טוב עשה הרמטכ"ל, אביב כוכבי, כשבחר לייחד זמן במהלך ביקורו השבוע ביחידת אגוז לשיחה אישית עם סגן נ', שירה והרג בשבוע שעבר שני מפקדים ביחידה, רס"ן אופק אהרון ורס"ן איתמר אלחרר ז"ל, בתאונת אימונים בנבי מוסא.
באופן טבעי, החיבוק בסיטואציות כאלה הולך למשפחות. למי שנותרו ביגונן, שאין לו מזור. שתי המשפחות השכולות שונות זו מזו בתגובתן לאירוע, אבל אבלן זהה.
ההתמודדות שלהן רק החלה; הן יידרשו ללא מעט תעצומות נפש כדי להתמודד בהמשך עם תוצאות התחקיר - ואחר כך עם מסקנות צוות החקירה - שיגלו את המובן מאליו: שרשרת של טעויות, חלקן קשות, הן שהובילו לתוצאה הקטלנית.
סגן נ' כבר נחקר השבוע במשטרה הצבאית על חלקו באירוע. זה הליך פרוצדורלי: מצ"ח חוקרת כל מקרה שבו נהרג חייל בצבא. אם בסופם של התחקירים יתברר שהיתה רשלנות מצידו, עלולה חקירת המשטרה הצבאית ללבוש פנים אחרות. זה תהליך שעוד ייקח חודשים ארוכים; עד אז, טוב עושה צה"ל כשהוא מחבק את הקצין היורה, שגם הוא קורבן של התאונה. דחיקתו הצידה עלולה היתה להיות הרת אסון.
לבחון את הוראות הפתיחה באש
הרמטכ"ל נהג נכון גם כאשר מיהר למנות צוות חקירה בראשותו של אלוף. כוכבי הבין שזאת תאונה אחת יותר מדי, במועד רגיש מדי: 10 ימים אחרי התרסקות מסוק העטלף, שגם בה נהרגו שני קצינים, וכאשר אמון הציבור בצבא מעורער.
בעבר, נהג צה"ל למנות צוותים כאלה, בראשות אלופים, בתדירות גבוהה יותר. ייתכן שזה נבע מהעובדה שהיו יותר אירועים מהדהדים שדרשו חקירה, וייתכן שזה נבע מהיעדר חשש מביקורת (פנימית וחיצונית). כך, מינה הרמטכ"ל אמנון ליפקין־שחק את דוד עברי לחקור את אסון המסוקים, את גבי אשכנזי לחקור את אסון השריפה בסלוקי, ואת גבי אופיר לחקור את אסון השייטת. דן חלוץ מינה את גיורא איילנד לחקור את חטיפתו של גלעד שליט, ואת דורון אלמוג לחקור את חטיפתם של אהוד גולדווסר ואלדד רגב.
מינויו כעת של אלוף (מיל') נועם תיבון נועד לשדר מסר שהאירוע ייחקר עד תום. בשונה מהתחקיר המבצעי המיידי, שבודק מה קרה ואיך קרה, צוות החקירה אמור להסתכל רחב ועמוק יותר: על היחידה (אגוז) ויחידות האם שלה (חטיבת הקומנדו ואוגדה 98), ועל התרבות הארגונית, האימונית והמבצעית ביחידות האלה ובאחרות.
לרינונים שנשמעו השבוע בצה"ל על כך שתיבון מונה כי הוא "נוח" לכוכבי - אין מקום. נכון שהשניים קרובים, אבל טבעי שהרמטכ"ל ימנה מישהו שהוא סומך עליו. תיבון הוא קצין מקצועי, הגון וישר, שיודע להרים דגל כשהוא מזהה בעיות או תקלות. הגעתו המיידית לשטח, שעות לאחר האירוע, הבהירה שהוא לא איבד את האינסטינקט הבסיסי לראות בעיניים ולחוש בעצמו, לפני שיתעצבו גרסאות.
האתגר של תיבון - וכפועל יוצא מכך של צה"ל - לא פשוט. אגוז, כמו אחיותיה לחטיבת הקומנדו, מגלן ודובדבן, הפכה בשנים האחרונות לחוד החנית המבצעי של צה"ל. הן האגרוף החזק והמהיר ביותר שיש לצה"ל כמעט בכל מתאר: מול חיזבאללה בלבנון, מול חמאס בעזה, מול הטרור הפרו־איראני בגבול סוריה.
ספק אם יש עוד יחידות שהוקפצו כל כך הרבה פעמים, שעשו כל כך הרבה פעילות מבצעית, ששכבו כזאת כמות של שעות וימים בסבך. זאת מהותן; לכן הביקוש אליהן בקרב המתגייסים שני רק ליחידות המובחרות (ולא בפער גדול).
בגדול, יש שלושה דברים שהופכים את היחידות האלה למה שהן. האנשים, האמצעים וההשקעה (באימונים בעיקר). האנשים הם הסיפור העיקרי. הם הטובים ביותר, ולא כמליצה. זה נכון אצל החיילים, וזה נכון שבעתיים אצל המפקדים. לא סתם פנתה השבוע היחידה לכמה קצינים שהשתחררו באחרונה, כדי שיחזרו לשירות ויסייעו לייצב את המערכת מחדש.
אגוז ואחיותיה מעודדות אצל המפקדים יצירתיות, יוזמה, תעוזה. זה בדנ"א של היחידה עוד מימי ארז צוקרמן וצ'יקו תמיר, שהקימו את היחידה כדי להילחם בחיזבאללה בדרום לבנון. זה מה שהפך אותה לטובה ביותר בלחימה בטרור, אבל יש לזה גם צד שני: היצירתיות והתעוזה, החשיבה מחוץ לקופסה, באות לעיתים ביחד עם אי־הקפדה על נהלים. בעניין הזה אגוז לא לבדה; ריבוי תאונות הנשק ביחידת דובדבן ותרבות האימונים ביחידת מגלן מעידים שגם שם יש מי שבטוחים שהכללים - שנכתבו בדם - פחות רלוונטיים עבורם.
כך, נדרש לוודא אם האימון בנבי מוסא כלל את הבייסיק: הכנת תיק אבטחת מחנה עם הגעת הכוחות; הגדרת נוהלי שמירה ברורים במחנה ולכל כוח עצמאי מחוץ למחנה; הגדרת הוראות פתיחה באש ברורות במרחב; "ארגון השטח" שכולל הגדרה מדויקת היכן שומרים, מהן הנקודות המנהלתיות ועוד; שליטה של חמ"ל הגדוד בכל התנועות של יחידות המשנה, וחלוקה ברורה של השטח לתאי שטח (שתואמים את מספרי שטחי האש במפות שטחי האש); ועוד.
הפיתוי האוטומטי יהיה כעת לנסות "ליישר" את אגוז בפרט, ואת חטיבת הקומנדו בכלל. זה לא צפוי לעבור בלי מסקנות אישיות; התאונה בנבי מוסא קשה ומיותרת מכדי שלא יהיו לה אחראים. מי שיחקור - ויעמיק לכדי היסטוריית גניבת האמל"ח ביחידה, ומי אמר מה בעקבותיה - עלול לגלות שהופעל לחץ בעקבות אובדן אמצעי ראיית הלילה קודם לתאונה. ממילא, עולות כאן גם שאלות נוקבות בנוגע למידת הבקרה של המפקדות השונות על האימון ועל המפקדים, ובמשתמע - לאחריותן לתוצאה הקטלנית.
טוב תעשה הוועדה אם תבחן באומץ גם את ההחלטה לשנות את הוראות הפתיחה באש. השינוי המקורי נעשה עוד בתקופתו של הרמטכ"ל הקודם, גדי איזנקוט, בנוגע לגנבי אמל"ח שפועלים בתוך הבסיסים, אולם כוכבי הרחיב את השינוי גם לגניבות אמל"ח בשטחי האימונים. בצה"ל טוענים בתוקף שהשינוי לא גרם לתוצאה הקטלנית, אבל הבדיקה נדרשת בשביל העתיד: הוראות הפתיחה באש לא נועדו לפגוע בחיילים, הן מגינות עליהם.
מתעקשים על נרטיב שגוי
גורמים פוליטיים וגם בכירים בצה"ל (כולל קצינים בשרשרת הפיקוד שמעל אגוז) טענו השבוע בלהט שאהרון ואלחרר הם הקורבנות הראשונים במאבק על הריבונות בנגב. זאת אמירה פופוליסטית שמקילה ראש במציאות: מותם היה תוצאה של שרשרת של תקלות, שלא קשורה בצורך להחזיר את המשילות בדרום.
המאבק בגניבות האמל"ח הוא מהמוצדקים שיש. בדיוק כמו המאבק נגד האלימות המשתוללת בכבישי ובערי הנגב. זה מאבק לאומי, שצה"ל הוא חלק ממנו. אבל הדרך לנהל אותו היא במחשבה, בתכנון ובכוונה - ולא באלתור. כוונתם של הקצינים באגוז - היורה וההרוגים - היתה טובה, והעידה על כל הערכים הנכונים ובראשם התקפיות וחתירה למגע, אבל התוצאה מלמדת שהיא בוצעה באופן כושל. במקום להתעקש על נרטיב שגוי, טוב יעשו הנוגעים בדבר אם יתגייסו לתיקון אמיתי - כדי למנוע את האירוע הבא.