ביום ראשון השבוע, קצת אחרי השעה 23:00, עמד יושב ראש איגוד הג'ודו, משה פונטי, באולם מקבלי הפנים בשדה התעופה הנטוש למחצה בלוד, והתקשה להסתיר את ההתרגשות שלו. פונטי השתתף במשחקים האולימפיים כספורטאי באולימפיאדת לוס אנג'לס 1984, היה מאמנו של אורן סמדג'ה במשחקים האולימפיים בברצלונה 92', שבהם זכה סמדג'ה במדליה, וכיושב ראש איגוד הג'ודו הפך את הענף למצליח ביותר במשפחה האולימפית.
"אני מתרגש כמו שלא התרגשתי בחיים שלי בכל הקשור לג'ודו. כן, היו מדליות, אבל מדליות זה דבר אחד - זו הצלחה, ואתה שמח עבור הספורטאים ועבור המדינה. פה, כשזה עניינים של חיים ומוות, זה באמת משהו אחר".
כשהג'ודוקא האיראני סעיד מולאי ירד מהמטוס, פונטי התקשה להסתיר את הלחלוחית בעינו. השניים, שהיו נבוכים לרגע, התחבקו בחופזה ואז התפנו לצילומי יחסי ציבור. עבור שניהם היתה זו סגירת מעגל שנפתח לפני יותר משנה בצוק העיתים, והפך, כך נראה לעת עתה, לחברות אמיתית.
"הוא גם התרגש, ראית כמה הוא שמח להיות פה", ביקש פונטי לתרץ את התרגשותו הניכרת, שועל ותיק שבגיל 65 מצא את עצמו בלב הסערה. והוא? בכלל חלם להתרכז במטרה הבאה שלו, הפיכתו ליושב ראש הוועד האולימפי הישראלי מול נציגה אחרת של ענף הג'ודו, יעל ארד.
היסטוריה על חוף הים
מולאי הוברח לפני כשנה מאליפות העולם ביפן ומהמשטר האיראני היישר לגרמניה, במעורבות ישירה של איגוד הג'ודו הבינלאומי, ותוך שיתוף פעולה עם פונטי שניסה למצוא פתרונות עבור הפליט האיראני. בטולגה קלטמה, נשיא מונגוליה, וג'ודוקא לשעבר שמכיר את עולם הג'ודו מקרוב, הציע את עזרתו. מולאי קיבל אזרחות מונגולית שאיתה הוא יכול להתחרות, וגם לעשות היסטוריה ולישון במלון על חוף ימה של תל אביב.
"הוא לא יוצא מהבית בגרמניה מבלי שיש מי ששומר עליו. כשהוא הגיע לדיון בשווייץ, לאחר שהאיראנים תבעו אותו ורצו לראות אותו חזרה במדי נבחרת איראן, הוא היה בדירת מסתור בשווייץ מוקף בחברים איראנים גולים.
"כולם פחדו שמישהו ינסה לפגוע בו על אדמת אירופה. האיום הזה עדיין מוחשי, ולכן בתל אביב הוא מרגיש הכי בטוח, כי הוא יודע שפה לא יפגעו בו", אמר גורם בכיר שמעורב באבטחה של האיראני כאן בישראל.
מולאי הגיע לחדרו במלון בוואן פרטי, לא עם שאר המשתתפים בתחרות. לאחר שעבר בדיקות קורונה, החל להתכתב עם חבריו הישראלים ברשתות החברתיות ולעיני כל. חלק מהג'ודוקאים האירופאים במלון שמכירים את הסיפור, הופתעו לגלות עד כמה מולאי מתנהג בחופשיות ולא מסתיר את השהות שלו בישראל.
יותר מכך, עד לתחרות שתתקיים היום בשעות הבוקר באולם היכל שלמה בתל אביב, מולאי התאמן עם הנבחרת הישראלית וכבר הוגדר על ידי מאמני הנבחרת הישראלית כ"אחד משלנו". הוא מלמד את הישראלים מילים בפרסית והם מנסים להגדיל את אוצר המילים שלו בעברית, שעומד כרגע על "שלום" ו"חג שמח".
"הכי אמיץ שפגשתי"
אז מה יעלה בגורלו של מולאי? חלק מבני משפחתו עדיין נמצאים באיראן וסכנת החיים שלהם ברורה ומיידית, בטח אחרי שההתאחדות האיראנית כבר עלבה בספורטאי שלה וטענה: "הפנית עורף לעמך בעבור חופן דולרים או מדליה״. פשרה לגבי העתיד שלו לא הושגה בבית הדין הגבוה לספורט, אבל דבר אחד ברור: לחזור לייצג את איראן אין לו שום עניין, ומובן שאם יחזור, ימצא את מותו מהר מאוד, כפי שקרה לחברים שלו מענפים שונים לאורך השנה האחרונה.
מצד שני, החיים בדירת מסתור בגרמניה גם הם לא הדבר הכי נעים. מדובר בחיים מתישים, בעיקר עבור מי שעד לפני כשנה היה מועמד מוביל למדליית זהב אולימפית, ועכשיו בסך הכל רוצה להמשיך לעשות ספורט, אבל בעיקר להישאר בחיים.
בנבחרת צחקו כולם שאם שגיא מוקי לא היה המועמד למדליה במשחקים האולימפיים שאולי יתקיימו בטוקיו בקיץ, אולי היה שווה לאזרח את סעיד מולאי, לתת לו תעודת זהות כחולה ולהבטיח עבור ישראל עוד מדליה באולימפיאדה.
אנחנו יכולים לדמיין כיצד מולאי היה מתקבל על ידי הקהל הישראלי, אם בתחרות שנפתחה אמש ניתן היה להכניס קהל. סביר להניח שהיה מוקף באהבה, כי אנחנו, מה לעשות, אוהבים לחבק את הזרים כאשר הם אנדרדוגים.
מולאי ביקש השבוע מאיגוד הג'ודו הישראלי להמשיך להתאמן עם הנבחרת הישראלית באביב במכון וינגייט, ולהיפגש עם ספורטאים ישראלים צעירים במקביל. בשנה הבאה, בין שתתקיים האולימפיאדה ובין שלא, מולאי יחזור הנה שוב לתחרות הגרנד סלאם: "אני בסך הכל מייחל לטוב", חזר על המנטרה בכל פעם שהועברה לו שאלה על ידי התקשורת הבינלאומית, שמגלה עניין בסיפור.
ביום רביעי השבוע, רגע לפני שהגרלת התחרויות קבעה שבגרנד סלאם התל אביבי יוכלו להיפגש הישראלי והאיראני רק בקרב הגמר, אמר פונטי למולאי: "אתה האיש הכי אמיץ שפגשתי".
מריוס ויזר, יו"ר איגוד הג'ודו העולמי ושושבין האירוע, מלמל באנגלית: "רק ישראלים יכולים לעשות שני דברים שכאלה בתקופה שכזאת, גם לארגן טורניר בינלאומי בתקופת קורונה וגם שסעיד מולאי ישתתף בתחרות בתל אביב".
ורק בחור צעיר אחד, שבקושי מלאו לו 20, הג'ודוקא שגב בן הרוש מראשון לציון, הרגיש לפתע כמו סינדרלה. אם ינצח בקרב המוקדמות, הוא יפגוש כבר היום בשעות הבוקר את סעיד מולאי בסיבוב הראשון של התחרות, ויהיה לישראלי הראשון שיתחרה מול יריב איראני - לראשונה מאז שנות ה־70 של המאה הקודמת. גם בן הרוש מבין ויודע, שזה הרגע להבטיח את עצמו בכל שאלות הטריוויה בישראל לחמישים השנים הבאות.