אהרן ברק מנסה למזער נזקים שהוא עצמו יצר. כל המומחים מסכימים כי לנתניהו אסור להמר ולהמשיך במשפט. אבל החילופים בלשכת היועמ"ש הם לאו דווקא בשורה רעה לראש הממשלה לשעבר
לאחר הטלת הפצצה על המגעים לעסקת טיעון במשפט נתניהו, נפתח השבוע באמירה משמעותית של הנשיא אהרן ברק בראיון לתמר אלמוג מכאן 11: "נתניהו היה מגן על מערכת בתי המשפט, וזה נכון... יחד עם זאת, מרגע שהוגש נגדו כתב אישום חלה תפנית חדה וחמורה בעמדתו, והוא הופך למנתץ של המערכת הזאת... האישור (של העסקה) מוציא את העוקץ מההריסה של מערכת בתי המשפט".
ברק חושש מהתמשכות המשפט; זה מה שאפשר להבין. ליד בסטה בשוק הכרמל הועמדה תמונה בגודל טבעי של נתניהו עם הכיתוב: "משפט דרייפוס". אבל ברק טועה לגבי הקריסה של המערכת. נתניהו אמר את מה שאמר. אבל משהחל המשפט כולם ציפו לראות מה יולידו העדויות בבית המשפט המחוזי בירושלים.
בתחילה הן עוררו תהייה, בעיקר בעדות אילן ישועה. מתי יגיע השוס? הסחורה לא הגיעה במשאית, ויתר על כן - ישועה עשה רושם על השופטים שאי אפשר לדעת אצלו מתי הוא דובר אמת ומתי שקר. אי אפשר לדעת אם הוא עד מדינה או סוכן משטרתי, כפי שרמז החוקר פלג שכיכב השבוע.
עדות ניר חפץ חשפה את השיטה, שמשום מה הנשיא ברק ובכירי המשפטנים בארץ, לפחות אלה באקדמיה ובתקשורת, לא הביעו זעזוע ביחס אליה. פרופ' אסא כשר הביע בראיון איתי גינוי נטול עוצמה מוסרית להפיכת משפחתו של ניר חפץ לבת ערובה, כנהוג בשיטה הסטליניסטית. כמה מהאינטלקטואלים, שבכל זאת ביטאו זעזוע מוסרי כשנחשפו עוד לפני תחילת המשפט לשיטות החקירה של השוטרים מול נתניהו עצמו כשעוד היה ראש ממשלה, נאלמו דום מול גילויי המשפט.
"אני אומר לך שההשלכה פה מעבר לפלילים וכלא. התא המשפחתי שלך כרגע נמצא בסכנה בעקבות אותה פצצה שאמרתי לך שתגיע בזמן הקרוב", איים במפורש החוקר פלג.
"אתה עומד בפני סכנה קיומית לתא המשפחתי שלך". בסוגריים: זה היה המסר של התקשורת הישראלית בראשות ידיעות אחרונות לבנימין נתניהו החל מ־1996: נרוצץ את משפחתך הקרובה ואת מקורביך.
עמיתו של פלג, ניר שוורץ (שניים מתוך מאות), שבר את הקופה. בתמצית, מה שהוא אמר בעדותו: או שניר חפץ יודה או שיהיה עד מדינה. במה יודה? במה שנגיד לו. הוא נדרש למסור גרסה שתבנה איזושהי עבירה שהחוקרים לא ידעו בעצם מהי.
החמור ביותר: שופטי בית המשפט העליון פרסו השבוע בעקיפין את חסותם על הפשעים שבבסיס משפט נתניהו. זה היה בפסק דין הטלפונים של יונתן אוריך ועופר גולן. הם הכירו בכך שהחיפוש בטלפונים נעשה ללא הרשאה, פעולה בלתי חוקית; אבל התוצאה ניתנת לשימוש, היא מולבנת.
אהרן ברק היה אחד מאלה שלחצו על כפתור מכונת יום הדין; עכשיו הוא מנסה בכל כוחו לעצור את מנגנון ההשמדה האוטומטי. לכך יש השלכות לגבי שיקולי ראש הממשלה לשעבר נתניהו, אם לחתום על עסקת טיעון אם לאו.
כמה משפטנים בכירים שדיברתי איתם השבוע, היו די ברורים לגבי הכדאיות של עסקת טיעון, כזאת או אחרת. כשרואים את המנגנון המתוכנת מלמעלה עד למטה נגדו, מבית המשפט העליון ועד הפרקליטות, מהנשיא ברק ועד מנדלבליט, והתקשורת מוכת הכלבת - הסיכון גדול מדי. אחדים מהמומחים שאפילו דחקו בנתניהו לא לוותר אלא לנטרל בהמשך המשפט את כל סעיפי האישום, מדברים אחרת באופן פרטי. ביבי לא יכול לכלות את ימיו במשפט ממושך ויקר.
אבל שאלת העיתוי של עסקת הטיעון יכולה להישקל מחדש, וזאת בלי קשר להמשך המאבק הציבורי נגד המערכת המשפטית שיצאה למסע דיג שהפך לסיכול ממוקד. אם יש איזה בלוף או משחק הונאה, זה הסיפור על הצורך הבהול לגמור את העניין כל עוד היועץ מנדלבליט בתפקיד; כמו שהיו אומרים הכתבים של פעם, "שעון החול מתקתק". התקשורת מוכרת את נרטיב הפתיל המתקצר; אבל זה כנראה אינטרס של מנדלבליט ולא בהכרח של נתניהו.
העד החשוב הבא הוא שלמה פילבר. ככל הנראה, הוא יגביר את הספקות בנושא בזק ותיק 4000.
פרופ' מרדכי קרמניצר כתב ב"הארץ" בזמנו (2019), כי תיק 2000 דינו לפחות שלוש שנות מאסר. עכשיו, במסגרת המגעים עם פרקליטי נתניהו, כל תיק אלפיים יורד. לאן נעלמו העבירות החמורות? תיק 4000 מתקלף מהשוחד. הבעיה היא שהפרת אמונים זו תעשייה צומחת; זה סעיף מאוד גמיש.
ניסיון העבר מלמד שיועץ משפטי חדש בהחלט יכול לפנות לנתיב המקל בהשוואה לקודמיו; כך עשה מני מזוז כשקיבל מייד עם כניסתו לתפקיד היועץ המשפטי ב־2004 כתב אישום מוכן (על ידי עדנה ארבל) נגד ראש הממשלה אריאל שרון. הוא נטרל את כתב האישום, וההמשך היה סאגת האתרוג. היועץ וינשטיין פירק חלק מכתב האישום נגד ליברמן שהתגלגל לידיו.
ליועץ המשפטי הבא לא תהיה מחויבות לאישומים נגד נתניהו כפי שיש למנדלבליט. זה לא הימור גדול מדי לתת למשפט לזרום עוד תקופה מסוימת, בהנחה שקריסת התיקים תימשך. יש סבירות שהקלון יהפוך לקיקלון. לתביעה ולשופטים יהיה עניין מוגבר בסיום הפרשה.
משטר חד־מפלגתי
בין מרב מיכאלי, פרופ' קרמניצר ופיטר ביינרט נמתח קו אחד - והוא רוב הציבור היהודי בניהול ענייני המדינה
לפני כשנה קיבלתי מסר מאדם בלתי מזוהה, שחזה - והמילה "חזה" לא מדויקת כי הוא כאילו ידע ודיווח - שמתארגן משטר "חד־מפלגתי כפי שהיה בתקופת אהוד ברק כראש ממשלה שיצר את מפלגת 'ישראל אחת'; כולם ביחד נגד נתניהו. זה מה שעלול להיות כאן בקרוב וזו התוכנית. כל המפלגות משמאל ומימין יתאחדו נגד נתניהו ויקימו קואליציה מפלצתית שאליה יצטרפו בהמשך גם המפלגות הדתיות, אחרת יישארו ללא תקציבים, וכך יישבו להם כולם יחד בקואליציה ענקית כמעט ללא אופוזיציה, עם שיתוף פעולה של תשעים אחוז מהתקשורת, בכירים מאנשי הביטחון לשעבר, אנשי האקדמיה, התרבות וכמובן רשויות החוק".
מה שהתארגן ובוצע הוא מרחיק לכת. מי שמסוגל לזה, יוכל להמשיך הלאה ולרוקן ממדינת ישראל את התוכן והמהות שלה.
ראיתי השבוע מכתב אותנטי בכתב ידו של הטרוריסט המיתולוגי קרלוס, שפרץ את הדרך יחד עם יאסר ערפאת לאל־קאעידה, בן לאדן וממשיכי הדרך בטרור האסלאמיסטי באירופה, בארה"ב ובישראל. הוא כתב בשנת 2002 כי "למרות הטבח המתמשך שהוא תוצאה של המלחמה הזוועתית בארץ הקודש - אני משוכנע בעמדתי שהשלום ינצח כאשר היהודים הישראלים יהיו אזרחים שווים של פלשתין רב־תרבותית, רב־דתית, חופשית ודמוקרטית".
אני בטוח שמרב מיכאלי ומרדכי קרמניצר היו חותמים על המלל הזה. פיטר ביינרט, בוודאי. גלעד קריב. מי שארגן את "ממשלת המפלגה", שמרחיק את רוב הציבור היהודי מענייני המדינה, יהיה מסוגל להוביל את ישראל אל החזון הפוסט־לאומי, הרב־תרבותי, רב־דתי. בייחוד כשלצדו בעל ברית חזק ואמין כמו מנסור עבאס.
העוצמה המופגנת במשפט נתניהו מראה את היכולות. אפילו באותם חלקים בתקשורת שהיו אמורים להוביל את תנועת ההתנגדות, אפשר להבחין בסדקים.
"אנו נקרא יישר כוח!"
מכתב מהגנזך מלמד כמה משפחת אהרנסון סבלה מהתנכלות ציבורית מתמשכת, ובכל זאת נכנסה למיתולוגיה
אחד מגיבורי התקופה שצמחו על רקע משפט נתניהו, הוא מושיק קוברסקי. הוא נצר לבני העלייה הראשונה, משפחה שמקורה בנס ציונה. לא מזמן הוא שלף מהגנזך מכתב שכתבה רבקה אהרנסון ב־12 במאי 1927, לאחד מאבות אבותיו: "... לדאבוני הגדול לא אוכל קבל עלי את התפקיד אשר אותו הצעת לפני במכתבך. במשך השנים האחרונות נוכחתי לדעת כי אנחנו האהרנסונים, הננו חוטאים גדולים בזאת שהננו עוזרים למי שהוא. אהרן ושרה וחבריהם הביאו קלון וחרפה ואסון על עם ישראל בכלל ויהודי ארץ-ישראל בפרט. אלכסנדר אהרנסון ממש החריב את האכרים בארצנו בכלל ואת חברי המרכז של 'בני בנימין' בפרט. אנכי הפעוטה, גזלתי את כל האדמות של הגברת פלז. ועוד ועוד. אתכבד בזה להודיעך, כי למן היום ואילך, האהרנסונים שוב לא יחטאו עוד. יעשה הישוב את אשר יעשה, ואנו נקרא ישר-כח!"
רבקה בכלל עוד לא ידעה ששמה של ארץ ישראל יהפוך לפלשתין או פלסטין או פלשתינה. היא מדברת על המורשת. מתברר שהיה ניסיון רב שנים לגרור את שם האהרנסונים בבוץ. אלא שכבר שנות דור שאהרן ושרה רכשו את מעמדם בהיסטוריה כמיתוסים הרואיים.
עניין של הישרדות
אחרי נתניהו, הקרב הראשי יהיה בין ברקת לאדלשטיין - ורבים עשויים לחבור לליכוד, כולל גדעון סער עצמו
לפי הסקרים, נתניהו הוא הנכס האלקטורלי הגדול של הליכוד, אבל יתקשה להרכיב קואליציה, או יותר נכון - לפרק את מפלגת הממשלה על מרכיביה; ואילו הליכוד בהנהגת הטוענים לכתר נחלש במידה רבה והשלטון עלול להישאר בידי יאיר לפיד.
יש כנראה הסכמה בליכוד שאחרי סבב הפריימריז הראשון יעלו שניים אחד נגד השני, ואלו ניר ברקת ויולי אדלשטיין. ברקת, על הנייר, פופולרי יותר. אין לדעת כמה מה"פופולריות" שלו מתוזמרת. כמנהיג לאומי, אדלשטיין עדיף. לישראל כץ, המנוסה והמתאים ביותר מבין המועמדים לראשות הממשלה, חסר מסלול שבאמצעותו הוא כובש את הליכוד.
אם נתניהו הולך הביתה, ייקח לליכוד בין חודשיים לארבעה חודשים עד שייבחר היו"ר החדש, שהוא על פי החוקה המועמד לראשות הממשלה. הנכס של הליכוד זה ההליך הדמוקרטי, התחרותי, שיחזיר לו תומכים רבים שכרגע נודדים בסקרים למפלגות לוויין. יש סבירות שהמועמדים המובילים יהיו מסוגלים לקלף מתוך ממשלת בנט־לפיד, עוד בכנסת הנוכחית, כמה מרכיבי ימין ואולי גנץ - כדי להרכיב ממשלה חדשה. הסיכוי לכך יגבר ככל ששלטון לפיד ייראה קרוב ומאיים יותר.
הבעיה היא שמרכיבי ממשלת המפלגה אוהבים אותה יותר ממה שנדמה. ימינה וסער יעדיפו מקום בממשלת ליכוד. זה יעזור להם לשרוד בבחירות הבאות. יש אפשרות שגדעון סער יקבל מקום בליכוד, אך לא בחבילה עם חבריו. ספק אם הליכודניקים מהשורה יאפשרו את זה.
אופוזיציונר מן היסוד
עם לכתו של פרופ' אליעזר שביד - חלוץ, לוחם פלמ"ח ויהודי לאומי
בשבת, לפני כמעט שבועיים, בילה צבי צמרת עם אליעזר שביד בביתו באבו תור. למחרת נפל פרופ' שביד על ראשו, בביתו, נוצר שטף דם במוחו וכעבור עשרה ימים נפטר.
באותה שיחת נפש ביניהם חזר שביד לחוויות המעצבות של חייו במלחמת השחרור. הוא היה לוחם פלמ"ח והשתתף בקרבות נבי יושע וצפת בצפון, ובכיבוש לוד במרכז. "בשלב מסוים אחרי שכבשנו את העיר", סיפר שביד שהיה אז בן 19, "הרגשנו כאילו כובשים אותנו. היינו מוקפים. חיילים ירדנים שהתערבבו באוכלוסייה היו יורים עלינו. הגירוש נעשה בלית ברירה. אחרי הכיבוש. לא היתה שום ברירה". ובכל זאת, שיירות הפליטים מלוד נחרתו בזיכרונו של שביד והעיקו עליו כנראה כל חייו.
הוא נולד בירושלים אך לא היה צבר טיפוסי. היתה בדמותו תערובת שבה היהודי היה דומיננטי יותר מהילידי. בכל זאת הלך לתנועת נוער חלוצית ולפלמ"ח. הוא לא שלל את היהדות הגלותית וגם לא התנגד ליידיש.
באותה שיחה אחרונה, נזכר צבי צמרת, "הוא סיפר שהוא סירב להצטרף לחבורה שירתה על אלטלנה; והסיבה שנתן: כי לא יורים על יהודים, וביחוד לא על יהודים פליטי השואה".
ב־1979 קיבל שנת שבתון מהאוניברסיטה העברית, ועל פי הדרישות היה אמור לבלות אותה בחו"ל. הוא סירב, ועשה את שנת השבתון בקריית שמונה. באותה עת היתה קריית שמונה שדרות כפול אשקלון כפול מאה.
בתקופת פרשת לבון הוא השתייך בצורה רופפת לקבוצת "מן היסוד", האופוזיציונית לבן־גוריון. בהדרגה התחזק בעמדתו הלאומית, ובשנים האחרונות הפך לאופוזיציוני מאוד כלפי בית המשפט העליון. הוא טען ש"חוק כבוד האדם וחרותו מזהה את האדם עם אנוכיותו; לעומת זאת, חוקת תורת משה מזהה את חרות האדם (עם) אחריות לעצמו ולכל הסביבה האנושית... שבתוכה הוא חי".