אחד הרגעים המביכים ביותר בקריירה התקשורתית של דייב רובין קשור לסוגיית אלימות השוטרים הלבנים נגד השחורים בארה"ב, שהציתה שוב מחאה סוערת. זה קרה לפני ארבע שנים, בשלהי נשיאותו של ברק אובאמה, כשרק מעטים היו מוכנים להמר שמחליפו יהיה דונלד טראמפ. רובין, כוכב רשת פופולרי מבית יהודי, ליברלי ודמוקרטי, הזמין לתוכנית הראיונות שלו את מנחה הרדיו והסופר השמרני לארי אלדר.
כשעלה לדיון נושא הגזענות מיהר אלדר - המרואיין הראשון ממחנה הימין בתוכניתו של רובין - להבהיר: "אני שחור, לא אפרו־אמריקני. נולדתי פה. מעולם לא הייתי באפריקה. אפרו־אמריקני זה מונח אבסורדי ומגוחך".
כשרובין ביקש לדבר על מה שהוא כינה "גזענות שיטתית וממסדית" בארה"ב, ביקש ממנו אלדר דוגמה לכך, והמראיין השיב: "שוטרים יורים יותר בפושעים שחורים". מאחר שלא היו בידיו נתונים להוכיח זאת, האיר האורח את עיניו: "965 איש נורו בידי שוטרים אשתקד (2015). רק 4% ממקרי ירי אלו היו של שוטרים לבנים על שחורים לא חמושים. חצי ממקרי הרצח בארה"ב מבוצעים על ידי שחורים או נגדם. אשתקד היו 14,000 מקרי רצח. איפה הסיפור של 'חיי שחורים חשובים' בכל זה?"
המבוכה הרבה שנגרמה לרובין בשידור היתה חוויה מעצבת עבור השחקן הצעיר, שהפך בשנים האחרונות לפרשן פוליטי מבוקש, בדרכו מהצד השמאלי של המפה הפוליטית בארה"ב לצידה הימני. לאחרונה פרסם את ספרו הראשון בעל השם הפרובוקטיבי "אל תשרפו את הספר הזה", שבו הוא מספר על המסע האישי והרעיוני שעבר. הספר, שהפך לרב־מכר, מהווה מעין "מדריך" אישי לכל אלה שמרגישים מאוד לא בנוח עם מה שקורה לשמאל, אך עדיין מפחדים להביע את דעתם.
הקושי - שבירת השתיקה
רובין (44) מודה שרצה, בשמו של הספר, ליצור מטאפורה לשריפת ספרי היהודים בידי הנאצים: "לא ציפיתי שאנשים ייקחו את הספר שלי ויזרקו אותו למדורות, כפי שעשו הגרמנים בשנות ה־30. למזלנו, אנחנו לא במצב הזה. אבל יש גרסה אחרת של שריפת ספרים דיגיטלית, שמתרחשת בכל פעם שמישהו כותב דבר מה שאינו תקין פוליטית או שאינו מקובל על הנרטיב העכשווי של הזרם השמאלני־פרוגרסיבי. בדיעבד אנחנו רואים שריפת ספרים מודרנית, אפילו בהקשר לספר שלי: יש צבא שלם של טרולים, שמאורגן לפרסם חוות דעת שליליות באתרי רכישת הספרים ברשת כדי להניא אנשים מלרכוש אותו, וזה סוג של שריפת ספרים.
"השמאל המודרני עשה כמה טעויות ענקיות. במקום להעלות טיעונים הגיוניים, הם עסוקים בהדבקת תוויות. לי קראו נאצי, ואני גדלתי עם ניצולי שואה. אני יכול לראות את התופעה הזו הופכת לבעיה גדולה בגרמניה, באירופה כולה ובמידה מסוימת בארה"ב. כל אנשי התקשורת שקראו לטראמפ 'היטלר' הם אותם אנשים שיש להם אובססיית ניכוס תרבותי, והם מנכסים את אחת הזוועות הנוראות ביותר בהיסטוריה האנושית לצורכיהם הפוליטיים. זה די מדכא".
"רוב הגייז יותר מאושרים אחרי היציאה מהארון" // צילום: אי.אף.פי
רובין מתייחס לתהליך שעבר בשנים האחרונות כאל יציאה מהארון בהיבט הפוליטי. תחילה באו ההבנה וההפנמה של ההתפתחויות השליליות, בעיניו, בשמאל. אחר כך תקופה של חשש להחצין את דעותיו בעניין ולבסוף ההחלטה לשבור שתיקה, למרות המחיר הכבד שנדרש לשלם. וזו אינה היציאה הראשונה שלו מהארון: לפני 19 שנים חשף בפני העולם את היותו גיי. למחרת בוצעו הפיגועים במגדלי התאומים בניו יורק שבה נולד וגדל, ורובין היה בטוח שהיקום מעניש אותו.
איזו יציאה מהארון היתה עבורך קשה יותר?
"הפוליטית. אנשים חושבים על 'ארון' רק בהקשר למיניות, אבל זה יכול להיות לגבי כל דבר שקשור אליך. אם אתה מחזיק בדעה מסוימת שאינך משתף עם משפחתך וחבריך, אתה בארון. היום, בעיקר במערב, אם אתה יוצא מהארון כגיי לא ממש אכפת לאנשים. אם אתה דמות ציבורית, התקשורת תאהב אותך. רוב הגייז שאני מכיר הרבה יותר מאושרים אחרי שהם יוצאים מהארון. הקשרים המשפחתיים מתחזקים, הקשרים החברתיים נעשים מגוונים יותר. אחרי תקופה קצרה של סערה יש לכך הרבה מאוד צדדים חיוביים.
"אבל, כשאתה יוצא מהארון הפוליטי זה סיפור אחר. אלה שנמצאים כיום בארון הזה הם בעיקר אנשי שמאל לשעבר, ליברלים מהאסכולה הישנה שנמאס להם מהפרוגרסיביות המודרנית, מהסוציאליסטים, מתומכי המנגנון הממשלתי הגדול, הקולקטיביסטים, והם מפחדים לצאת מהארון כי הם תקפו בעבר אנשים בעלי דעות אחרות. לפתע הם מבינים שההתקפות הללו יופנו כעת כלפיהם".
רובין טוען כי אף שבימין קיימים זרמים רודניים, נותנים מקום גם לחשיבה עצמאית שלך. "אני, למשל, מאוד תומך בזכות להפלה. זה אחד הנושאים הבעייתיים ביותר עבור השמרנים. ועדיין, אני מקבל המון אהבה מהם מול שנאה מוחלטת שמופנית אלי מהשמאל".
"הבעת דעה מצריכה אומץ"
בשיחה עימו השבוע נזכר רובין בדבריו של אלדר, נוכח המחאה על הריגתו של ג׳ורג׳ פלויד בידי שוטר לבן. ״כולם, מכל עברי הזירה הפוליטית, זועמים, ובצדק, ממה שקרה לפלויד״, אומר רובין, ״יחד עם זאת, השמאל הקיצוני, בעלי הברית הדמוקרטיים שלהם ופרוגרסיביים מודרנים, מנצלים את זה כעילה להעלות באש ערים במטרה להוריד את הנשיא טראמפ. כמו דברים רבים שהשמאל עושה זה ייצור תגובת נגד ויחזק את שאיפתם של אנשים לשלטון החוק״.
רובין התחיל להביע את הביקורת שהיתה לו כלפי השמאל בתוכניותיו, בהופעותיו הציבוריות, במפגשים אישיים - והתגובה לא איחרה להגיע, בצורת רצח אופי. הרוע שהופנה כלפיו גרם לו ללקות במחלה אוטואימונית, ששיבשה את מהלך חייו וכמעט גרמה לו לנטוש את עבודתו.
הנשיא טראמפ // צילום: אי.פי
"זה קרה כשהתחלתי לומר את מה שאני חושב", מספר דייב, "קיבלתי המון שנאה מהשמאל - בטוויטר, ביו־טיוב, בכל הרשתות. גם חברים שלי, אנשים שהזמנתי לחתונה שלי, התחילו לקרוא לי גזען. וכשביקשתי שיראו לי היכן אמרתי משהו גזעני, הם לא מצאו, כי אין. הייתי בהלם מול כל השנאה הזו, ויום אחד הלכתי לספרית שלי, והיא הציבה מראה ואמרה: תראה בעצמך. איבדתי המון שערות. פיתחתי מחלה שנגרמת ממתח נפשי. המשכתי להופיע, אבל זו היתה תקופה נוראה. הסיבה שאני מספר את זה היא שחשוב לאנשים לדעת שהם עלולים להיחשף לשנאה אם יתחילו לומר את דעתם וייצאו מהארון הפוליטי. במקרה שלי היתה לזה השפעה גופנית. אבל עוברים את זה ואז מרגישים הרבה יותר טוב".
איך זה שהשינוי הפוליטי שלך אירע בחמש השנים האחרונות, דווקא בתקופת טראמפ?
"הנשיא הוא סימפטום של הבעיה. יש לנו תקשורת שממשיכה לקרוא לחצי מהאוכלוסייה גזענית, בגלל 'מפלגת התה' שרצתה לפני עשר שנים לצמצם את המנגנון הממשלתי ולהוריד מסים, דברים שרוב האנשים רוצים. טראמפ, לדעתי, הבין שהמאבק הפוליטי הוא לא בין הרפובליקנים והדמוקרטים, אלא בין הרפובליקנים מצד אחד והדמוקרטים והתקשורת מצד שני. ואז הוא אמר, אם זה המצב אז אני אשחק לפי החוקים שלי.
"מה שרוב האנשים בארה"ב רצו זה פנתר בחנות חרסינה. פנתר שנכנס לחנות, שובר הכל, סוגר את הדלת מאחוריו והולך. קיבלנו שור בחנות חרסינה. הוא איום עצום לסדר הממסדי, ולדעתי היה צריך לאיים קצת על הסדר הזה. לכן הממסד כה היסטרי. לדעתי, טראמפ עשה דבר טוב אחד: אנשים חושבים היום על העולם אחרת. התרגלנו לשאננות מסוימת, ועכשיו אנשים יותר ערניים ומאוד מעורבים פוליטית".
טראמפ טוב לארה"ב?
"מוזר לליברל ושמאלני לומר זאת, אבל כן. הוא הרבה יותר אותנטי מכל המועמדים שהדמוקרטים העמידו. למרות כל החסרונות שלו - וכולנו היינו רוצים שהוא יתבטא יפה יותר ויפסיק להילחם בכולם - אני מאמין שהוא אוהב את הרעיון האמריקני שלפיו אנשים חופשיים יכולים להבין בעצמם מה הם יכולים לעשות בחיים ולמצוא דרכים לעשות זאת. טראמפ מחוספס בקצוות, אבל הוא הבהיר שלא יכולים להתייחס לארה"ב באופן לא מכובד, שאנחנו נגן על עצמנו ונשיב מלחמה. זה אדם שהצליח לעשות דברים שאנשים אמרו שאי אפשר לעשות".
אתה מרגיש שחופש הביטוי הפך למוגבל בדמוקרטיות גדולות כמו ארה"ב, גרמניה ואפילו ישראל?
"בארה"ב יש לנו את ההגנה הטובה ביותר בעולם על חופש הביטוי הודות לתיקון הראשון בחוקה האמריקנית. זה מאוד שונה מאירופה' ואירופאים רבים מקנאים בנו על כך. אבל אנחנו מתמודדים עם ריצת אמוק של התקינות הפוליטית. מטרת הספר שלי היא לגרום לאנשים להבין שאם הם חיים במערב וחוששים לומר את דעותיהם, זה אסון נוראי. אנשים טובים מפחדים לומר דברים בסיסיים כמו תמיכה במסים נמוכים, כי מייד יאמרו שהם גזענים שלא רוצים לעזור לאנשים עניים, כלומר לשחורים. זה מטורף, כי בארה"ב יש יותר לבנים עניים משחורים, ומדיניות הרווחה משאירה אותם בעוני נצחי במשך דורות.
"הבעת דעה אחרת מצריכה מעט אומץ, ובמערב יש לנו מחסור בזה. אם אנשים לא יביעו את דעתם, איש לא יעשה זאת במקומם. הימין בארה"ב מאמין בזכויות אינדיבידואליות, אם אתה נמצא כאן באופן חוקי אתה צריך ליהנות מאותן זכויות כמו האחרים, והימין מאמין בחוקה. אני לא רואה מערכת ערכים אצל השמאל. אני לא מבין מה קושר את ג'ו ביידן ואת אלכסנדריה אוקסיו־קורטז".
זו לא שנאת טראמפ שמאחדת את השמאל כמו שנאת נתניהו בישראל?
"כן, זה כנראה העיקרון המאחד שיש לדמוקרטים בנקודה זו, אבל זו ראיית העולם המטורפת ביותר האפשרית. אתה לא יכול להגדיר את תפיסת עולמך באמצעות משהו שאתה שונא אלא באמצעות משהו שאתה מאמין בו. זה מה שגורם להם להשתגע כל כך. טראמפ הוא לא מוצר מפלגתי טהור: הוא קצת רפובליקני וקצת דמוקרטי. הוא מזהה את תחושות האנשים ומאמין בעוצמתה של ארה"ב. לכל החלטה שהוא מקבל, הם מתנגדים".
איך אתה מסביר את העובדה שכל כך הרבה יהודים תומכים בתקינות הפוליטית?
"יהודים חילונים הם במידה רבה קורבנות של ההצלחה שלהם. יהודים אמריקנים החליפו את האמונה הדתית ואת ההיסטוריה שלהם בחילוניות על סטרואידים. אני עצמי חילוני. גדלתי במשפחה יהודית ניו־יורקית ותרבות הדיון פשוט הוטמעה בנו, לדבר ולהתווכח על כל דבר - בפסח, בראש השנה או בחג ההודיה, ישבנו 30 איש סביב השולחן וכולם התווכחו ואז הגישו מנה אחרונה והוויכוח נגמר. לא נוצרה עוינות. היו סכסוכים פנימיים במשפחה, אבל לא בגלל פוליטיקה.
"השמאל לא אוהב את הרעיון של מיעוט מצליח, כי הם זקוקים למיעוטים מדוכאים. לכן יש בהם רבים שהופכים לאנטישמיים. יהודים החליפו את הדת שלהם באמונה בהבטחה האמריקנית. הרבה יהודים אמריקנים לא יודעים יותר במה הם מאמינים ומה ההיסטוריה שלהם. אבל יהודים רבים מתעוררים. האנטישמיות הרדיקלית והאובססיה האנטי־ישראלית שבאות מהשמאל מעירות אותם".
כלומר, זה לא נכון שמשהו רע קורה בין יהדות ארה"ב וישראל?
"כלי התקשורת של הזרם המרכזי דוחפים את הרעיון הזה. אני לא מכיר יהודי אחד שהפנה את גבו כלפי מדינת ישראל. אמנם השנאה האובססיבית לישראל מאוד נוכחת בתנועה הפרוגרסיבית שיש בה יהודים רבים, אבל ככלל אני חושב שרוב היהודים האמריקנים תומכים בישראל, רואים בה את אחד המקומות הטובים בעולם, שהעניקו יותר חירויות לאנשים יותר מכל מדינה אחרת באזור.
"אז כן, יש כמה יהודים פרוגרסיביים ויהודים חדורי שנאה עצמית, שלא מבינים איך יהודים מעיזים להצליח. הרי אנחנו אמורים להיות מדוכאים. אני אישית מעדיף להיות מצליח ושנוא, מאשר מדוכא ואהוב".
כגיי, מה דעתך על ארגוני להט"ב שמפגינים נגד ישראל יחד עם מוסלמים קיצונים?
"הרעיון שלישראל יש תוכנית סודית לקדם את זכויות הגייז כדי שהיא תוכל לעשות מה שהיא רוצה לפלשתינים, הוא אידיוטי ואבסורדי. שכל הארגונים המגוחכים הללו יארגנו צעדת תמיכה בזכויות הלהט"ב בעזה. אני מוכן לארגן התרמה לזה ואתן להם 500 דולר מכיסי. המדהים ביותר הוא שיהודים שרגילים תמיד לומר מה הם חושבים על כל דבר, שותקים בעניין הזה".
