משחקי הכס, גרסת הליכוד

אירועי השבוע האחרון הוכיחו שוב כי למערכת הפוליטית בישראל יש ציר אחד שהכל נעים סביבו. בנימין נתניהו שמו. למראית עין עסקו חברי הממשלה בענייניהם, אבל בפועל רק דבר אחד העסיק אותם - עסקת טיעון, כן או לא. רבים מהם יודעים כי לא רק עתידו של נתניהו ייגזר בימים אלה, אלא גם עתידם שלהם.

בתחילת השבוע, כאשר הדיווחים בתקשורת שיוו את התחושה כי אוטוטו נחתמת עסקה ונתניהו פורש מהחיים הפוליטיים, ניסו כמה מחברי הכנסת של הליכוד ליזום מהלך שיאפשר לו להמשיך להיות יו"ר המפלגה גם אחרי פרישתו מהכנסת. כמה מטרות יש לה ליוזמה, ולכן חברו אליה לא רק נאמני נתניהו בסיעה אלא גם אחרים. הישארותו, כך סברו, תעניק למפלגה את הזמן הדרוש להתארגן ולבחור יו"ר חדש. להכניס את הליכוד לסחרור של בחירת יו"ר זמני במרכז, ואז פריימריז לראשות המפלגה בקרב המתפקדים - מהלך כזה עשוי ליצור כאוס של ממש, חשבו.

אבל היוזמה טורפדה. כמה מהמועמדים לראשות המפלגה הבהירו כי מרגע שנתניהו חותם - עליו לעזוב מייד. מי שלא יכול להיות חבר כנסת לא יכול להיות ראש תנועת הליכוד, אמרו ליוזמים. זאת, מאחר שחוקת המפלגה קובעת שיו"ר המפלגה הוא מועמדה לראשות הממשלה. אם הוא לא יכול להיות רה"מ, גם ראש המפלגה הוא לא יכול להיות, הסבירו וקברו את המהלך.

אחד המועמדים שלא יאפשרו כיפוף של הכללים הוא ישראל כץ. כץ נחשב חזק במרכז. כיו"ר זמני יוכל להיבחר. היחיד שמאתגר אותו שם הוא אולי יולי אדלשטיין. בטח שלא ניר ברקת. אם ייבחר, יוכל כץ לנסות במשך כמה חודשים לפרק את הממשלה ולהקים ממשלה אחרת בראשותו. הדבר יעניק לו יתרון בפריימריז בקרב המתפקדים.

אבל דרכו של כץ לא תהיה קלה. יתר המועמדים לא יישבו בחיבוק ידיים ויראו אותו משתלט על התנועה באמצעות כוחו במרכז. בימים האחרונים ניסו כמה מהם לפנות לחיים כץ ולבקש ממנו לדרוש את תפקיד היו"ר הזמני, כמי שמכהן כעת כיו"ר המרכז. על פי החוקה, עד לקיום בחירות במרכז - יו"ר המרכז עצמו משמש יו"ר זמני. לא בטוח שחיים כץ ירצה ללכת נגד ישראל כץ. בעבר היו השניים ציר מרכזי משותף. אבל הלחץ עליו גובר.

יתר המועמדים לראשות המפלגה הבהירו אמנם כי הם לא מוכנים שנתניהו יישאר יו"ר עד לבחירות, אבל גם לא מוכנים שלתפקיד היו"ר הזמני ייבחר אדם שמתכוון להתמודד על הנהגת המפלגה. החשש המרכזי שלהם הוא מפני זחילה לממשלה שתותיר אותם בחוץ. אותם מועמדים הודיעו לישראל כץ כי הם לא מוכנים שיתמודד גם ליו"ר הזמני וגם ליו"ר הקבוע ואף איימו כי הדבר עשוי לפרק את הליכוד. את כץ בינתיים האיומים לא משכנעים. את מערכת הבחירות שלו מול חברי המרכז יתחיל שנייה אחרי שנתניהו יחתום, אם יחתום. אם ייבחר, יודיעו יתר בכירי הליכוד כי כל מו"מ פוליטי שינהל כץ לא יהיה מקובל עליהם, וכי הוא פועל ללא סמכות. מכאן הדרך לכאוס, אולי אפילו לפילוג, קצרה מאוד.

הקו האדום החדש של לפיד

רה"מ נפתלי בנט ורה"מ החליפי יאיר לפיד אמרו השבוע כי אין לדעתם סיבה לפרק את הקואליציה, שכן על אף מורכבותה היא מתפקדת לא רע, ולכן עליה להישאר בהרכבה הנוכחי. ללפיד אין ולא היתה אפשרות לקואליציה מסוג אחר. לבנט כן. לכן, דבריו על כך שהממשלה הנוכחית עברה ממעמד של "אין ברירה", כפי שהגדיר אותה לפני כמה חודשים, למעמד של "ממשלה טובה המתפקדת היטב" - לא מאוד מפתיעים. הרי בכל ממשלה אחרת יאבד את הבכורה. צירוף המקרים הנדיר שאפשר לו להקים ממשלה של 61 ח"כים ולעמוד בראשה עם שישה מנדטים בלבד באמתחתו, לא יהיה רלוונטי בכל הרכב קואליציוני אחר.

לכן, יותר מדברי בנט ולפיד, היה מעניין לשמוע את דבריהם של גדעון סער ואילת שקד. יותר נכון את שתיקתם. לא בכדי שתקו. בשתי המפלגות שוררת הערכה כי השניים, יחד עם גורמים נוספים בימינה ובתקווה חדשה, החליטו להיות מתואמים בכל מה שקשור להתפתחויות הפוליטיות בליכוד אם נתניהו יפרוש. היו"ר הבא בליכוד עשוי להיות כרטיס הכניסה שלהם חזרה למפלגת האם. תמורת כס ראש הממשלה יעניק יו"ר הליכוד חנינה לבנים שסרחו ועזבו את גוש הימין, ימחל להם על חטאי העבר של הקמת הממשלה הנוכחית ויקבל את פניהם לליכוד בשמחה. הסיטואציה הזאת תעניק ניצחון לכל הצדדים: לליכוד עם חזרתו לשלטון, ולפליטי ימינה ותקווה חדשה - אופק פוליטי שכה חסר כעת.

בהקשר זה, שם נוסף בפריימריז לראשות הליכוד שקצת נשכח מעבר לים הוא גלעד ארדן. העיתוי אמנם לא משהו עבורו. בכל זאת לעבור עם המשפחה לניו יורק, להתרגל לסביבה החדשה ולמוסדות החינוך, לשפה ולתרבות, ואז לקפל ולרוץ בין הסניפים והחתונות - זה לא משהו שתכנן לעשות עכשיו. ובכל זאת ההזדמנות לכבוש את ראשות הליכוד, הראשון שעושה זאת אחרי עידן נתניהו - כנראה לא תותיר לו ברירה.

ארדן עשוי להיות לא רק המועמד המועדף על חברי הליכוד אלא גם על בנט ושקד. אף שהגיע מהמפלגה היריבה, כשגריר באו"ם שמר על ממלכתיות ומבחינת בנט סיפק את הסחורה. מבין המועמדים לראשות הליכוד היה מעדיף בנט את ארדן, גם אם השניים ימצאו את עצמם בסופו של דבר משני עברי המתרס.

לפיד הפנים את התמורות והשינויים הטקטוניים בקואליציה וכבר סימן את האויב הבא, כלומר הדבק הבא בימים שאחרי נתניהו: מפלגת הציונות הדתית. מפלגה אנטי־ציונית כמו בל"ד, הגדיר אותה השבוע, כשנשאל מדוע הגיש ערר על חוק האזרחות של שמחה רוטמן, שאושר בוועדת השרים לחקיקה. אפילו מפלגת העבודה לא התנגדה אלא נמנעה.

לפיד אולי שכח שאך לפני רגע היו שותפיו הבכירים בנט ושקד שותפים לאותה מפלגה אנטי־ציונית, וגם הם שכחו להעיר לו על כך השבוע. לפיד סימן בכך קו אדום. הוא יהיה מוכן להרחבת הממשלה, כנראה גם למו"מ עם הליכוד ללא נתניהו - וכל זאת בלבד שהציונות הדתית לא תהיה חלק מהחבילה. מעבר לנושא הערכי, שכנראה פריך יותר מכפי שהוא מוצג על ידי לפיד, מזהה האחרון בפרישת נתניהו - אם תתרחש - לא רק זרז לפירוק הממשלה, אלא הזדמנות לתקוע טריז בתוך מחנה הימין. נתניהו הוא הדבק העיקרי של הקואליציה, אבל גם של האופוזיציה. לא פלא שכאשר אפשרות הפרישה עלתה, החלו ביהדות התורה לפזול לכיוון הממשלה.

קלף מיקוח - אהבת הקהל

רבבות התורמים לקמפיין מימון ההמונים לכיסוי הוצאות משפטו של נתניהו לא תומכים בראש הממשלה לשעבר תמיכה עיוורת. מבחינתם המשפט הזה חשוב מאין כמותו. רבים מהם הצטרפו לתמוך בליכוד ממפלגות אחרות, לעיתים אפילו מהמחנה הנגדי, רק בגלל המשפט. בגלל ההזדמנות לניקוי אורוות. בגלל ההתנהלות הבעייתית, לתחושתם, של בכירי מערכת אכיפת החוק.

ההרגשה היא כי משפט נתניהו, מאז שהחל, התחיל לספק את הסחורה בתחום הזה. שיטות חקירה בזויות. הדחת עדים. ראיות שנויות במחלוקת באישומים המרכזיים. כתב אישום ששונה כמה פעמים, וסעיפי אישום שנמחקו והוחלפו. הדעה הרווחת אצלם היא שככל שהמשפט יימשך - כך יתגלו וייחשפו יתר הכשלים, ויתגלו לעין כל התפרים הגסים המרכיבים את התמונה המלאה והמעוותת.
עסקת טיעון תגדע את התהליך בעודו באיבו. אבל הגרוע מכך הוא שראש הממשלה הבא, כל ראש ממשלה, כבר ילמד את הלקח. יהיה כנוע יותר וצייתן הרבה יותר למערכת המשפט. סילוקו של נתניהו מהחיים הציבוריים יהווה אבן דרך לכל הבאים אחריו. העברת מסר שעם המערכת הזאת לא מתעסקים. שמי שירצה לעשות שינוי יוכל אולי להתחיל, אבל הסוף יהיה כמו של קודמיו - אולמרט ונתניהו.

אצל אולמרט היה להם קל בהרבה. אחרי מלחמת לבנון השנייה צנחה הפופולריות של ראש הממשלה, ובסקרים עמדה מפלגתו על נתון חד־ספרתי. רק מנדטים בודדים מעל מספר המנדטים שמקבל ראש הממשלה הנוכחי. כאשר נפתחו חקירות המשטרה כוחו הפוליטי של אולמרט כבר לא עמד לו, וממשלתו קרסה. נתניהו לא רק שלא ירד במדד הפופולריות, אלא אף עלה במהלך החקירות והמשפט.

נתניהו הבין את הלקח בעקבות הרשעתו של אולמרט ולכן התעקש להישאר במערכת ולא לפרוש. עדיף כראש ממשלה, אבל אם לא מסתייע - לפחות ראש ממשלה חליפי או לכל הפחות ראש אופוזיציה. נתניהו הבין שהפופולריות שלו היא קלף שאותו יוכל לשלוף ברגע האמת, רגע שקורם עור וגידים בימים אלה.

בסוף, זו החלטה אישית

ועוד נתניהו ראה איך אולמרט נכנע ופרש עוד אפילו לפני הגשת כתב האישום נגדו, ונותר למעשה ללא אמצעים וללא הגנה. והחליט שאצלו זה לא יקרה, לכן התעקש להישאר. והיה עוד דבר שראה אצל אולמרט. איך לוקחים ראש ממשלה, מאשימים אותו בשלושה תיקים ובחמישה סעיפים, ואיך למרות הזיכויים המהדהדים ברובם, נכנס למאסר ממושך.
כמו אצל נתניהו, גם לאולמרט היו שלוש פרשות שבהן הואשם: מרכז ההשקעות, מעטפות הכסף (טלנסקי) וראשונטורס. בעוד נתניהו הואשם רק בשלושה סעיפי אישום, אולמרט בחמישה: שוחד, מרמה, הפרת אמונים, רישום כוזב במסמכי תאגיד וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות.

בית המשפט המחוזי בירושלים זיכה את אולמרט כמעט בכל הסעיפים בכל הפרשות, למעט בעבירת הפרת האמונים בתיק מרכז ההשקעות. העונש שנגזר עליו היה מאסר על תנאי וקנס, אולם בית המשפט העליון הפך את ההחלטה, הוסיף כמה סעיפי אישום קלים, ששוחד לא היה אחד מהם, וגזר עליו שמונה חודשי מאסר בפועל.

נתניהו, שכנראה באמת ובתמים משוכנע שלא עשה דבר אסור, יודע שלא מספיק שיצליח להוכיח שלא היה שוחד בתיק 4000 - והוא כנראה אכן מצליח - וכי מספיק אישום קטן יותר, כמו מרמה באחת הפרשות האחרות, כדי שהשופטים במחוזי או העליון יגזרו עליו מאסר בפועל. הוא רואה גם את תומכיו שולחים אותו להילחם עד הסוף, ואפילו מגייסים כספים רבים עבורו, הוא נהנה ומתרגש מהתמיכה, אבל יודע שבין כותלי הכלא יישב לבד. הדילמה של נתניהו היא מבחן של מנהיגות: אם יישאר להוביל ציבור, להוביל דרך, יהיה המחיר אשר יהא, או שיעדיף לפרוש ולעשות לביתו. להותיר את המאבקים או הכניעה לאחרים.

בעוד נתניהו חוטף ממעריציו, סופג ביקורת גם היועמ"ש אביחי מנדלבליט מתומכיו. ההטפות על שלטון החוק, על הצורך בהגנה על מערכת שלטון החוק ושומרי הסף נכונות רק כאשר הן מצד מסוים של המפה הפוליטית. גם במקרה הזה מוכיחים רבים ממחנה השמאל כי שנאת נתניהו חזקה מכל אג'נדה. שומרי הסף חשובים, רק אם הם ממלאים את ייעודם לרדוף את הימין. גורמי האכיפה ראויים להגנה מפני תוקפיהם, אלא אם כן הם חדלים מלחפש אחר עבירות אצל מחנה היריב.

ובשולי הדברים: שר הבריאות השתתף השבוע במסיבת עיתונאים שבה נחשף סל התרופות החדש ונראה מדושן עונג מתמיד. את ליטרת הבשר שלו לקהילה שאליה הוא שייך הצליח להביא, כאשר הוועדה אישרה טיפולי שינוי קול לטרנסג'נדרים.

בעוד שר הבריאות של כולם מקדם אג'נדות פרוגרסיביות ומחייך מאוזן לאוזן, ייאלצו חולי סוכרת להוציא הון על אוזמפיק כדי לנהל חיים תקינים, וחולי מיאלומה נפוצה והנטינגטון ימשיכו לנהל את חייהם ללא תרופות ראויות במחיר שפוי.