גיוס כללי: טירוף המערכות של השמאל מגיע לשיא

ערוצי השמאל, הדיכאון והמלנכוליה מצויים בטירוף מערכות מתמשך שרק הולך ומחריף. פייק־פרשנים וכאילו־עיתונאים, בשיתוף פעולה הזוי עם גורמים במערכת אכיפת החוק, התגייסו כדי להפיל את שלטון הימין; פעילות משולבת ומתואמת שהובילה להגשת כתב אישום נגדראש הממשלה. כתב אישום שהיה במוקד שלוש מערכות בחירות. המזימה לא צלחה.

הציבור ברובו הגדול הפנים את המהלך, קלט בחושיו הבריאים את החתרנות, ובפתק הבוחר הביע חוסר אמון מוחלט במערכת אכיפת החוק ובשתדלני התקשורת.

כעת כלי תקשורת מוכרים, שבשנים האחרונות שידרו בכל ערב הדלפות מהחקירות, יצרו דמוניזציה שלראש הממשלה, שיבשו לכאורה הליכי חקירה והחליטו על קיום משפט שדה - מתגייסים שוב לקראת פתיחת המשפט. אצבעות מדבררי הפרקליטות והיועמ"ש כבר מוכנות לליקוק הגדול למראה נתניהו מתייצב בבית המשפט.

החמיר לעשות ערוץ 13, שמתכוון לקיים משפט פומבי לראש הממשלה ימים ספורים לפניתחילת המשפט. במדינה מתוקנת, שבה יועמ"ש אינו מסתיר קלטות המטילות עליו צל עגום, או במקומות שיש בהם פרקליטות שאינה מוטה ומגויסת, או בארצות שבהן נשיאת בית המשפט העליון אינה משוכנעת שהחוק האוסר השפעה של דיון משפטי הוא אות מתה - אין סיכוי שמשפט שדה מקדים שכזה היה מתקיים. אך מה לעשות שמערכת אכיפת החוק מצויה בקריסת מערכות מתמשכת, איבדה מזמן את אמון הציבור ועסוקה בעיקר בהגנה על חומת הברזל ועל מעוזי השליטה שלה מול הנבחרים. בעת ששורות אלה נכתבות, אני עדיין מקווה שעד מועד השידור מערכת אכיפת החוק תתעשת ותמנע את ביצוע עבירת הסוב־יודיצה לכאורה.

לפני שנים שימשתי מתמחה בבית משפט מחוזי. הכרתי היטב את התנהלות השופטים וגיליתי שגם שופטים הם בני אדם מהשורה. כשמצחיקים אותם הם צוחקים, כשמרגיזים אותם הם מתרגזים, כשכותבים עליהם מחמאות הם נהנים וכשמנסים להשפיע עליהם הם מושפעים. זו הסיבה שבחוק בתי המשפט נקבע כי "לא יפרסם אדם דבר על עניין פלילי התלוי ועומד בבית המשפט, במטרה להשפיע על מהלך המשפט או תוצאותיו". מדובר בעבירה פלילית שעונשה שנת מאסר.

חופש הביטוי מהותי יותר מההליך השיפוטי

מים רבים שטפו את מערכת אכיפת החוק, מהימים שבהם טוהר המשפט והשיפוט היו מהותיים ועקרוניים. עוד בתקופת המנדט ברל כצנלסון נאלץ לשלם קנס גבוה על ידיעה שפרסם בעיתון "דבר" בזמן הדיון המשפטי ברצח ארלוזורוב. שופט בית המשפט העליון משה זילברג אסר העלאת הצגה שהזכירה את עובדות התיק בעניין השופט מלחי בעת שהתקיים דיון משפטי. בשנת 1983 דחה בית המשפט העליון בראשות השופט אהרן ברק ערעור של העיתונאית אורלי אזולאי על הרשעתה בעקבות פרסום כתבה אוהדת על מורשע בפלילים, יומיים לפני מתן גזר דינו. זה קרה לפני שהנשיא ברק הבין שכדי לקדם את המהפכה החוקתית ולהשריש את האקטיביזם השיפוטי, צריך תמיכה של התקשורת ועמותות ידידות לבית המשפט.

עבירת הסוב־יודיצה מופיעה בספר החוקים, אך בתי המשפט לא מייחסים לה משמעות. חופש הביטוי מהותי יותר מטוהר ההליך השיפוטי. אז מה הפלא שהציבור ספקן ביחס לאפשרות לקבל משפט צדק.

הריני מודה שבעבר לא הבנתי את דבריה של פרופ' רות גביזון באשר לספקותיה ביכולת של נתניהו לזכות במשפט צדק. עתה, לאור שידור המשפט הפומבי בתוכנית "המקור", ברור לי שהיא צודקת. מדובר, לדעתי, בניסיון שקוף שיש בו כוונה פלילית לכאורה להשפיע על עדים, ליצור דעת קהל ולכוון את בית המשפט ליעד הרצוי. לכך יש להוסיף את ניסיון התקשורת לבסס דמיון כלשהו בין אישומי המעטפות של אולמרט לאישומי "סיקור אוהד" של נתניהו.

ביום ירושלים נזכור שאחד הכינויים לעיר המופלאה הזו הוא "עיר הצדק". למרות התחושה הקשה, אני עדיין מקווה שהמשפט יתנהל על ידי שופטים באולם המשפט, ולא בחוצות העיר על ידי התקשורת. ואולי אין מדובר בציפיות מוגזמות.