בישראל אין היסטוריונים בקנה מידה עולמי, ולכן כותבי העיתים ממשיכים למחזר תיאור מציאות מעוות סביב מלחמת השחרור ומספר ההרוגים הערבים בה
ביציאה מהקולנוע הירושלמי, אחרי הסרט "תמונת הניצחון", עליתי במדרגות הנעות ממעמקי אולמות ההקרנה, וראיתי כמה נשים מוסלמיות עטויות בחיג'אב. שמעתי יותר ערבית בקניון מאשר עברית או צרפתית, ולומר את האמת, המפגש עם המציאות אחרי הסרט החזק והקשה של אבי נשר היה משמח. אולי מנחם.
הרי בדרך כלל החוויה הפוכה; לאחר הפנטזיה הקולנועית, חוצות ירושלים נראים קשים ומאכזבים. והנה - להפך. במכונית לונה פארק צהובה, קטנה, מהבהבת באורות ירוקים ואדומים, יושבות ומוקפצות שתי צעירות מוסלמיות, אלא שהן אוחזות בגביעי גלידה גדולים ומצחקקות. מרכז הבילוי של ערביי ירושלים.
למרות המציאות, שנראית לפתע נעימה, הסרט על נפילת קיבוץ ניצנים ב־1948 ממשיך ללוות את הצופה. הוא מעורר מחשבות, תוך כדי הסרט, ולאחריו. מעבר לחשיבותו בחלקים הטובים שבו, פשוט כדי להכיר את הוויית מלחמת השחרור, הוא מצטרף כעוד עדות על המצב התודעתי של יוצרים ואינטלקטואלים ישראלים בימינו.
אין לנו היסטוריונים גדולים. אין לנו רוברט קונקווסט ולא ניל פרגוסון, גם לא אנדרו רוברטס. לא יו טרבור־רופר ולא מרטין גילברט. בישראל ישנם כותבי עיתים שרובם עסוקים ב"טבח התודעה". הם תוצר של טבח התודעה של המאה ה־20 וה־21, והם ממחזרים את המעשה הזה בעצמם, גם כאן ועכשיו. את הביטוי טבע רוברט קונקווסט בספרו "הרהורים על מאה רבת מכאוב": Mindslaughter.
במוקד הסערה, מלחמת השחרור. ב־1990 כתב עמוס עוז בספר שנועד לספק מעטפת אינטלקטואלית אוהדת ל"יש גבול", דברים ברורים על המלחמה: "האם מה שמותר היה לישראל לעשות ב־48', כאשר השאלה היתה האם הערבים יצליחו לשחוט את כולנו - מותר גם עכשיו...?" ("על דמוקרטיה וציות").
בסיכום ספרו "1948", תחת הכותרת "אי אלו מסקנות", כתב בני מוריס כי "מלחמת 1948 התאפיינה במקרי אונס מעטים ביותר בהשוואה ל(כיבוש גרמניה) ב־1945 בידי חיילי הצבא הסובייטי ובמלחמות בארצות הבלקן לא כבר" (בוסניה, קוסובו). בהמשך, כתב: "ראוי לציין כי מלחמת 1948 התאפיינה בהרג מועט יחסי של אזרחים", ושוב הוא משווה למלחמות ההתפרקות של יוגוסלביה ומלחמות האזרחים בסודאן. אפשר להוסיף גם קרוב למאתיים אלף אזרחים שנטבחו באלג'יריה - בשנות ה־90. והרבה יותר מחצי מיליון בסוריה השכנה.
בספרו, מפרסם מוריס נתון שלפיו כ־800 אזרחים ושבויים ערבים נהרגו במעשי טבח במלחמת השחרור. הוא לא סבר שזה מספר גדול במיוחד. מוריס התעלם בסיכומו מהפצצות המצרים על העורף בתל אביב, שבהן נהרגו כ־150 תושבים.
פעם שאל אותי חוקר יהודי אמריקני, במה מסתכמת הנכבה. כמה פלשתינים נהרגו במלחמה? עניתי שקראתי איפשהו על מספר נקוב - 12 אלף. "אם כך, אז זאת התשובה לתעמולת הנכבה", אמר בן שיחי, והתכוון לגיליון אישום שאין לבית המשפט סיבה להתייחס אליו. בהשוואה למלחמות במאה ה־20 זה פשוט לא הרבה, ולא משנה כמה מאות אלפי פליטים תעמיסו על זה.
המספר לקוח למעשה מספרו של בני מוריס, שאכן מומלץ לקריאה; אלא שפרופ' מוריס קובע כי "אבדות הפלשתינים באזרחים ולוחמים לא סדירים לא נודעו. אפשר שהן היו מעט רבות יותר מאבדות הישראלים". דהיינו, יותר מ־6,000. והמספר 12 אלף זה בכלל נתון שהמציא חאג' אמין אל־חוסייני בשנות ה־50. אפשר לקבוע בביטחון שהמספר האמיתי הוא פחות ממה שהמופתי אמר.
את המספר 800 הרוגים, במה שנחשב למעשי טבח במלחמה שארכה קרוב לשנה וחצי, הייתי מציב ליד המספר 500 הרוגים בטבח אחד בכפר מי לאי בווייטנאם. כמה אנשים בכלל עוד זוכרים שהיה אירוע כזה שזעזע את האמריקנים?
אהרן ברק בניחוח לאומני
השואה רלבנטית ל־1948 לא בעקבות החוויה הקולקטיבית של היהודים, אלא בגלל שיתוף הפעולה בין המופתי אל־חוסייני להיטלר
ההיסטוריה, כפי שהשתקפה בכתבה של אדם רז ב"הארץ" לפני כמה שבועות, היא סוג של מעבדת זיכרון. חלק מהעדויות שרז מביא הן של מקורות מפ"מיים וקומוניסטיים (מיקוניס בשאילתה בכנסת).
ייתכן שהעדויות מציגות חלק מן האמת. אבל הן נאמרו מפי אנשים שהאמינו עד התפרקות ברית המועצות, בסביבות 1990, כי את הטבח הגדול של עשרות אלפי אנשי האליטה והקצונה הפולנית ביער קאטין ביצעו הנאצים. למה האמינו? כי זה מה שהסובייטים מכרו לעולם, וזה מה ש"על המשמר" ו"קול העם" מכרו לצרכניהם בתיבת התהודה הסגורה, שאינה שונה במהותה מתיבת התהודה ההרמטית של "הארץ" וכלי תקשורת אחרים.
הלחץ של טבח התודעה הבלתי פוסק מאז שנות ה־80 של המאה הקודמת, משפיע גם על גדולים. הישראלי הממוצע, הנאור, יתקשה לזהות מי כתב ב־1988 את הדברים הבאים, בפסק דין בעניינן של נאשמות "דרך הניצוץ": "מקום שנאשמים כמו אלה שלפנינו נותנים יד לארגון טרוריסטי, הרי הם חוצים את הקווים של הקיום הלאומי, מקום שחברה דמוקרטית מקיימת מכשיר של אמצעי מעצר עד תום ההליכים כלפי אלה המשחיתים את גוף המדינה ונשמתה, ראוי הוא מכשיר זה שיופעל כלפי אלה הנותנים ידם לעקירת הגוף והנשמה גם יחד".
נשמע קיצוני קמעא, לאומני. לא כתב את זה שופט בית המשפט העליון מיכאל בן ארי, אלא הנשיא בדימוס אהרן ברק. התגובות הכסחניות מצד משה נגבי, פרופ' רות גביזון ואינטלקטואלים אחרים מהשמאל בתקופת האינתיפאדה הראשונה, כנראה שינו גם את תודעתו של ברק. אבל העיקר הוא בכך שפסיקתו בסוף שנות ה־80 משקפת שכל ישר, "מידתיות", ומוסר עם שיקול דעת מדיני לאומי. ברק נמצא בכתובת אחרת היום.
כתבה ששמה זכוכית מגדלת על מקרים חריגים מלפני 73 שנים נועדה למטרה אחרת מאשר כתיבת האמת ההיסטורית. למשל, לייצר אפקט תודעתי שירפה את ידי האליטה המבצעת בישראל בסבב הלחימה הבא. אורי משגב, בתגובתו לאדם רז שהפתיעה רבים, מציין את היעדר ההקשר המלחמתי וההיסטורי של ממצאי ההיסטוריון.
משגב מציין את מה שהתעמולה הנכבאית רבת השנים מצליחה להעלים: הערבים תושבי הארץ פתחו במתקפה על היישוב היהודי, טבחו שיירות רבות ואזרחים; ומייד עם קום המדינה - היתה פלישה של צבאות ערב, ויהיו מצ'וקמקים ככל שיהיו. היתה בהם עוצמה והם הגיעו כמעט לפאתי תל אביב, כפי שמזכיר אבי נשר בסרטו "תמונת הניצחון".
למשגב יש הכשרה כחוקר היסטוריה, אבל גם הוא קורא לארץ שבשדותיה ובדרכי העפר שלה התנהלה המלחמה "פלסטינה". יותר נכון, "פלסטלינה". הוא לא מציין כי גם השואה עמדה ברקע המערכה שבה השאלה, כדברי עמוס עוז, היתה אם ישחטו את כולנו או שנשרוד. השואה רלוונטית ל־48' לא רק בגלל החוויה הקולקטיבית של היהודים, אלא בעצם הידיעה שהערבים, ובראשם הפלשתינים ומנהיגם המופתי אמין אל־חוסייני, היו בעלי בריתם של הגרמנים הנאצים.
"משתפי פעולה" זה לא מספיק כדי להגדיר את שותפות הערבים יחד עם הבריטים ביצירת מלכודת השואה. היום גם יודעים אילו חילופי דברים היו בין המופתי להיטלר והימלר. המופתי תבע במפגיע שהגרמנים לא יאפשרו הצלתו של ילד יהודי אחד מאירופה לארץ ישראל. הוא ערך סיורים לימודיים במחנות מוות עם מקורביו והקים דיביזיית מתנדבים מוסלמים עבור האס.אס.
טוב ליפול בחפירות הבית
אבא קובנר הוא דמות גדולה עבור קולנוענים ישראלים, ולכן כדאי לצאת מהמסך ולקרוא את כתביו
כתבתו של רז נועדה, כפי שנהוג לומר בז'רגון העיתונאי, לתת "רקע עמוק" לוועדות האו"ם ולבית הדין בהאג בבואם לחקור "פשעי מלחמה" בישראל של היום. אורי אבנרי היה הראשון שסימן את הקו של "רצחנו, שדדנו, אנסנו". זה היה עוד ב־1950, בספרו "הצד השני של המטבע". שנה ומשהו קודם לכן הוא הילל ופיאר את לוחמי ישראל ומגיני המולדת בספרו "בשדות פלשת - 1948". מה קרה? אירע מהפך אידיאולוגי פוליטי בשמאל הישראלי של הימים ההם, מותאם לשינוי הקו הסובייטי כלפי ישראל.
אבל אני גם זוכר את אורי אבנרי כ־60 שנה מאוחר יותר, בערב חם במאי 2007, מתעמת מול קהל בבית הקיבוצים בלאונרדו דה וינצ'י מול אילן פפה, שהציג את הנהגת היישוב ככנופיה נאצית. היה מעניין לראות את אבנרי, אז כבר בן 84, נאבק על מעמדו בשמאל הקיצוני, כשמולו תוקף נציג מובהק של הגל החדש, הארסי יותר, החסלני יותר. "צריך להיאבק כדי למנוע התרחבות מעשי הפשע", זעק אילן פפה. "כדי להשיג זאת נחוצה הפעלת כוחות בינלאומיים זרים. בואו נסייע להפוך את מדינת ישראל למדינה מצורעת!"
אבנרי הגן על צה"ל ומלחמתו. "הטיהור האתני היה דו־צדדי. לא נשאר יהודי אחד בצד שנכבש בידי הערבים. לא השארנו ערבים מאחורי קו החזית שלנו... בנסיבות הנתונות זה נראה צורך צבאי מובן מאליו". אבנרי רמז שאם ישראל תוכרע בקרב - אז "הוויכוח לא רלוונטי". דהיינו, הפתרון יהיה "סופי".
סרטו של נשר מחזיר אותנו לתחושת הווה חריפה של הקרבות במלחמת השחרור. בהיבט זה, סצנות הקרבות בניצנים מביאות לצופה הישראלי בפעם הראשונה - למיטב זיכרוני - את המלחמה בניחוח ריאליסטי. הוא מתאר את ניצנים כמבצר אלמו. אף על פי שלסרט יש חולשות בולטות, עדיין, בחלקו העיקרי, הוא מעביר חיזיון של אמת - להבדיל משני הסרטים הבולטים לאחרונה, "הברך" של נדב לפיד וסרטו של ערן קולירין "ויהי בוקר". אלו שני סרטי כזב המביאים מצג שקרי על המציאות בישראל.
המכשלה העיקרית של נשר היא בהיצמדות לדמותו של מוחמד חסנין הייכל המצרי. קצת מגוחך ובלתי אפשרי מבחינה קוגניטיבית להימרח בחיבוטי הנפש והמצפון של האיש שהיה התועמלן הראשי של הרודן המצרי גמאל עבד אל־נאצר לאורך שנות דור. היתה אפיזודה מעניינת בחייו, כאשר הגיע לשטח הקרב בניצנים עם צוות הסרטה. אבל אם מצפונו לחש לו משהו על אימי המלחמה, ועוד בצורת חיוך כובש ומנצח של ג'וי ריגר הנהדרת, מדוע עסק עשרות שנים בחרחור מלחמות?
מנגד, מעביר הייכל משפט מוסרי על האיש שהוקיע את כניעת ניצנים והליכת חברי הקיבוץ וחייליו לשבי המצרי. זהו אבא קובנר. הייכל נחשב על ידי מזרחנים לאיש שהעניק את העומק האינטלקטואלי לשאיפת הנקם וההשמדה של נאצר, כאשר מצרים שורצת אנשי אס.אס בדימוס. אז הוא האיש שאנחנו נדרשים להזדהות איתו, ואילו אבא קובנר ראוי לבוז.
"נפילת ניצנים - כישלון". זאת היתה כותרת הדף הקרבי שפרסם אבא קובנר ואשר הטביע על הקיבוץ כתם שמעיק עליו עד היום, כולל דור שני ושלישי, ובהם מפקדים ולוחמים שהשתתפו במלחמות הבאות. "בית אין מגינים על תנאי, הגנה משמע בכל כוחות הגוף והנפש... טוב ליפול בחפירות הבית מאשר להיכנע לפולש רצחני... להיכנע כל עוד חי הגוף והכדור האחרון נושם במחסנית, חרפה היא. לצאת לשבי הפולש - חרפה ומוות".
האמת היא שגם צ'רצ'יל פקד במקומות מסוימים להילחם עד החייל האחרון, ובנאום דנקרק אמר: "מלחמות לא מנצחים על ידי פינוי". "לעולם לא ניכנע", פסק. אבל באותה עת ידע לרומם את המורל ולא להשפיל את הלוחמים. קובנר, דמות ענק בתולדות העם, היה שבוי ב־1948 בנוסח הסובייטי של הצבא האדום. הוא דמות גדולה מדי בשביל קולנוען ישראלי.
יעקב אחימאיר הוא מאלה שהנושא מעיק עליהם, והוא לא עוזב אותו מאז נתקל מקרוב בעניין ניצנים. הוא צילם כתבת טלוויזיה זכורה ב־1983, לרגל הקמתה מחדש של חטיבת גבעתי. בכתבה שוטט עם שמעון אבידן בשטח ניצנים הישנה, ולאחר מכן נערך מפגש עם חברי הקיבוץ. הם ציפו לגאולה מהמפקד שעמד מאחורי ההוקעה שלהם. אבידן הכיר בגבורתם ולחימתם אך סירב להודות בטעות או להביע חרטה.
אבי נשר לפחות עושה צדק עם דמותה ההרואית של מירה בן ארי, אם ששלחה את בנה לעורף, ונשארה להילחם עד הכדור האחרון. אחימאיר סיפר לי שאות הגבורה לא הוענק לה רק משום שבן־גוריון הכתיב ש־12 האותות יוענקו עבור פעולה בקרב של ניצחון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו