אמבולנס עם סירנות כבויות מגיע לכניסה הראשית של בית העלמין חולון. הגופה המוצאת ממנו מובלת לחדר הטהרה. בחדר עומדים יעקב קורץ והצוות שלו, עטופים בחליפות קורונה. נהג האמבולנס שישנע את הגופה מחדר הטהרה המרכזי של גוש דן אל בית הקברות המיועד שלה, יוצא להפסקת סיגריה אחרי שהאמבולנס כבר מחכה ביציאה.
קורץ והצוות שלו קיצרו כאן את זמני העבודה שלהם משמעותית מאז החלה הקורונה. התהליך החדש שנכנס לפני פחות משנה לבתי הקבורה בישראל הקשה עליהם בתחילה את העבודה: מהרחיצה ועד העיטוף הכפול של המנוח היו עוברות דקות ארוכות, ואילו עתה, וסליחה על הקלישאה, הדברים עובדים כסרט נע. ככה זה כשהמספרים עולים והניסיון מצטבר.
ההומור השחור נשמר לעיתים בחדר ובסביבתו: "בכל יום ראשון אחרי סוף שבוע עמוס, אני מחכה לראות אולי חמותי תגיע". אבל הצחוק שמופנה כלפי האורחים לרגע, לא מצליח באמת להסתיר את העובדה שהעומס הוא בלתי נתפס. המוות אינו מחוסר עבודה, וכך גם השפעת הקורונה.
"אני חי ונושם קורונה כבר 11 חודשים", אומר קורץ, ואכן - על אף המליצה - הוא נדבק בקורונה. "מעבר לעניין הזה שאנשים צריכים להבין כמה הדבר באמת מסוכן ומה המחיר שהוא גובה מכולם, אני חושב על האופן שבו האנשים שמתו מהנגיף מסיימים את דרכם בעולם הזה. אחרי העיטוף יש צמיד ביד וברגל, ואנחנו מראים תמונה של הנפטר למשפחתו. זה למעשה הליך הזיהוי.
"קרה לנו לא אחת שהמשפחה אמרה: 'אבל לא היה לו זקן' או 'לא היה לו שיער ארוך'. וזה מתרחש בשל האשפוז הארוך, שבו המשפחה לא ליוותה אותו בתקופה האחרונה לפני מותו. זה נורא". יעקב מלביש את ההולכים בדרכם האחרונה ומתפנה לבא בתור. בשלב הזה הפחד של תחילת הקורונה כבר לא קיים, אלא בעיקר הניסיון להעניק טיפול מהיר ומסור.
כלניות ללא דורש
במקביל למחלקת הטהרה הגברית, פועלת כמובן גם מחלקה בניהול של נשים, ושם העומס עדיין מורגש, גם אם קטן יותר. החברה קדישא אחראים לקבורה בכל אזור גוש דן, ומדובר מדי שנה ברבע מן הנפטרים בכל ישראל. אבל כשהמספרים הופכים כל כך גדולים, גם אצל הגברים וגם אצל הנשים, בסופו של דבר הסיפורים האישיים אינם מעניינים עוד איש זולת המשפחה, והתקשורת כבר מזמן לא מספרת את הסיפורים מאחורי השמות. אולי ככה זה כשהמספרים קפצו כבר ל־5,000 מתים.
ביום החמים למדי שבו ביקרנו בבית הקברות בחולון, ניתן היה להבחין בתנועה הדלילה במקום. הקורונה, שכבשה את כל תחומי החיים, עושה זאת גם במוות, שגם הוא במושגי החיידק הבלתי נראה חלק מהחיים, מאחר שאינו מבדיל בין אלו הנושמים עדיין לאלו שנפחו את נשמתם.
פרידה קצרה ומהירה. בית העלמין בחולון
באזכרות המצומצמות הנערכות במקום עושה רושם שנושא השיחה נסב סביב הזעם על המגזר החרדי. "מדוע הם קוברים באלפים ואנחנו צריכים לבוא ככה", נשמעות קריאות ברחבי בית הקברות בעל החניה הריקה לגמרי.
גם החזנים ושאר עובדי בית הקברות מודים שהעבודה, באופן פרדוקסלי, ירדה. מוכר הפרחים, המציג לראווה את מיטב הכלניות של העונה הזאת, משאיר לצינון בצל את הדליים מלאי המים, שלפחות בשעת צהריים זו לא היה להם שום ביקוש. אבל אולי, בכל זאת, המצב ישתנה אחר הצהריים "כי הבטיחו שיש כמה הלוויות". הקבצנים נטשו מזמן את בית העלמין, ונמצאים כאן בעיקר בימי ראשון העמוסים יותר. ההלוויות הרי הצטמצמו, והעסקים ירדו בהתאם.
עד כמה הצטמצמו? הצלם שלנו חובש הכיפה יוסי התבקש להשלים מניין לקדיש לנוכח העובדה שרוב המשפחות מגיעות בהרכב מצומצם, כשרק הדור הצעיר נוכח, כמובן. זוהי פרידה עצובה וקצרה, אבל מעט המשפחות שמגיעות לקבור את יקיריהן שמתו בשל הנגיף, מודות בחצי פה שמוטב שהעסק נגמר כבר, ושההשלמה עם התהליך הכואב נעשתה עוד במהלך תקופת האשפוז.
מחסידות גור ועד חב"ד
עובדי בית הקברות המשועממים נרתמים לעוד הלוויה. החום המעיק גורם לכך שהעובדים בשטח מתניידים בבית העלמין על אופניים חשמליים, אבל כאמור מדובר ביום שמלבד הקורונה וכמה אזכרות מוכיח שוב - שאולי אנשים מעדיפים להסתגר בבתיהם. "אולי באתם ביום לא טוב. תשאלו במודיעין, יגידו לכם מתי יש הלוויות", מציע אחד הנוכחים במקום.
הצוות של קורץ ממשיך לעבוד בקצב. הביגוד החם והמסורבל הולבש עוד כשהשמש רק החלה את יום העבודה שלה, ועתה, לקראת סיום היום, פניהם העייפות והמזיעות מזכירות את הפנים של צוותי הרפואה אי אז בתחילת הדרך. בהפסקות המעטות שיש להם יאכלו ויעדיפו שאכטה ארוכה מסיגריה, שלה חיכו שעות ארוכות.
יש פה נציגים לכל הזרמים בדת היהודית, מחסידות גור ועד חב"ד, כולם עם עבר כזה או אחר בקברנות, והתקופה הזאת קשה כמובן יותר מתמיד. אבל אם יש משהו שקשה יותר, ועליו לא מדברים או מדברים מעט, זו ההבנה שרוב המתים שמגיעים במה שהוגדר כבר כ"גל השלישי" הם מהעדה החרדית.
הדבר מקשה על קורץ לדבר והוא מעדיף לא לענות, במיוחד כשזה עתה סיים לעטוף גבר בשנות הארבעים לחייו, מחצית מהגיל שאפיין את הגל הראשון בקורונה. "כן, יש יותר צעירים שמגיעים, זו האמת. אלו לא בני ה־80 וה־90 שהכרנו בהתחלה".
חשש מהדבקה המונית
ויש גם את הטיפול באלה שמגיעים מחו"ל כדי להיקבר בארץ, והטיפול בהם זהיר אפילו יותר, אף שהם כמובן נפטרו לפני זמן ארוך יותר. הפרוטוקול לא מאפשר גמישות יתר, בוודאי לנוכח המאבק שניהל העולם החרדי עבור קבורה לאחר טהרה; הליך שנכנס לתוקפו כשהקורונה כבר שלטה בחיינו, ועורר זעם בקרב אנשים חרדים שפנו לשר הבריאות יעקב ליצמן בשאלה אחת: "כיצד ייתכן שאדם שחי כל חייו כיהודי, ייקבר לא כיהודי".
יעקב קורץ // צילום: יוסי זליגר
הפחד היה מהדבקה המונית בבתי הקברות, ולשם כך הוקמו ארבעה מרכזי טהרה. במהלך תקופת הקורונה נפתחו גם שבעה מרכזים למוסלמים. בשיחות אוף רקורד, הסכימו כולם שהלוואי שכולם היו מקפידים כמו בית העלמין בחולון, כי בשאר המקומות כבר לא עומדים בעומס ומה לעשות, לעיתים קורה שלא מקפידים קלה כחמורה.
ועם זאת, התפרצויות בקרב העוסקים בהליך הקבורה לא התרחשו, על אף עוד תחזית קודרת וחסרת כל קשר למציאות של משרד הבריאות. מעבר לכך, הטסת גופות הזרימה כספים רבים לכל הגורמים: הטסות בסכום של עשרות אלפי דולרים, חלקת קבר, נסיעה לבית העלמין, שכר חזן, הטהרה והקבורה.
שאריות של החיים
כאדם חילוני המביט מהצד, כאשר השעה כבר 15:00 וקורץ מסיים את יום העבודה הפיזי שלו ועובר לכתוב דו"חות, אני מביט בעובדים הללו: גיבורים בעל כורחם, שעבודתם נעשית כמעט באופן שקוף. הם לא מסתירים שבתחילת הדרך שלהם היה פחד, אבל עכשיו הם נכנסו לשגרה שכל צוות כבר מתרגל אותה בעל פה. רבים מהקולגות שלו עזבו במהלך הדרך בשל קושי נפשי או בשל גיל מתקדם, לנוכח הסכנה שנשקפה להם לפני שהחיסונים נכנסו לחיינו.
כבר במוצאי השבת הקרובה הרוטינה הזו צפויה לחזור על עצמה. המחשבה שאנחנו לקראת הסוף של הסיוט הזה לא משנה לקורץ ולצוות שלו, האנשים האחרונים שנפרדים מאלפי נפטרי הקורונה בישראל.
"לצערי הפכנו מקצוענים בכל הקשור לטיפול במתי הקורונה", אומר יעקב בחיוך מריר, כאשר הדו"חות הופכים את שמות הנפטרים למספרי אקסל בלתי נגמרים. מתוך המקום הזה צומחת אולי גם אדישות, שמאפשרת לעכל את אשר עבר עלינו בבית הקברות בשעה שאנחנו חוזרים אל מה שנשאר, כך נדמה, משאריות החיים שהכרנו בעבר. טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
