רוחו של רובספייר נושבת משמאל

רוח רעה מנשבת בקרב השמאל היום. רוח רדיקלית וקיצונית, חסרת סבלנות וחסרת מעצורים.

היטיבה להגדיר זאת בארי וויס שהתפטרה השבוע מתפקידהכעורכת ב"ניו יורק טיימס"לאחר שעמדותיה (שמאל-מרכז) תוייגו כקיצוניות וריאקציונריות, ותיארה במכתב התפטרותה כיצד דעות שנחשבו מרכזיות לפני שנתיים נחשבות היום פסולות ומסוכנות, וכיצד העיתון הפך ל"רשומות של אלו החיים בגלקסיה נפרדת, מרוחקים מצרותיהם של האנשים הרגילים".

ואכן, השמאל העולמי, וגם השמאל שלנו, לא יודעים גבולות. המציאות מכעיסה אותם, הדמוקרטיה מאכזבת אותם והפוליטיקאים "בגדו" בהם, אז הם יוצאים לרחובות. מי שמאזין למסרים של הימים האחרונים מזהה את הרוח המסוכנת.

"למה לא היו שידורים ישירים אמש מההפגנה בירושלים?", שאל אחד מפעילי המחאה אתמול, וענה "כי את חברות החדשות בטלוויזיה מנהלים אנשים שבעים ופחדנים, שעובדים על טייס אוטומטי ולא מעזים לערער על הסדר הקיים (הון-שלטון-עיתון)".

התקשורת - שרובה מוטה לשמאל - לא מספקת להם את הסחורה כי היא לא "מערערת" את הסדר הקיים. אבל זה לא נעצר כאן. הטרוניות שלהם מופנות גם למשטרה, שמשמשת כ"זרוע של השלטון" לדכא את המחאה. רגלי השוטרים לדידם הם "מגפי המשטר".

וגם על האקדמיה הם מתלוננים. ויעידמכתבו הפומפוזי והמוגזם של פרופסור רון רובין, שהתפטר מתפקידו כיו"ר ועד ראשי האוניברסיטאות, וכתב "טורקיה זה כאן. אנו נמצאים בתקופה חסרת תקדים ואפלה מאוד". וכל זה בשל ניסיון לשלב נציגים של אוניברסיטת אריאל בגופים הייצוגים של האקדמיה.

אתם מבינים? התקשורת המגוייסת לא מספיק מגוייסת עבורם; האקדמיה המוטה לא מספיק מוטה עבורם; המשטרה הבררנית לא מספיק בררנית עבורם ובתי המשפט הפרוגרסיביים עד כדי אימה לא מספיק פרוגרסיביים עבורם.

הרוח המהפכנית לא יודעת גבולות, והאש שהיא מציתה לא יודעת שובע. מי שליבה את הזעם ועורר את השד האדום ממרבצו יבין עד מהרה שהוא יהיה הראשון שיפול קרבן לאלימות הצדקנית של השמאל הרדיקלי. תשאלו את פעילת השמאל דינה דיין, בעבר מתמודדת לראשות מפלגת העבודה, שספגה יריקות בשולי ההפגנה בשל החזות הדתית שלה. רוחו של רובספייר חוזרת לנשוב ברחובות, וזה סימן רע מאוד.