כדי שהיהדות תדבר בקול

בשעות הבוקר של 5 ביוני 1980, אלכסנדר חולמיאנסקי נרעש מצלצול הטלפון שנשמע בדירתו המוסקבאית. היה זה יום הולדתו ה־30, ומהשפופרת נשמע רק שקט מוזר. כעבור חמש דקות נשמע צלצול נוסף, הפעם בדלת. אדם בבגדים אזרחיים שעמד שם נופף בתעודת הקג"ב שלו וסינן: "יש לנו עניין רציני איתך, אלכסנדר. התלבש, אתה בא איתנו".

יותר מ־40 שנים אחרי שהובא למטה האזורי של שירות הביטחון הסובייטי, חולמיאנסקי נזכר בשאלה הראשונה ששמע שם. "אז ספר לנו, אלכסנדר, מהו הארגון שלדבריך אתה עומד בראשו?" פנה אל הצעיר היהודי מי שנראה כקצין בעל סמכות.

השאלה היתה כה מפתיעה, שאלכסנדר איבד לכמה רגעים את יכולת הדיבור, ובמקום מילים פרץ בצחוק של גיחוך. צחוק היה הדבר האחרון שהיו רגילים לשמוע בחדר ההוא. באימפריית הרשע הקומוניסטית, האישום בהתארגנות אנטי־סובייטית - שלא לדבר על תפקיד הנהגה בה - טמן בחובו עתיד אחד: כליאה ארוכת שנים במחנות ובבתי הכלא הרבים שלה.

לדברי חולמיאנסקי, היו שתי אסכולות שהמליצו כיצד להתמודד עם איומי הקג"ב ועם ה"שיחות" מן הסוג הזה עם נציגי המשטרה החשאית. אחת פותחה על ידי ולדימיר אלברכט, מתנגד משטר ידוע שכתב חוברת בשם "איך להיות עד". עצתו היתה להתייחס ל"שיחות" הבלתי פורמליות עם הקג"ב כאל חקירה פורמלית, ולהיצמד לנושא שלשמו זומנת, תוך התעלמות מהניסיון של הצד השני לדלות עוד מידע באמצעות ניווט השיחה לנושאים תמימים לכאורה.

אבות הגישה השנייה, גנאדי ונטליה חסין, מסורבי עלייה ופעילים יהודים, גרסו שיש לדבר מעט ככל הניתן, לתת תשובות אקראיות ונטולות פשר או לחזור על אותה תשובה שוב ושוב, בלי קשר להתפתחות "השיחה", במטרה להראות לקג"ב שלא ניתן להוציא ממך דבר ועדיף להניח לך לנפשך.
חולמיאנסקי בחר בגישה הראשונה, ובמהלך השעות הבאות החוקר והנחקר ניהלו ביניהם שיחה ארוכה אך עקרה, שנבנתה מניסיונות איש הקג"ב להפחיד, ומניסיונות הצעיר שמולו להסביר שמעשיו לא חורגים משיעורי עברית תמימים. כשהמשחק עייף את החוקר, הוא ניגש לעניין: "אתה פועל לחזק את העוצמה הצבאית והכלכלית של התוקפן הציוני, המוצב הקדמי של האימפריאליזם העולמי, מדינה שאפילו אין לנו יחסים דיפלומטיים עימה! אנחנו צופים בך יותר משנה, מחכים שתעצור, שתתעשת, אך לחוצפה שלך אין גבול. אלא שלסבלנות שלנו יש גבול. עלית על אותו מסלול ללא מוצא כמו זה של שרנסקי, ואתה תגמור באותו מקום שבו הוא נמצא".

השמדת הרגש הלאומי

נתן שרנסקי הספיק באותה עת לרצות יותר משלוש שנים מתוך 13 שנות מאסר שנגזרו עליו, כך שהאזהרה לא נזקקה לפרשנות. אף על פי כן, החוקר החליט שליהודי קשה העורף שמולו לא יזיק הסבר נוסף, אחרון. "אתה באמת חושב שתוכל להילחם בנו? לנצח אותנו? אני ממליץ לך לקרוא היטב את קודקס דיני העונשין, במיוחד את הסעיפים 64, 70 ו־190", זרק איש הקג"ב לעברו של חולמיאנסקי לפני שהותר לו לצאת מן החדר.

אלכסנדר מודה שברגעים האלה הרגיש כאילו משהו תפס אותו בגרון, והתקשה לנשום. המשמעות העגומה של שלושת הסעיפים, והעונשים הקשים שנכרכו בהם, נרמזו בכותרותיהם: בגידה, תעמולה אנטי־סובייטית והוצאת דיבה מכוונת על המשטר הסובייטי.

אך אם בקג"ב חשבו שההפחדה תסיט את חולמיאנסקי מן הדרך שבה הלך לפני "השיחה", מהר מאוד נאלצו להכיר בטעותם. מצד שני, אילו רק היו יודעים שאלכסנדר ושלושה חברים נוספים מצויים בתחילתו של פרויקט סודי, שעתיד להפוך למיזם היהודי המחתרתי הגדול ביותר בתולדות יהודי בריה"מ - יש להניח שיום הולדתו ה־30 היה הופך ליום הראשון של מאסרו.

לאחרונה התפרסם בארה"ב באנגלית ספר הזיכרונות של חולמיאנסקי, שעִברת את שמו הפרטי לאפרים. הספר "The Voice of Silence : The Story of the Jewish Underground in the USSR" (שראה אור בעברית בהוצאת "אופיר ביכורים" בשם "קול הדממה"), חושף פרטים חדשים על מאבקם של אנשי המחתרת היהודית בבריה"מ, שניסו להפיח רוח ותודעה לאומית ביהודי האימפריה הסובייטית, על המלחמה שניהלו נגד מכונת הדיכוי המשומנת של הקג"ב, ועל המחיר שנאלצו לשלם. הכותרת אינה משקרת: חולמיאנסקי ואנשים אחרים שפעלו לצידו אכן עשו את כל מה שניתן להעלות על הדעת כדי שהיהדות הסובייטית תתחיל לדבר בקול, ורצוי בעברית.

"חמישה חודשים לפני הזימון לקג"ב, יולי קושרובסקי, יולי אדלשטיין, אחי מישה ואנוכי הצלחנו להיפגש במקום שלהבדיל מהדירות של כל אחד מאיתנו - לא היה מלא במכשירי ההאזנה של הקג"ב, ולסכם כיצד מוציאים לדרך את פרויקט הערים", משחזר חולמיאנסקי. "החלטנו להקים מערכת חשאית להוראת העברית מחוץ למוסקבה ולנינגרד, בערים הגדולות והקטנות שפזורות על פני שטח עצום, שבו התגוררו רוב היהודים".

הפיזור הגיאוגרפי היה המכשול הקטן ביותר מבין המכשולים שעמדו בפני הרביעייה האמיצה. הרשויות הסובייטיות אסרו ללמד עברית, בעיקר משום שהוראת השפה הביאה להתעוררות רגשות יהודיים לאומיים. הרשויות התרגלו לרעיון שכמה מאות יהודים "משוגעים" לומדים את שפת הקודש במוסקבה ובלנינגרד - על כיסי ההתנגדות האלה היה קל לפקח, וקיומם שימש הצדקה לקיומה של המחלקה ש"טיפלה" בהם מטעם הקג"ב. אבל אף אחד לא היה מוכן לסבול את החשש שגחלת הזהות היהודית תפרוץ באופן בלתי נשלט, כאש, בעשרות מקומות נוספים.

"השפה איחדה אותנו"

קושרובסקי, אדלשטיין והאחים חולמיאנסקי חילקו ביניהם את תחומי האחריות. הראשון צריך היה לעמוד בקשר עם גורמי חוץ בישראל ובעולם היהודי, לקבל מהם את חומרי הלימוד ולרכז אותם. על אדלשטיין הוטל להקים תשתית הוראה בחרקוב האוקראינית ובמינסק הבלרוסית, ובהמשך ברחבי בלרוס כולה.

מישה חולמיאנסקי קיבל תחת חסותו את לנינגרד ואת הרפובליקות הבלטיות, ואילו בחלקו של אחיו אלכסנדר נפלו השטחים הגדולים באמת - דרומה של אוקראינה, מולדובה, מרכז אסיה והקווקז. עם הזמן הוא לקח על עצמו עוד ועוד ערים, עד שהפך לאחראי הבלתי רשמי על כל הפרויקט. אחרי ששלושה חודשים התלבט ולא ישן בלילות, חולמיאנסקי הגיע להכרה - למרות הסיכון העצום - שזאת המשימה שחיכתה לו.

כיצד פעלתם בלי להשאיר עקבות?
"אף על פי שלא היה אף אמצעי תקשורת בטוח, כולם היו בפיקוח הקג"ב, עלה בידינו לשמור על חשאיות הפרויקט עד שהוצאנו אותו לפומבי, קרוב להתפרקות בריה"מ. הקמנו את הרשת להוראת העברית ב־20 ערים, והיא כללה מאות תלמידים, שכל אחד מהם בתורו היה למרכז משיכה עבור אחרים, גם אם לא למדו אצלנו ישירות. לא ניתן היה להשיג את התוצאה הזאת ללא מידור ומשמעת מחתרתית. בעצם, במצב שלא ניתן להתקשר או אפילו לשלוח מכתב, אין מנוס מלצאת לדרך - פשוט לנסוע פיזית לכל המקומות, וזה מה שעשיתי. לימדנו בעצמנו, איתרנו תלמידים, מצאנו והכשרנו מורים־נודדים מתאימים, שיוכלו לנסוע ברחבי המדינה בלי לעורר את ההתעניינות של הקג"ב, ודאגנו לספק לכולם חומרי לימוד.

"גיליתי אז לעצמי שהעברית היא מעין פלטפורמה לכל הציוויליזציה היהודית, ומה שמאחד אותנו. באמצעות השפה כל אחד מהתלמידים שלנו מצא את החשוב לו - אחדים את ההיסטוריה היהודית, אחרים את ההיבטים הדתיים, וכולם מצאו את ישראל. מעל לכל, הוראת העברית היתה לאמצעי המאבק בשלטון הסובייטי, כי הרי הוא לא יכול להצדיק, במיוחד בעיני הקהילה הבינלאומית, את שאיפתו לחנוק פעילות חינוכית תמימה כמו לימוד של שפה".

ובכל זאת, הקג"ב לא ישב בחיבוק ידיים.
"היו להם שיטות שונות של לחץ פסיכולוגי במטרה להכניע אותנו. זימון קרובים ומכרים ל'שיחות' איום בטלפון, מעקבים גלויים, כאילו כדי לאותת שהמעצר הוא רק עניין של זמן. באביב 1984 העברתי את המושכות של ניהול פרויקט הערים לממשיכיי, דב קונטורר וזאב גייזל. כעבור כמה חודשים נסעתי לאסטוניה ללמד עברית בפעם האחרונה. הרגשתי שזאת שירת הברבור שלי, ולא טעיתי. באסטוניה נעצרתי באשמת 'חוליגניות' ונלקחתי לבית הכלא של טאלין. במשך כמעט חודש ישבתי בתא עם שני מדובבים, בלי שנחקרתי ממש. ככל הנראה בתקופה הזאת מישהו בקג"ב חשב וחשב איזה תיק כדאי לתפור לי כדי לייצר משפט ראווה בעל תהודה עולמית".

הקג"ב הלך על הפללת שווא. כעבור חודש בטלה בתא הובא חלומיאנסקי בפני צוות חוקרים לפשעים חמורים שהגיע במיוחד ממוסקבה, ואלה הודיעו לו: בחיפוש אצלך בדירה נמצאו אקדח, תחמושת וספרות אנטי־סובייטית.

"באותו רגע חשתי שדרכי בעולם הזה הסתיימה, כאילו מה שמתרחש זה סרט ולא מציאות", מודה חולמיאנסקי. "אבל אחרי שהוחזרתי לתא התחלתי להפנים את המצב. הבנתי שמשפט הראווה שמכינים לי מכוון להפיל את כל ההתעוררות היהודית בבריה"מ וקיבלתי החלטה: לא אכנע ולא אהיה קורבן כנוע. גמרתי אומר להכריז על שביתת רעב".

כך החל מאבק בין אסיר בודד שחמוש בכוח רצון בלבד, מול מנגנון דיכוי משופע באמצעי דיכוי אינסופיים. על סירובו לאכול חולמיאנסקי נזרק לצינוק, חדרון קטנטן וקר, ובו רק דרגש העשוי מקרש גס בתוך מסגרת ברזל. בחמש בבוקר הדרגש קופל, ולאסיר לא היתה אפשרות לשבת או לשכב. גם בגדים חמים או כלי מיטה לא ניתנו לו. "תצא מן הצינוק בשני מצבים: או שתמות, או שתפסיק את השביתה", הבהיר לו גם מפקד הכלא.
שלטונות הכלא ידעו שדי ב־15 יום בצינוק כדי לשבור את האגוז הקשה ביותר. הם המשיכו להביא לו אוכל יום אחרי יום, ללא הועיל. כשהסתיימו 15 הימים, הוחלט להזין אותו בכפייה. תמות גם כך, הסבירו לו, רק שמותך יהיה איטי וקשה יותר. אבל חולמיאנסקי המשיך בשלו - לא עזרו למתעללים מטעם הרשויות לא מקלות ולא גזרים.

ניצחון מתוק

בחלוף חודשיים של שביתת רעב הוא התקשה ללכת. "באותו שלב לא פעם אמרתי לעצמי: עברת דרך ארוכה מאוד. אולי תוכל להמשיך עוד שעה? כעבור שעה שוב, אולי תוכל להמשיך עוד שעה? וכך בלי סוף".

בקג"ב כנראה קלטו שמשפט ראווה לא ייצא להם, והלחץ הבינלאומי בעקבות מעצר של מורה לעברית גבר. במקום לערוך הצגה פומבית של העמדת "מחבל ציוני" אל עמוד הקלון, הרשויות הסתפקו במשפט שקט בעיירה מרוחקת, שבה נותקה כל תקשורת עם העולם החיצון. במקום לגזור עליו שנות מאסר ארוכות, הסתפקו ב־18 חודשים. תאמינו או לא, בשביל האסיר היהודי שהמשיך לשבות רעב - גזר הדין הזה היה בבחינת ניצחון מתוק.

"אחרי המשפט הם ניסו לאלץ אותי לערער", מסביר חולמיאנסקי. "זאת היתה מלכודת, כדי להתחיל את כל המשפט מחדש. כדי להתנקם הם הפסיקו להזין אותי בכפייה, ואני הודעתי שמאותו רגע אמנע גם משתייה".

לקראת תום היום החמישי לשביתת רעב מלאה חולמיאנסקי היה קרוב לאבד את ההכרה. הוא התחיל לדמם, וכבר לא היה מסוגל להבין את הצעקות של מפקדי הכלא, שפרצו לצינוק שלו ופיקחו אישית על העברתו למרפאה. לפניו עוד היתה שנה שלמה במחנה מאסר מרוחק, בחברת אסירים פליליים מן הסוג הגרוע ביותר, אבל במעמד הזה גם יריביו הפנימו את הפסדם.

"בדצמבר 1987, שנה וחצי אחרי שחזרתי מהמאסר לפעילות יהודית מחתרתית, שמענו רעשים מהדירה הסמוכה", מסכם חולמיאנסקי. "מישהו גירד את הקיר, ואחר כך התפשט ריח חזק של צבע טרי. הנחנו תחילה שהשכנים התחילו לשפץ. אבל הרעשים מהדירה הזאת פסקו, ובמקומם החלו רעשים מכל הדירות הסמוכות. קולות הקידוחים הגיעו מכל עבר, אפילו מכיוון התקרה.

"נזכרתי בסיפור שסיפרה לי אמי. אחרי שנעצרתי, ביקר בדירתנו אורח מדנמרק, מומחה להאזנות. הוא הבריח לבריה"מ חלקי ציוד והרכיב מהם מכשיר לגילוי מכשירי ציתות. קודם כל הוא כמובן גילה שחדר המלון שלו היה מפוצץ בהם, ואחר כך עשה שירות דומה עבור מסורבי עלייה.

"אחרי שסרק את דירתנו הוא אמר לבני הבית: 'קג"ב לקחו אתכם ברצינות. אם הייתם מקבלים את כל הכסף שהם הוציאו כדי לצותת לכם, לא הייתם צריכים לעבוד לעולם'. ועכשיו לפתע קלטתי: הם מפרקים את ציוד ההאזנה, משמע משחררים אותנו לישראל!".

הפגנות תמיכה בעולם ושתדלנות מצד פוליטיקאים מארה"ב, מאוסטרליה ומבריטניה הועילו כמובן, אך מעל הכל - הנחישות של חולמיאנסקי עצמו כרסמה בחומת הברזל והבקיעה אותה. ב־28 בינואר 1988 הגיע לישראל עם אשתו ובתו, ובשנים הבאות נחשול אדיר של יותר ממיליון יהודים נוספים בא בעקבותיו.
תלאות הכלא נשארו בגופו ובזיכרונו, אך לא בנפשו. "הקג"ב היו מבטיחים לאמי שאם היא תמשיך לגייס עבורי תמיכה, היא תאבד גם את הבן השני, ובעצם את כל המשפחה", אומר חולמיאנסקי ומחייך. "הם טעו. אנחנו ניצחנו".