הנרטיב הרומני: פרק חסר

מאת ד"ר מרים יחיל-וקס

לפני שנה בקיץ צויינו 80 שנה לפוגרום ביאש, הנורא מכל הפוגרומים שנעשו בעם היהודי. מספר הקורבנות נע בין 13,000 ודאיים לכ 20,000 משוערים. באזכרה המקוונת השתתפו שורדי הפוגרום וחלק מצאצאיהם, יתר הישראלים לא שמעו על הזוועה או על השואה הרומנית בכלל. ניתוח הסיבות לכך דורש יותר ממאמר. אזכיר בקצרה שתיים: האחת, הנרטיב הרומני אינו משתבץ בנרטיבים המזרח-אירופיים המוכרים של התקופה, הוא שונה, סבוך וחסר לכידות.

השניה, רומניה לא התנדבה לחשוף אותו. נוח היה לה שעמידתה לצד הנאצים כמו גם נכונותה לגרש היהודים ולחסלם, יישכחו מלב. רק בשנת 2004 התנערה המדינה מן ההכחשה והכירה באחריותה לשואה. הכרה זו נטמעה בדעת הקהל הרומני ביחס ישר לנוכחותה החלקית בתקשורת, ולא ידוע איזו השפעה הייתה לה על האנטישמיות השורשית אם בכלל. זאת, חרף הקמת אנדרטה ומכון ע"ש אלי ויזל ז"ל שהוביל את התהליך. "סיפורם של יהודי רומניה במאות ה 19-20 נדחק במידה רבה לקרן זווית. כמעט איש באקדמיה הישראלית אינו עוסק בו," ציין ד"ר תמיר קרקסון בתגובתו למערכת הארץ (28.5.21) על מאמרו של יוסי מלמן בנושא.

בנרטיב היהודי-רומני כולו עדיין רב הנסתר, לא רק בהקשר הנ"ל. הדבר נובע הן מן הסיבות הסוציו-פוליטיות שמניתי והן מבחירת האקדמיה והתקשורת במערב לדלג על תקופת בין המלחמות ברומניה. חנה ארנדט תיארה את המדינה באותן שנים כאנטישמית ביותר באירופה. ברומניה עצמה אחרי נפילת הקומוניזם התכחשו לעובדה ההיסטורית ועודדו את האשליה שההיפך הוא הנכון. האינטרבלום היה עידן נאורות, הרי הצמיח אמנים, סופרים והוגים כמו יוג'ן יונסקו, אמיל צ'יורן, ואחרים. מה זה אם לא רנסנס. המוניטין של היוצרים החשובים שגלו למערב איפשר לבני ארצם ליצור את הרושם, המוטעה, שבין המלחמות שררה במולדתם אווירה תרבותית והומניסטית.

רומניה הפוסט-קומוניסטית שמחה לקדם את רשת ההסוואה שזומנה לה. בחסותה ניסתה להעלים את חבורת האינטלקטואלים האחרת שהתבלטה בין המלחמות, זו שטיפחה בהתנדבות את הפאשיזם המקומי, ניסחה את עיקריו ושימשה כשופרו. חבורה זו, עליה נמנו מייסד חוג קריטריון פרופ' נאה יונסקו (שקיבל בונוס מ איי.ג'י.פארבן עבור פעילותו הפרו-נאצית) וחוקר הדתות מירצ'ה אליאדה, איכשהו נשמטה מן הזיכרון הקולקטיבי במערב. איש לא הזכיר לאליאדה, שמונה אחרי המלחמה לפרופסור באוניברסיטת שיקגו, מה שכתב בבוקרשט בעיתון ב Buna Vestire: "...היתכן שהאומה הרומנית תיגמר בהתפוררות האומללה ביותר בהיסטוריה, אכולת עוני וסיפיליס, כבושה בידי יהודים ונקרעת בידי זרים, מדוכאת, נבגדת, ונמכרת תמורת מיליוני ליי ספורים?... אני מאמין בחרות, באישיות ובאהבה. לכן אני מאמין בניצחון התנועה הליגיונרית" (מתוך "הפרק החסר", מאת החתומה מטה).

***

תקופת בין המלחמות ברומניה לא הייתה רנסנס תרבותי אלא הרע שבזמנים. כאחרוני הבורים האשימו אליאדה ועמיתיו את היהודים בכול תחלואיה של המולדת וגיבו את רדיפתם. בעשור אחד התחלפו 25 ממשלות. כאשר ב-1923 פיזר המלך קרול את הפרלמנט ומינה ממשלת מיעוט גזענית, ועיתונאי בריטי תהה אם אין זו דיקטטורה השיב הוד מלכותו "אין למילה דיקטטורה משמעות אוניברסלית. אנו הרומנים מבינים אותה אחרת מן האנגלים." (שם.) האידיאולוגיה הליגיונרית ששלטה בכיפה, תמהיל מקומי ביזארי של אנטי קפיטליזם, אנטישמיות ואנטי קומוניזם, היתה אלימה. האופי האופורטוניסטי של הפאשיזם הרומני יצר מציאות שבה אינטלקטואלים לא היססו להפנות גב להומניזם. המשטר הנאצי המשגשג נראה להם ראוי לחיקוי בעוד הדמוקרטיות שהתמוטטו במשבר הכלכלי העולמי נתפסו ככושלות. הליגיונרים החדשים, הוגי דעות כמו אליאדה ונאה יונסקו, עברו תהליך של ברבריזציה והמציאו הנמקות 'רציונליות' לגזענות וברוטאליות. הראיות מצויות באוסף מסמכים שערך ז'אן אנצ'ל וראה אור במכון ביאטה קלרספלד. קשה לתפוס שאנשים שכלתנים שכאלה האמינו בעצמם למה שהם כותבים ואומרים. על אנטונסקו, מנהיגה של רומניה הפאשיסטית אין להתפלא. הוא היה גזען מוצהר שהתרברב: "לא איכפת לי אם ההיסטוריה תזכור אותנו כברברים." אף שהוצא להורג אחרי המלחמה, רחובות ברומניה עדיין נקראים על שמו ויש המתגעגעים אל מנהיגותו.

תהפוכות המלחמה שיבשו את תכניותיו של אנטונסקו שהתייצב לצד הנאצים והתנדב להשמיד את יהודי ארצו בכוחות עצמו. מאה וחמישים אלף מיהודי צפון טרנסילבניה נשלחו עוד קודם לאושוויץ. אחרים הספיקו לברוח לברית המועצות. היו שנשארו ברומניה הישנה - הרגאט, והיו שהוגלו למחוז המוות טרנסניסטריה, יציר כלאיים טריטוריאלי למטרות רצח. מבין הבורחים רבים שרדו. הנשארים ברגאט נפלו קורבן לגזרות, רדיפות, פוגרומים ושלילת אזרחות אך רובם נשארו בחיים. כמחצית מן הגולים לטרנסניסטריה מתו מתלאות ומחלות בנתיבי הגירוש או נרצחו בידי רומנים בגטאות ומחנות מאולתרים. על כל אחד מן הגורלות הללו נערכו מחקרים ונכתבו מאמרים.

למרבה הצער, לעיתים רחוקות התפרסמו התוצאות בעיתונות הכללית. בצרפת, לעומת זאת, תמיד היה עניין ער בנרטיב הרומני. אחד הספרים המרתקים שהתפרסמו שם לאחרונה הוא יוג'יניה מאת ליונל דירוי (2018). זהו רומן עב כרס שחומריו הדוקומנטריים משמשים בסיס לדיון פילוסופי מעמיק באנטישמיות. באמצעות דמות בדיונית, יוג'ניה, הסטודנטית שמתאהבת ב 1930 בסופר מיכאיל סבסטיאן, ועלילה בידיונית, (אחרי המלחמה מוצאת יוג'ניה את יומנו של סבסטיאן ומגלה מה עבר על אהובה,) דורוי מנתח ומפענח את ההידרדרות לפאשיזם בין המלחמות.

קולות דוחי הכחשה החלו להישמע במערב בעקבות פרסום היומן המקורי של סבסטיאן, הידוע מבין הסופרים היהודים-רומנים בעשור האחרון של המאה הקודמת. היומן, בו מתועדים חייו בארצו בין השנים 1935 ל1944 בה נהרג בתאונה, תורגם לצרפתית ב 1998 ולאנגלית ב 2000. סבסטיאן מרבה להתייחס בו לפרדוכס הרומני. חרף הסיווג שלו ושל עמיתיו ברשימות המשטר כ"סופרים יהודיים... עבריינים ופושעים", הם המשיכו לפעול בסביבה הרעילה, לשקף ביצירתם ספקנות ביחס לאידיאולוגיה השלטת, לצאת ולבוא בין עמיתיהם הפאשיסטים, לפגוש את גדולי הגזענים בנסיבות חברתיות. על מירצ'ה אליאדה ידידו כתב: "הוא ימני, על כל המשתמע מזה. תמך באיטליה בחבש. תומך בפרנקו בספרד. וכאן בקודריאנו". (מייסד משמר הברזל) "מתנגדי משמר הברזל הם בוגדים ויש לעקור את עיניהם, לא להסתפק בהלקאתם בשבטים לחים," מצטט סבסטיאן המזועזע את עמיתו ומוסיף "יום אחד אקרא שורות אלא ולא אאמין שהוא אמר אותן".

***

טחנות עידכון ההיסטוריה טוחנות לאט. שש עשרה שנים חלפו בין תרגום היומן לאנגלית לזה של הרומן מזה אלפיים שנה אשר עורר מחדש את הדיון במדיה ולא רק בהקשרו הספרותי. יומן ידוע פחות מאותה תקופה, אך חשוב ומעניין ביותר הוא זה של ד"ר אמיל דוריאן, רופא ומשורר. בתו ליקטה ותרגמה לאנגלית חלקים מתוך שבע מחברות שכתב בין השנים 1937-1944 והמכלול ראה אור ב 1982 תחת הכותרת The Quality of Witness, איכותה של עדות, בתרגום חופשי. הד"ר והמשורר דוריאן היה כמעט אלמוני בהשוואה לסבסטיאן. עם זאת, ליומנו השופע חמימות ואירוניה, זעם וחמלה יש, נוסף לערכו הדוקומנטרי, ערך רב כספר הקהילה היהודית שדוריאן היה חלק ממנה ומודע מאד לצרכיה ולצרותיה אותן חוו גם הוא ומשפחתו.

במאמר דעה דוחה הכחשה מפתיע בכנותו שפירסם בניו יורק טיימס פרופ' ואלר פופה, הוא מתאר את עצמו כנכד לחבר משמר הברזל, וכותב בתיסכול על השתיקה המתמשכת של סבו וההתכחשות העיקשת של סבתו: איש אינו זוכר, איש אינו יודע. את התנגדות הסבתא לניסיונותיו להגיע לחקר האמת הוא מתאר בכאב כהתקרנפות בימינו, כמו זו שתיאר יוג'ן יונסקו במחזהו הקרנפים שהתבסס על מה שראו עיניו ברומניה בין המלחמות. עדר קרנפים פולש לעיירה כלשהי וראה זה פלא: במקום להילחם בהם, תושבי העיירה שואפים להידמות אל היצורים הדוחים והאלימים ובזה אחר זה מתקרנפים אף הם. התנהגות זו, אליבא דה פופה, ממשיכה לאפיין את האדם הרומני, את השלטון ואת המדיה. גם כיום המדיה הרומנית כמעט ולא דנה בארועי בין המלחמות, וכאשר היא עושה זאת היא מציירת רנסנס הומניסטי שלא היה ולא נברא. בפרלמנט אף הועלתה הצעת חוק להעניש במאסר מי שחוטא בפעילות "אנטי-רומנית", כנראה בעקבות העזתם של קולנוענים צעירים להפר את הטאבו ולעשות סרטים המהווים התנגדות גלויה להכחשת העבר. סרט כזה של הבמאי ראדו יודה אף זכה בפרס הראשון בפסטיבל קרלובי וארי.

כיום כמעט ואין יהודים ברומניה והגזענות בה מכוונת בעיקר נגד הצוענים, Roma, אולם ההתנכלות האנטישמית לשחקנית התיאטרון היהודי מיה מורגנשטרן שארעה בימים אלה ממש, מעידה שהשדים הישנים עדיין חיים וקיימים.

הנרטיב הרומני לא רק שאינו תואם את הנרטיב המזרח אירופי המוכר, הוא מסובך וקשה במיוחד לתיאור, לניתוח, להבנה, לעיכול. בהיררכיה של הסבל, בהשוואה עם שורדי מחנות ההשמדה, הרומנים הפסידו מראש. ובשל ההכחשה התקשורתית והעממית, סיפורם עדיין מושמט מן הנרטיבים המזרח אירופיים המרכזיים.

(ד"ר מרים יחיל-וקס, מחברת הספר "הפרק החסר" אשר תורגם לרומנית ולאנגלית וכותרתו הפכה למושג בדיון על הנרטיב המושתק של יהדות רומניה. הציטוטים לקוחים מן התרגום לאנגלית של יומנו של סבסטיאן)