקגו בעברו. אשתו של לט, שנלחם בסרטן הריאות בזמן עונת המשחק האחרונה של ג'ורדן בשיקגו, מתארת בסדרה כיצד ג'ורדן מתקשר לבעלה בשעות הלילה המאוחרות.
כל אלו מציפים לקח משמעותי: כשהוא מוקף תשומת לב חונקת כמו קיסר רומאי, אנשי סודו היחידים הם אנשי המשמר הפרטוריאני.
מבוכת דור המילניום
הנושא שמביא את ג'ורדן לדמעות מול המצלמה הוא כמעט טריוויאלי. הוא עושה חשבון נפש עם הדרישות חסרות הרחמים שהעמיד לחברי קבוצתו, לא פעם תוך כדי התעמרות בהם. חלקם לא סלחו לו; חלק אחר נושא זאת בגאווה כחיילי סיירת נבחרת. מחיר ההצלחה הוא המקום שבו ג'ורדן חשש שהוא בלתי מובן. וזה הנושא שהטריד צופים בני דור המילניום. האם מנהיג חייב להיות כזה? האם כך מדרבנים בני אדם? והאם המחיר הנפשי של ההצלחה שקול לערכה?
בדקה האחרונה של הפרק האחרון בסדרה ג'ורדן עוסק בשאלה מדוע לא קיבל הזדמנות מהנהלת הקבוצה להיאבק על האליפות השביעית, הרבה אחרי ששמו הגדול היה חצוב בסלע כגדול הספורטאים בעולם. ההרהור רומז למעשה לשאלה על הקפיטליזם כשיטה אנושית, ועל הקשר בין תחרות לבריונות.
וכך, האיש שמודה שלא רצה להיות מוחמד עלי, שלא רצה להיות מודל לחיקוי, שלא מוכן לתת מפרטיותו יותר מדי למצלמה, שלא רוצה לדבר על פוליטיקה, שרק רצה להיות הטוב בכדורסלנים - חושף ופורם כל כך הרבה דילמות ועצבים חשופים בחברה האמריקנית והמערבית.
זה כבר קרה פעם. כמו שחקן הבייסבול הבדיוני של ברנרד מלמוד בספרו "הטבעי" מ־1952, "שם הולך רוי הובס, הטוב ביותר שאי פעם שיחק את המשחק", ג'ורדן הוא מטאפורה בעל כורחו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו