לפני 51 שנה, הצמיח המשורר יורם טהרלב ליואל משה סלומון "כנפיים של ציפור". טהרלב עשה זאת באחד השירים המיוחדים שלו, "הבלדה על יואל משה סלומון", שמבוססת על מאורע היסטורי: הסיורים שסלומון וחבריו ערכו באדמות הכפר אומלבס, שהובילו לרכישת הקרקעות שעליהן הוקמה לימים המושבה העברית הראשונה בארץ ישראל, פתח תקווה.
טהרלב הניח באותם ימים שהאלמנט המיסטי שאותו שילב בבלדה המפורסמת שלו, הוא הפרט היחיד בשירו שאינו נאמן לסיפור המקור ההיסטורי. הוא טעה. צאצאי המייסדים האחרים של פתח תקווה, כוכבי המשנה בשירו - דוד גוטמן, יהושע שטמפפר וזרח ברנט - תקפו בחמת זעם את אמינות הגרעין ההיסטורי בבלדה שטהרלב טווה, ועוררו פולמוס ציבורי שטרם הוכרע עד היום.
הבלדה נולדה כשטהרלב עיין בספרו של אברהם יערי, "זכרונות א"י", וקרא שם בהתפעמות ובהתרגשות את עדותו של טוביה סלומון, בנו של יואל משה. הבן הביא שם את השתלשלות העניינים שקדמה לרכישת אדמות אומלבס כפי שלדבריו שמע מאביו.
על פי המסופר, ב־1876 נודע לראשי היישוב בירושלים שאדמות אומלבס מוצעות למכירה על ידי סוחר קרקעות עשיר מיפו בשם טיאן. סלומון, גוטמן, ברנט ושטמפפר מיהרו ליפו, נועדו עם טיאן, ולמחרת יצאו לסייר בנחלה יחד עם נציגו זאכרי אפנדי. תחילה, קסמו להם הנופים והפסטורליה, אבל כשהגיעו לבתי הכפר אומלבס, הם הזדעזעו ממראה הפלאחים "הדוויים וצהובי הפנים".
עוד באותו ערב שבו גוטמן, שטמפפר וברנט ליפו, בעוד סלומון נותר שלושה ימים באומלבס, כדי לחקור מדוע מראה המקומיים ובריאותם כה גרועים. מהר מאוד הגיע סלומון למסקנה ששתיית מי הירקון הסמוך, שזוהמו בנבלות צאן ובקר, היא המקור למחלות. הוא שב ליפו והציע לחבריו לרכוש תחילה אדמות סמוכות אחרות שהיו שייכות לסוחר אחר בשם קסאר.
כדי להפיג את חששותיהם ממחלות גם באדמות קסאר, פנו גוטמן וסלומון לד"ר מזארקי, רופא יווני ידוע שניהל באותם ימים את בית החולים משגב לדך שבירושלים. הם יצאו איתו לסייר בשטח ושמעו ממנו כי היעדרן של ציפורים מהמקום הוא סימן לכך ש"רע ומשוחת הוא אוויר המקום הזה". מזארקי המליץ להם לוותר על הרעיון. למרות דבריו של הרופא, השלושה החליטו, תוך פרצי בכי, חיבוקים והתרגשות, לקנות את האדמות שעליהן קמה לימים אם המושבות פתח תקווה.
טהרלב הסתמך על התיאור ההיסטורי הזה. הוא מיזג בבלדה שלו את שני הביקורים באדמות אומלבס, הראשון בלי הרופא, והשני עימו, ותיאר כיצד בבוקר לח בשנת תרל"ח, שנת ייסודה של פתח תקווה, יצאו חמישה רוכבים מיפו.
בבית השני של השיר הוזכרו ארבעה מהם: "שטמפפר בא וגוטמן בא,/ וזרח ברנט/ ויואל משה סלומון,/ עם חרב באבנט". הרוכב החמישי, הרופא, שהיה שותף רק לסיור השני, הוזכר בבתים הבאים של השיר ואת חוות דעתו חרז טהרלב כך: "אם ציפורים אינן נראות/ המוות פה מולך,/ כדאי לצאת מפה מהר,/ הנה אני הולך". הבלדה ציירה את שלושת הרוכבים שכיבדו את דעת מזארקי כמוגי לב שהסתלקו עימו, כשרק סלומון נותר במקום.
בשלב הזה לבשה הבלדה של טהרלב אופי מיסטי: "והוא נשאר על הגבעה/ ובין חצות לאור/ פתאם צמחו לסלומון/ כנפיים של ציפור // לאן הוא עף, לאן פרח/ אין איש אשר ידע/ אולי היה זה רק חלום/ אולי רק אגדה // אך שהבוקר שוב עלה/ מעבר להרים/ העמק העכור נמלא / ציוץ של ציפורים".
טעות מביכה
טהרלב התבסס כאמור על גרסת סלומון הבן, וכלל לא ידע שיש מי שמערער על אמינותה. צאצאיהם של שטמפפר, ברנט וגוטמן תקפו בחריפות את המרכזיות שלה זכה סלומון בשירו של טהרלב, ואת הצנעת חלקם של האחרים שהוצגו כפחדנים. מייסדים אחרים, כמו יהודה ראב ואביו אלעזר, כלל לא הוזכרו בשיר.
ככל שהבלדה המריאה עוף על כנפי הציפור של סלומון - והביצוע של אריק איינשטיין ללחנו של שלום חנוך רק היטיב עימה - כך המהומה גברה. היא הגיעה לשיא 30 ו־40 שנה אחרי שנוצרה, כשפרנסי פתח תקווה החלו להסתמך עליה כמקור היסטורי בלעדי, ואף להתכתב עימה ביצירות הנצחה ואמנות.
בשנת 2000 הונצחו האירוע ודיוקנאות גיבוריו - כפי שהשיר מתאר - בציור הקיר המפורסם של אבי בליטשטיין (הציור נפגע לאחרונה) בכניסה לפתח תקווה מצומת גהה, עם טעות מביכה אחת: במקום דמותו של ברנט, צוירה בטעות דמותו של אברהם שפירא, השומר המפורסם של פתח תקווה, שהיה עדיין ילד קטן בתקופת הסיורים שהשיר מתאר.
שמונה שנים לאחר מכן, כשפתח תקווה חגגה 130 שנה להיווסדה, הוצבו בכיכר המייסדים בעיר חמישה פסלי אבן של רוכבים, שאותם פיסל שמואל בן עמי. את פסלו של הרופא מזארקי החליף פסלו של יהודה ראב, חורש התלם הראשון וחופר הבאר הראשונה באדמת פתח תקווה בתרל"ט, שכאמור לא הוזכר בבלדה, וספק רב אם נטל חלק בסיורים המדוברים. פסל נוסף של סלומון כשהוא רכוב על אופנוע ועטור בכנפי ציפור (פסלו של רמי גולשני) הוצב ברחוב חיים עוזר.
מחאת המשפחות על הפיכת הבלדה לאסמכתא היסטורית הביאה לפרסום מחקרים ומאמרים רבים על האירועים שקדמו להקמת פתח תקווה. הבולטים שבהם היו אלה של הסופר, המחזאי והמשורר אהוד בן עזר (ראב), נכדו של יהודה ראב, ושל אלי אשד, חוקר התרבות הפופולרית והעורך הראשי של מגזין התרבות ברשת "יקום תרבות".
בן עזר מדבר כבר שנים על "סילוף היסטורי" ו"ערבוב של תאריכים והתרחשויות". לטענתו, הרופא מזארקי כלל לא הובא לנחלת טיאן שליד הירקון או לנחלת קסאר שסביב כיכר המייסדים בקיץ תרל"ח (1878), אלא שנה מאוחר יותר, לאחר שנחלת טיאן סמוך לירקון כבר נרכשה. מזארקי הוזעק לשם על ידי המייסדים הראשונים מנחלת קסאר (כיכר המייסדים של היום), כדי להזהיר את "הירקונים", שעמדו להגיע אל גדות הירקון, מפני מחלות וסכנת מוות - אזהרות שהתממשו. בן עזר ציין שהבלדה היא אגדה, כפי שנאמר בה, והצר על כך שבבתי הספר בישראל, "בשל בורות של מורות", הפכה למקור היסטורי.
הפולמוס גבר כשרמי יזרעאל, חוקר ותיק של תולדות ארץ ישראל, הביא קטעים מיומנו של יואל משה סלומון, שמהם עולה כי במשלחת הראשונה השתתפו רק שלושה: סלומון, גוטמן והנציג הערבי של בעל הקרקעות. שטמפפר, ברנט והרופא כלל לא מוזכרים, ויזרעאל מציין שביומן אין גם שום ידיעה על כך שסלומון נותר לבדו כמה ימים בקרב הפלאחים, כדי לחקור את מקור המחלות.
הטענות על העדפת סלומון, צריך לציין, הועלו כבר ב־1928, שנים רבות לפני שטהרלב חיבר את הבלדה. באותה שנה עוכבה הפצת ספר היובל לפתח תקווה, על רקע טענות דומות והחשדת משפחת סלומון במעורבות יתר לכאורה בעריכת הספר.
"האדם יביא את הציפור"
וכאילו לא די בנתונים המבלבלים הללו, פרסמה זהבה בן דב, נינתו של יהושע שטמפפר (מגיבורי הבלדה), כבר לפני 19 שנה גרסה שונה לגמרי על "אגדת הציפורים". בן דב סיפרה השבוע כי "אחיו של יהושע, מנחם יהודה שטמפפר, שאל אותו מאין לקח את העוז לקנות אדמה וליישב בה אנשים, למרות שהרופא היווני אמר שהמקום מלא מחלות ואפילו הציפורים לא באות.
"יהושע שטמפפר השיב לו", מספרת בן דב, "שכאשר שמע את דברי הרופא, נזכר באגדה על רבי עקיבא וחכמים שראו את חורבן המקדש ושועלים מהלכים בו. חכמים בכו ורבי עקיבא מצחק. שאלוהו: 'למה אתה מצחק?' אמר להם: 'אני מצחק, כי כשם שהתגשמה נבואת החורבן, כן תתגשם נבואת הגאולה'. והנה אמר שטמפפר: 'בירמיהו כתוב: ראיתי והנה אין האדם וכל עוף השמים נדדו - אין כאן ציפורים, כי אין אדם. אנו נהיה האדם ובעקבותינו יבואו הציפורים'".
כבר לפני שנים ראיין אלי אשד במחקרו רבים מצאצאי המייסדים, גיבורי הבלדה של טהרלב, וגם חקר את העדויות שהותירו אחריהם גיבורי הסיפור עצמו. אשד סבור שהעדות האמינה ביותר במלחמת הגרסאות על מה שבאמת אירע באדמות אומלבס לפני 145 שנה - עדות שהיא גם הקדומה ביותר - נמסרה ב־1884 על ידי העיתונאי, הרב והסופר יעקב גולדמן.
גולדמן, מספר אשד, דיווח שהרופא היווני לא בא לאדמות אומלבס ב־1878 אלא ב־1880, ושהאנשים שעימם היה לו שיח לא היו המייסדים, אלא קבוצה מאוחרת יותר של "הירקונים", שביקשה להתיישב סמוך לגדות הנחל.
מזארקי הוזמן ב־1880 על ידי ראשי המושבה, ובהם סלומון וגוטמן, כדי להזהיר את הירקונים על כך שציפורים אינן מקננות במים, מה שמלמד שהמים מסוכנים, אלא שבדיוק אז היתה נדידה של ציפורים. הירקונים ראו ציפורים במקום, ולאסונם, לא שעו לאזהרת הרופא. רבים מהם מתו בקדחת, וההתיישבות בפתח תקווה הופסקה זמנית. "צדקתו של מזארקי קיבלה הוכחה חותכת", מסיק אשד, ומעיר כי הסיפור שגולדמן מביא אינו סותר את האפשרות שמזארקי ביקר באדמות גם ב־1878.
גולדמן עצמו, כאמור, תיאר ממרחק זמן של ארבע שנים בלבד את שלכאורה התרחש אז: "ויצו הרופא עליהם כי יבנו בתיהם על הגבעה, הרחק ממימי הירקון. הירא דבר הרופא מבני החברה, בנה ביתו על הגבעה, ואשר לא שת ליבו לדבריו, בנה ביתו על שפת הירקון, למען יקל לו לצוד דגים... ותהי מריבה בין יושבי ההר ובין יושבי הנחל... ובבוא ימי האסיף והנה בלהה... חלתה בם מארת ה'. גם חליים רבים ונאמנים דבקו בהם בימים ההם עת יגבר החום, ואחרים כרו למו שם קבר. ויהי פחד אלוהים על הנשארים, ויעזבו נחלתם וישובו ירושלמה, רעבים וצואים... מוכים במחלת הקדחת ומיללים בשבר רוח".
אשד מציין כי ראשוני פתח תקווה הוזהרו בריאותית על הצפוי להם גם על ידי זקן ערבי, יליד הסביבה, וכן על ידי מנהל מקווה ישראל, זאב הרצברג, שהתריע כי מדובר ב"ארץ אוכלת יושביה". "גם הברון הרוסי אוסטינוב שישב ביפו הזהיר: 'חדלו מן הנחלה ההיא כי לא טובה השמועה שהעם מעבירים עליה'".
"שיר זר ומוזר"
טהרלב עצמו, שהלך לעולמו לפני שבוע, לא לקח ללב את ריבוי הגרסאות שצצו סביב שירו הידוע, והתייחס למחלוקת בתערובת של רצינות והומור. בראיון שערך עימו יואב קוטנר, במסגרת פרויקט תיעוד יוצרים של מפעל הפיס, סיפר טהרלב כי שירו נולד "באווירה של קאנטרי אמריקני. אמרתי לעצמי: סוסים, אנשים, יוצאים... גם לנו יש אירועים כאלה. לקחתי את הסיפור הזה ובניתי אותו... הוא אכן שיר זר ומוזר, יחידאי", העיד טהרלב על יצירתו, "שיר אחר, שאני רואה בו את אחד השירים הכי חשובים שלי; שיר שמשלב מיסטיקה בסיפור אמיתי, ובזה הוא שונה".
טהרלב הקדיש מילים לבלדה שלו גם באחד מספריו והודה שם כי "לימים התברר שהאנשים ששמותיהם מופיעים בספר של יערי אינם היחידים שהיו באותו מסע. הדבר עורר את חמתם של כמה היסטוריונים: איך העזתי להשמיט שמות של אנשים כל כך משמעותיים. מצד שני, נתעורר זעמם של בני משפחות שטמפפר, גוטמן וברנט, שאבות אבותיהם הוצגו בשיר כמוגי לב. במציאות", דייק טהרלב, "הם לא ברחו מהמערכה!". אך "כל ההתקפות הללו רק מעידות על המקום שכבש לו השיר בלבבות".
היסטורית, טהרלב קיווה לחזק את גרסת הבלדה גם באמצעות מכתב שפרסם שטמפפר בעיתון "ג'ואיש כרוניקל" ב־23 באוגוסט 1878. מי שהעביר לטהרלב את המכתב היה החוקר ד"ר מרדכי נאור. אלא שנאור אמר לנו השבוע כי שטמפפר, שמתאר שם את עצמו לצד סלומון, ברנט וגוטמן כ"ארבעת גלגליה של העגלה שהאל הטיל עליהם למושכה", אינו מתייחס שם לסיור, אלא לרכישה, ואף אינו מזכיר את הרופא מזארקי.
אחד הראיונות המעניינים יותר עם טהרלב על הבלדה נערך אף הוא על ידי אלי אשד. "המעשה ההיסטורי כפי שקראתי אצל יערי", גולל שם טהרלב את הולדת הבלדה, "הקסים וריגש אותי. סלומון זה איש שרבים לא שמעו את שמו עד שכתבתי עליו את השיר. בקיבוץ שלי שמעתי על בני העלייה השנייה... ופתאום תוך כדי הקריאה גיליתי את היישוב הישן, החרדי, שגם הם בנו יישובים בארץ לפני כולם, יישובים כמו פתח תקווה".
טהרלב סיפר כי ישב וחשב כיצד אפשר לעשות מהסיפור פזמון. "כמעט שלוש שנים התהלכתי עם הסיפור בבטן וחיפשתי לו צורה, ולבסוף בניתי את הפזמון שהוא מעין בלדה בצורה של אגדה, שבה שילבתי שני סיפורים שונים. לסיפורים האלה הוספתי מתוך חירות פואטית את תיאור הפיכתו של סלומון לציפור".
טהרלב עמד על כך שסלומון הוא "הגיבור הראשי, בלי חוכמות, שהוביל יוזמות התיישבות רבות באותה תקופה. בבלדה", הבהיר, "יכול להיות רק גיבור אחד - וזהו יואל משה סלומון, שהבלדה נושאת את שמו. כדי להבליט את האחד, נאלצתי להקטין את ערכם של האחרים... מטבעו של שיר מיתולוגי שיצר מיתוס, שיהיו עליו מאבקים של כבוד. כנראה הוא שווה את זה. אני לא מתבייש ולא מצטער על כך".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו