האם היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה לשעבר, יהודה וינשטיין ושי ניצן, הטעו את שופטי בג"ץ בפרשת מינויו של אביחי מנדלבליט ליועמ"ש? על פניו, התשובה חיובית. בראיון שהעניק לאולפן שישי בסוף השבוע האחרון, חשף ניצן לראשונה את עילת הסגירה לתיק נגד מנדלבליט בפרשת הרפז: "שילוב של חוסר ראיות והיעדר ענין לציבור". ניצן הוסיף כי וינשטיין "אימץ" את העילה המשולבת של חוסר ראיות וחוסר ענין לציבור.
דברים אלו של ניצן לא היו ידועים לשופטי בג"ץ בבואם לדון בעתירות נגד מינויו של מנדלבליט ליועמ"ש, בשל התנהלותו כפצ"ר בפרשת הרפז. כזכור, המשטרה המליצה להעמיד את מנדלבליט לדין בעבירות של שיבוש מהלכי משפט ומרמה והפרת אמונים בפרשה. במרץ 2015 הודיע היועמ"ש בזמנו וינשטיין על החלטתו לסגור את התיק נגד מנדלבליט – אך מבלי שציין עילת סגירה.
ניצן טען בתגובתו לכתבה זו, כי "אין שחר לטענה להסתרה או להטעיה כלשהי". לדבריו, "השופט ג'ובראן קבע כי 'התיק נסגר, בין היתר, משיקולי חוסר אשמה'. מהציטוטים לעיל ברור כי בית המשפט היה מודע היטב לנימוקי הסגירה המדויקים".
אולם למעשה, בתגובתו מזיק ניצן לטיעוניו שלו: ראשית, דבריו של ג'ובראן מלמדים כי בית המשפט לא היה "מודע היטב לנימוקי הסגירה המדויקים". על פי דבריו של ניצן עצמו אמש, התיק נסגר "משילוב של היעדר ראיות והיעדר ענין לציבור" – ולא "בין היתר משיקולי חוסר אשמה", כפי שסבר ג'ובראן.
מעבר לכך, ניצן מסלף את הציטוט המלא של ג'ובראן, שבתחילת דבריו אמר כך: "היועמ"ש וינשטיין נמנע מלציין במפורש את סיבת הסגירה (של התיק נגד מנדלבליט)".
כלומר, ג'ובראן בעצמו מאשר שאין עילת סגירה לתיק – בניגוד מפורש לטענתו כעת של ניצן כי "בית המשפט היה מודע היטב לנימוקי הסגירה המדויקים". ניצן לא טרח לתקן את ג'ובראן בזמן אמת, ובתגובתו כעת משמיט את החלק שלא נוח לו מדבריו של ג'ובראן – תוך הטעיית ציבור הקוראים. תגובתו המלאה של ניצן מובאת בסוף הידיעה.
כזכור, בסוף 2015 נבחר מנדלבליט ליועמ"ש ע"י ועדת האיתור, ובינואר 2016 אושר מינויו בממשלה. זמן קצר לאחר מכן דחה בג"ץ עתירות נגד מינויו של מנדלבליט, וב-2 במרץ אותה שנה פרסמו השופטים את נימוקיהם לדחייה: "במקרה שלפנינו", כתב בזמנו השופט סלים ג'ובראן, "היועץ המשפטי לממשלה וינשטיין נמנע מלציין במפורש את סיבת הסגירה (של תיק החקירה נגד מנדלבליט), אך למקרא החלטתו לסגירת תיק החקירה, דומה כי התיק נסגר, בין היתר, משיקולי חוסר אשמה".
כלומר, בעת ההכרעה האם מנדלבליט ראוי לשמש כיועץ המשפטי לממשלה – שופטי העליון כלל לא ידעו שלמעשה קיימת עילת סגירה לתיק של מנדלבליט – וכי אף אחת מהעילות אינה חוסר אשמה. שי ניצן ידע בוודאות כי דבריו של השופט ג'ובראן אינם עולים בקנה אחד עם העובדות – אך למרות זאת לא פורסמה הבהרה מטעמו, ועד היום לא תוקנה הכרעת השופטים. העובדה כי התיק נגד מנדלבליט לא נסגר בחוסר אשמה לא הייתה ידועה גם לחברי ועדת האיתור שאישרו את מינויו ליועמ"ש בסוף 2015, כמו גם לא לחברי הממשלה.
ההבדל בין סגירת תיק בעילה של חוסר אשמה לסגירה בעילות אחרות, בדגש על חוסר בראיות, הינו דרמטי – כפי שהעיד ניצן בעצמו בדברים שכתב לפני כשנה, עת שימש עדיין פרקליט מדינה: "בסגירת תיק בעילה של 'חוסר ראיות'", כתב ניצן במסגרת מסמך הנחיות פרקליט המדינה, "התיק נותר ברישומי המשטרה הפנימיים, וקיימת אפשרות למשטרה ולגורמים מוסמכים נוספים, לעיין בעתיד ברישומי תיקים סגורים. לכך עשויות להיות השלכות משפחתיות, חברתיות, תעסוקתיות, ציבוריות ואחרות על חייו של החשוד ועל שמו הטוב".
מנגד, ציין ניצן, עילת סגירה של "היעדר אשמה", "נועדה למנוע רושם ולו למראית עין, לפיו נותר חשד ממשי באשר לאשמתו של האדם. בהתאם לכך, נמחק תיק החקירה אפילו מרישומי המשטרה הפנימיים. משמעות הדבר היא כי לא ניתן יהיה לקבל בעתיד כל מידע אודות התיק שנסגר. לכך עשויות להיות השלכות רבות משמעות גם מנקודת המבט הציבורית, שכן המידע כאמור לא יהא גלוי עוד לרשויות".
ניצן לא אומר זאת במפורש, אך מפרשנותו שלו עולה כי מנדלבליט היה מתקשה מאוד להיבחר לתפקיד היועמ"ש – אם היה נודע ברבים בזמן אמת כי התיק נגדו נסגר בעילה של חוסר בראיות בשילוב עילה נוספת.
למעשה, אפילו לאחר שמנדלבליט מונה לתפקיד, ניצן העיד כי מנדלבליט דחק בו לסגור את התיק בעילה של חוסר אשמה: "הוא פנה אליי וזה בער בעצמותיו", התייחס ניצן לפניותיו של מנדלבליט: "הוא פנה אליי כמו כל אדם שיש לו עניין אישי... זה היה הדבר הכי דחוף בעולם בשבילו. הוא הרגיש נחנק, זה עלה לו בחיים". מנגד, ציין ניצן, "באותה תקופה עשיתי עוד כמה דברים ולא חשבתי שזה הכי דחוף".
בנקודה זו, נכנסת לתמונה סוגיית ניגוד העניינים בו היה מצוי לכאורה מנדלבליט עם ניצן – אך כעת אנו חושפים שמנדלבליט לא דיווח על ניגוד עניינים זה. ע"פ החשיפה של עמית סגל, מנדלבליט חש כי ניצן, שהיה כפוף אליו, "יכול להחזיק אותי בגרון, לא יודע מה חושב לעצמו... עושה לי את זה בכוונה" - בכך שלא מחליט בתיק הפתוח שלו. מנדלבליט הוסיף כי "מי שתפרה אותי זה דינה (זילבר, המשנה ליועמ"ש) ושי (ניצן)".
כלומר, מנדלבליט חש כי באותה עת שני עובדים בכירים הכפופים לו – פרקליט המדינה ניצן והמשנה ליועמ"ש זילבר – מפעילים עליו לחץ פסול בסוגיה ש"עולה לו בחיים".
ניצן מודה גם כי מנדלבליט "פנה אליי כמו כל אדם שיש לו עניין אישי", ובמקביל גם מנדלבליט הוקלט בשיחותיו עם נווה מאשר כי העובדה שניצן כפוף אליו לא רלוונטית, מאחר ומדובר ב"ענין אישי" שלו. על פי נוהל עריכת הסדרי ניגוד עניינים של נציבות שירות המדינה, על עובד ציבור חל איסור להימצא במצב של חשש לניגוד עניינים בין עבודתו הציבורית לבין ענייניו האישיים. עוד נקבע בנוהל כי מטרתו היא "למנוע את הרע בטרם יארע, ולכן אין צורך להוכיח קיומו של ניגוד עניינים בפועל, אלא די בכך שקיים חשש אובייקטיבי".
החשש האובייקטיבי מניגוד עניינים במקרה הנוכחי מובהק: הבוס מנדלבליט תלוי בעובדיו, ניצן וזילבר, בשאלה ש"עולה לו בחיים", בדמות עילת סגירת התיק שלו. אם 'יעז' לנקוט במהלך שלא יהיה לרוחם – למשל לא לחקור / להגיש כתבי אישום נגד ראש הממשלה - קיים חשש אובייקטיבי כי ייפגע בענייניו האישיים. זו הסיבה שמנדלבליט השתמש במונח "תופס לי בגרון" – כלפי ניצן.
בהסדר ניגוד העניינים של מנדלבליט מינואר 2016 נכתב: "בכל מקרה בו יתעורר חשש לניגוד עניינים שלא הוסדר בכתב התחייבות זה, אהיה חייב להתייעץ עם היועצת המשפטית של משרד המשפטים ואפעל בתיאום עמה". עוד נכתב בהסדר: "במקרה בו יחול שינוי ... אעדכן לאלתר".
למרות דברים אלו – במשרד המשפטים מודים כי מנדלבליט לא עדכן את יועמ"ש משרד המשפטים על ניגוד העניינים שהלך והתפתח - בניגוד להתחייבותו. הנימוק: כלל לא היה מה לעדכן, מאחר וכלל לא התקיים ניגוד עניינים. פרשנות זו, כאמור, אינה משקפת את הגדרת ניגוד העניינים של נציבות שירות המדינה, ואינה תואמת את תחושותיו של מנדלבליט – כפי שביטא אותן בהקלטותיו עם נווה.
תגובות
ממשרד המשפטים נמסר: "הטענה כי ד"ר מנדלבליט היה נתון בניגוד עניינים ביחס לגורמים שהיו מעורבים בטיפול בעניינו בקשר לפרשת הרפז - חסרת ביסוס. משכך, לא נדרשה כל התייחסות לכך בהסדר ניגוד העניינים שנערך לו".
תגובתו המלאה של שי ניצן: "בהחלטת הסגירה של היועץ המשפטי דאז וינשטיין ממאי 2015 אומצה המלצת פרקליט המדינה דאז שי ניצן לסגור את התיק וכן אומצו נימוקי הסגירה שקבע ניצן. הנימוקים פורטו במפורש בהחלטה, פורסמו ברבים ועמדו בפני כל הגורמים הרלבנטיים, לרבות ראש הממשלה, ועדת האיתור ובג"צ שדן בשאלת מינוי מנדלבליט לתפקיד היועץ. ממילא אין שחר לטענת הסתרה או הטעיה כלשהי. וכך נכתב בהחלטת גניזת התיק:
"אשר לחשד לביצוע עבירה של שיבוש מהלכי משפט ]...[ המלצת פרקליט המדינה לגנוז את תיק החקירה בעניין זה התבססה על קשיים ראייתיים מסוימים להוכחת ביצועה של העבירה האמורה על ידי מנדלבליט ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט פלילי]...[ וכן על כך שגם בהתעלם מהקשיים הראייתיים, מכלול נסיבות האירוע כולו... מוביל למסקנה כי אין הצדקה להגיש נגדו כתב אישום ]...[ אשר לחשד לביצוע עבירה של מרמה והפרת אמונים ]...[ סבר פרקליט המדינה כי הגם שיש בראיות לגלות התנהגות בעייתית, מצויה היא ברף הנמוך, וככזו איננה מצדיקה העמדה לדין פלילי". {יובהר, כי עילת "מכלול נסיבות הארוע" כונתה בעבר "העדר עניין לציבור"}.
שופטי בג"צ התייחסו במפורש לנושא עילת הסגירה, ובין היתר קבע השופט סולברג כי: "למקרא החלטת היועץ המשפטי לממשלה על סגירת תיק החקירה עולה כי זו מבוססת על שני אדנים מרכזיים – האחד בתחום הראייתי, השני בנושא אשמה."
גם השופט ג'ובראן התייחס לעילות הסגירה וקבע כי " כי התיק נסגר, בין היתר, משיקולי חוסר אשמה". מהציטוטים לעיל ברור כי בית המשפט היה מודע היטב לנימוקי הסגירה המדויקים.
אשר לשאלה אם היו תיקים נוספים שנסגרו בעילה משולבת – התשובה חיובית. כך למשל, תיק אחר שנסגר בעילה משולבת כזו הוא תיקו של עו"ד נבות תל צור. החלטת הסגירה המשולבת הותקפה בבגצ אך העתירה נדחתה. האפשרות לסגור בעילה משולבת מעוגנת בהנחיית פרקליט המדינה 1.3.
מיהודה וינשטיין נמסר: "תפנה למשרד המשפטים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו