בנגב ייבחן עם

"הכר את האויב שלך, והכר את עצמך. אפילו אם תילחם במאה קרבות, לעולם לא תובס. אם אינך מכיר את האויב אבל אתה מכיר את עצמך, סיכוייך לנצח או להפסיד שווים. אם אינך מכיר את האויב שלך ואינך מכיר את עצמך - אין ספק שתובס בכל הקרבות" (סון דז'ה, "אמנות המלחמה").

למזלנו הרב, מנסור עבאס לא הנהיג את ערביי הארץ ב־1948. עבאס היה מקבל את תוכנית החלוקה ותוך שנה המובלעת היהודית היתה נמחקת. הולכת קאפוט.

עבאס תלמיד מובהק של השיח' נימר דרוויש, שהיה תלמיד מובהק של חסן אל־בנא, אבי האחים המוסלמים.
שלא תטעו - גם עבור הפלג הדרומי, האסלאם הוא הפתרון, ישראל היא "נסיבתית" ואדמתה "רבאט", כלומר הקדש מוסלמי. עבאס השוטר הטוב, אבראהים חג'אזי השוטר הרע. מנסור עבאס הוא כנראה הפוליטיקאי הערבי החכם שדרך אי פעם בזירה. בפרפראזה על אבא אבן, עבאס הוא הערבי הראשון שיחמיץ הזדמנות להחמיץ הזדמנות.
בן־גוריון צדק, בנגב ייבחן עם. בנגב יוכרע עתיד המדינה היהודית. כן, עד כדי כך. איום קיומי ממש, לא פחות מגרעין איראני.

הפזורה הבדואית המתפשטת גורמת לריבונות הישראלית לצווח מהחור כמו עכבר עם שיגעון גדלות. השתלטות פרועה מיער יתיר בשיפולי דרום הר חברון ועד פאתי הנגב המערבי. במפה זה יוצר כתם עצום בקו ישיר מיו"ש לעזה. אוטונומיה בדואית קורמת עור וגידים.

אתם מבינים הרי את המשמעות האסטרטגית. גם בגליל הרוב ערבי. היהודים התקבצו במרכז.
בשעתו, אנשי הסיירת הירוקה אמרו על עצמם שהם כמו הילד ההולנדי עם האצבע בסכר, רק שהם עומדים עם האצבע והסכר כבר ברח.

בחסות ביטוח לאומי הבדואים בנגב מגיעים לשיעור הפוליגמיה הגבוה בעולם. אנחנו משלמים ביטוח לאומי לרווקות בדואיות. אימהות חד־הוריות? אמיתי כמו חדי קרן ורודים. וזה בלי לדבר על הפשע המשתולל.

כעת אנחנו במצב חירום. בערב רביעי דווח בערוץ 13 שהלחץ של עבאס גרם לראשונה להפסקה מוחלטת של נטיעות עצים בנגב. בממשלת נתניהו־גנץ היתה הפסקה זמנית אבל כל אותה עת נמשכו הנטיעות בשטחים נרחבים. השבוע, בפעם הראשונה, בגלל הלחץ של עבאס הנטיעות הופסקו לחלוטין.

נעשה סדר ונהיה הוגנים. ממשלת השינוי ירשה נגב פרוע. נתניהו אחראי כמו קודמיו לפניו. בעיית הקרקעות מלווה אותנו עוד משנות ה־60. היא הטרידה אגב גם את העות'מאנים.

אבל אחרי שאמרנו זאת, צריך לציין ביושר שלאורך שנות ממשלות נתניהו נעשו שלושה ניסיונות (פראוור, בני בגין, עמידרור) להגיע להסדרה עם הפזורה הבדואית שלא צלחו, ובד בבד הלכו והתעצמו מבצעי אכיפה נגד בנייה לא חוקית. וכן, גם נטיעות אסטרטגיות בהשקעה עצומה כדי להגן על אדמות מדינה.
השבוע זה נגמר. רע"מ שולטתתתת.

וכעת, ברשותכם, כרוניקה של איוולת מתמשכת. בשנות ה־70 המדינה ריכזה את כל "תביעות הבעלות" של הנגב, ללא אישורים וללא הוכחות, וזאת רק לצורך רישום כל הטענות. הבדואים לעומת זאת ראו ברישום הכרה של המדינה בטענותיהם.

ב־2007 הוקמה ועדה בראשות השופט אליעזר גולדברג. בגדול, גולדברג נטש את התפיסה הוותיקה שביקשה ליישב את הבדואים ביישובים קיימים ומוסדרים לטובת הלבנת הבנייה הבלתי חוקית בפזורה (50 אלף בתים שיחוברו לתשתיות) המדינה הרימה דגל לבן. לפי המסקנות, הבדואים היו אמורים לקבל בטאבו 50 אחוזים מהאדמות שעליהן הם תובעים בעלות, וגם פיצוי כספי על יתרת השטח במטרה לשחרר אדמות לצורך יישוב בדואים אחרים.

המדינה ירדה על ארבע, הייתם מצפים שהבדואים יקפצו על ההצעה הנדיבה. זהו, שלא, הבדואים שייכים לאסכולת ג'ורג' ברנרד שו. ברגע שהוחלט על העיקרון נותר רק להתווכח על המחיר. והבדואים רצו ורוצים יותר. אחרי הכל, עד עצם היום הזה המדינה התקפלה והוכיחה גמישות של נערת גומי. אם בשנות ה־70 דיברו על פיצוי של 20 אחוז על תביעות בעלות (לפנים משורת הדין משום שרוב התביעות נדחו בבתי המשפט), מאז גולדברג מדברים על 50 אחוז מהקרקע ופיצוי נדיב. זו נקודת הפתיחה למו"מ.

וגם אם היו מסכימים להצעות, הן אינן ישימות.
גם היום, בעשרות יישובים בדואיים עומדים מגרשים ריקים שרק מחכים לאכלוס. מגרשים מפותחים, 400 מטר, חצי דונם, חלום של כל זוג צעיר.
מדוע הם ריקים? כי עבור הבדואי האדמה "ארד" והאישה הם אחד. כבוד עד מוות. אין סיכוי לראות בדואי משבט אחד יושב על אדמה של בדואי אחר, גם אם זה התפשר ופוצה על ידי המדינה.

בעיירות הבדואיות יש אלפי מגרשים אחרי פרצלציה. ריקים. אבל 45 אחוז מהשטחים נמצאים ב"תביעת בעלות".

בעדותו לפני ועדת גולדברג הסביר ראש מועצת הכפרים הבלתי מוכרים - חסיין אבו פיע - את הטאבו: "אם היא של אדם שהוא בתביעת בעלות, הוא לא יתקרב. הוא לא יעז. אפילו יושב במערה הוא לא יתקרב".

הכניעות של המדינה רק הוסיפה לתיאבון הטריטוריאלי. הסכמים מופקרים שבהם הובטחו למשפחות מגרשים גם לילדים שעודם קטינים.
מגרשים עומדים ריקים, מחכים לילד.
מבינים? הילדים שלכם, החמודים, שעשו צבא לתפארת, לא יכולים להעז לפנטז על עסקה חלומית כזו.

שום הסדרה לא תקרה. מבחינת הבדואים יש רק אופציה אחת. כניעה של המדינה.
לאורך העשור וחצי האחרון עסקתי בנגב לא פעם, אבל לא מספיק. הרבה פחות מחברי קלמן ליבסקינד שהפך למומחה ממש, בור סוד ממש ועל כך יש להעריכו מאוד.

אני זוכר כיצד חזרנו ביחד מהנגב באפריל 2011. זה היה לאחר פרסום מתווה פראוור. זה היה כמו לחזור ממפגש ועד קהילה, כינוס ועדת ביוב של השטעטל. בנו מתווה מפואר אבל אף בדואי לא רצה לגור בו.
בדרך דיברנו על דברי האלוף בני פלד ז"ל, שביולי 2002, עשר דקות לפני שנסק להאנגר הגדול בשמים, הורה לילדיו: "צאו החוצה וצלצלו בפעמון שנתן לי מפקד חיל הים. כשישאלו אתכם למה אתם מצלצלים, ענו שכאן מת יהודי משוגע, שחשב שהיהודים מסוגלים להקים מדינה - וטעה".
הבנתי אז את מה שאני מבין היום וכנראה הדחקתי.
זו לא שאלה של אם אלא של מתי.

זה או כניעה מוחלטת של המדינה לבדואים והקמת אוטונומיה בדואית בין דרום הר חברון לעזה, או התנגשות דמים.
וסליחה על הפסימיות. אומיקרון נעים.