שתי סיבות מרכזיות היו להחלטתו של שר הביטחון, בני גנץ, לארח באמצע השבוע בביתו את יושב ראש הרשות הפלשתינית, אבו מאזן.
הסיבה הראשונה היתה טקסית. בחודש שעבר, בעת ביקורו ברמאללה, אירח אבו מאזן את גנץ במעונו הפרטי. גנץ רצה לגמול באותה הדרך, וגם לנסות לייצר איזושהי הפשרה ביחסים, לפחות באלה הבינאישיים.
כן, הוא יודע שאבו מאזן חתום על הפנייה לבית הדין הבינלאומי לפשעי מלחמה בהאג, ולא, הוא לא שכח שהוא עצמו - גנץ - מככב בצמרת רשימת "הפושעים" שהפלשתינים מבקשים להעמיד לדין. אבל הדרך לסכל זאת, לטעמו, היא בהידברות ובריכוך העוינות, ולא בהסלמה.
הסיבה השנייה היא תודעתית. היחסים עם הרשות בשפל המדרגה. זה מחלחל גם לציבור הפלשתיני, בעיקר הצעיר, שרואה בישראל אויבת. כאשר שר הביטחון מארח את הראיס בביתו, המסר שעובר הוא הפוך מזה: שמדובר בשותפים. לא חברים, אבל שותפים שמסוגלים לשבת ולדבר, ובוודאי לא אויבים.
גנץ ידע שהפגישה תביא עליו קיתונות של ביקורת. בהשוואה למה שהוא חטף בשלוש השנים מאז נכנס לפוליטיקה, זה לא היה עבורו אפילו זרזיף. "בימין ביקרו אותי, בשמאל בירכו אותי. אני באמצע, בדיוק איפה שאני נמצא", אמר לבני שיחו. הוא רק מתקשה להבין את הלוגיקה מאחורי הביקורת: מה המבקרים מציעים, חוץ מציוצים לעגניים? איזה פתרון יש להם לשלושה מיליון פלשתינים ביהודה ושומרון? מה הפטנט שלהם שישמר דו־קיום סביר, וימנע הידרדרות לאינתיפאדה שלישית?
מאבק הירושה בשיאו
בחודשים האחרונים יש הידרדרות במצב הביטחוני ביו"ש. אפשר להתווכח (כפי שעושה צה"ל) אם מדובר בגל טרור או לא, אבל זה פחות משנה. התחושה הכללית היא שמשהו יסודי התערער בשטח, וצריך לתקנו לפני שתהיה התלקחות רחבה.
למצב הנוכחי יש לא מעט סיבות. המרכזית היא פוליטית, פנים־פלשתינית. אבו מאזן חגג בחודש שעבר יום הולדת 86. המאבק על ירושתו נמצא בשיא. רבים חולמים לרשת את כיסאו, מג'יבריל רג'וב, חוסיין א־שייח ומחמוד אל־עלול ברמאללה, דרך מוחמד דחלאן באבו דאבי, ועד מרואן ברגותי בכלא הישראלי.
מעל לכולם, מרחף צילו של חמאס. הארגון לא מסתיר את מטרת־העל שלו: להשתלט על הרשות הפלשתינית (בדרך למטרה הסופית, לחסל את מדינת ישראל). חלק מזה נעשה בדרכים פוליטיות, אבל הרוב - בטרור. חמאס מנסה לגלגל פיגועים כדי לערער את המצב בשטח. הלוגיקה שלו פשוטה: פיגועים יחייבו את ישראל לפעול. הפעולות האלה יפגעו במשילות של הרשות הפלשתינית, ויעוררו זעם ברחוב הפלשתיני. הרשות תיחלש, והציבור ילך אחרי מי שמציע לו פתרון אחר - חמאס.
קשה להחמיץ את המאמץ הכביר שהארגון משקיע בניסיון לקדם תרחיש זה. מוקדם יותר השנה, סוכלה בשומרון התארגנות חמאס גדולה שביקשה לבצע פיגועי ראווה, לרבות פיגועי התאבדות וחטיפות חיילים. גם המחבל שביצע את הפיגוע בעיר העתיקה שבו נרצח בחודש שעבר אליהו קיי, היה פעיל חמאס. צריך להניח שבשטח פועלות חוליות נוספות.
למאמץ הזה אחראי מנגנון דו־ראשי. חלקו האחד פועל מעזה תחת יחיא סינוואר ומוחמד דף, וחלקו האחר פועל מחו"ל תחת סלאח ערורי. באחרונה הפך ערורי לפעלתן והמסוכן מבין השניים. מאחר שנכשל המאמץ לסכלו בדרכים מדיניות - על ידי שכנוע של טורקיה וקטאר שמארחות אותו לסירוגין, לצד לבנון, למנוע את פעילותו משטחן - ייתכן שהגיע הזמן לסכלו בדרכים אחרות, ידידותיות פחות.
אבל חמאס הוא לא הסיבה היחידה למצב ביו"ש. היחלשותו של אבו מאזן והמצב הכלכלי המעורער גורמים במישרין לאובדן משילות בחלק משטחי הרשות, בעיקר בצפון השומרון. זה מתבטא בפשיעה ובאלימות, ובקצה גם בטרור.
כאשר אבו מאזן טען כלפי גנץ בפגישתם כי ישראלים רבים מגיעים מאז הפיגוע שבו נרצח יהודה דימנטמן לאזור חומש, השיב לו גנץ שזה לא היה קורה לו הרשות היתה מונעת את הפיגוע. הפתרון שסוכם: הרחבת מאמצי השיטור הפלשתיניים בגזרה. הפלשתינים מספרים לעצמם שזה נועד לסכל את פעילות המתנחלים, והישראלים - שזה מכוון כלפי הטרור.
כך או כך, התירוץ פחות משנה, חשובה התוצאה. לישראל יש אינטרס ישיר שהרשות תהיה חזקה. זה לא יצמצם את חופש הפעולה של צה"ל מול הטרור, אבל זה כן יאפשר לרשות לטפל בהיבטים של אנרכיה שעלולים להפוך בעתיד לטרור.
אבו מאזן קשר בפגישה בין העניין הביטחוני לכלכלי. כדי שהרשות תהיה חזקה, היא צריכה רוח גבית מישראל. וכדי שהציבור הפלשתיני יתמוך בה, הוא צריך לראות תוצאות. לכן גם הוחלט על שורה של צעדים שנועדו להגביר את האמון בין הצדדים, ובעיקר לחזק את הרשות - מענייני רישום אוכלוסין, דרך הקדמת תשלומי מסים שישראל גובה ומעבירה לרשות, ועד הרחבת היתרי הכניסה של בכירים פלשתינים לישראל.
בהמשך תשקול ישראל צעדים נוספים, שבהם פיילוט להכנסת מכולות דרך גשר אלנבי, הפחתת דמי הטיפול שישראל גובה על רכש הדלקים שהיא מבצעת עבור הרשות, והגדלה נוספת של מכסת הפועלים שמורשים להיכנס לעבודה בישראל. הצעדים האלה אמורים להכניס לרשות מאות מיליוני שקלים בשנה.
לשלוט בגובה הלהבות
גנץ חש בפגישה בפחות עוינות מאשר בעבר. הוא ביקש מאבו מאזן להסיר את התביעה בהאג, ונענה בתשובה הקבועה שקושרת בין העניין הזה לחידוש המו"מ המדיני. זאת הפעם השנייה שגנץ מעלה את הנושא מול אבו מאזן, והפעם השנייה שהוא מקבל את אותה התשובה. הוא מתנחם בכך שהפלשתינים אולי לא הסירו את התביעה, אבל הם גם לא מסלימים כרגע את המצב.
גנץ מאמין שישראל צריכה לחזור לדבר עם הרשות גם ברמה המדינית, אבל הוא יודע שזה לא מעשי: בוודאי לא תחת הממשלה הנוכחית. הוא מתקשה להתפעל מהטענה כי העשור האחרון הפך את הפלשתינים לבלתי רלוונטיים; לישראל אמנם צמחו מכך לא מעט רווחים - הבולט שבהם הוא הסכמי אברהם - אבל היא נותרה עם הבעיה. הפלשתינים כאן, והם כאן כדי להישאר.
ברשות נשמעים יותר ויותר קולות שטוענים שהקיפאון המדיני טוב לפלשתינים. בכל יום שעובר, עם כל מאחז שקם, כל צד אוחז חזק יותר בגרונו של האחר, ומקטין את האפשרות שהצדדים ייפרדו. לא מעט מומחים סבורים שבקרוב זה כבר יהיה בלתי אפשרי, ויש כאלה שסבורים שזה בלתי אפשרי כבר היום מסיבות מעשיות. שכבר לא ניתן לנתק בין ישראל לפלשתינים בגדה.
ישראל לא תחמוק לנצח מהשאלה מה היא רוצה מעצמה, ובמשתמע - מהפלשתינים. עד אז היא צריכה להמשיך לנהל את הסכסוך, בניסיון לשלוט בגובה הלהבות. זה תהליך מורכב, שמתבצע בחלקו ברובים ובמעצרים, וחלקו במילים ובמחוות. מי שלא יפעל בשתי הדרכים במקביל, יקבל בקצה רק עוד טרור ואלימות.