זה לא חדש שבעיני רבים הפכה מפלגת העבודה בשנים האחרונות לכזו המאוישת על ידי גורמי שוליים, חלקם שמאל קיצוני ופרוגרסיביים. מאלה שייצגו עד לאחרונה את המפלגה הציונית והמרכזית ההיא, כמו אפרים סנה, בייגה שוחט, משה שחל או איילת נחמיאס ורבין, לא נותר שריד ופליט.
יחד עם נפילי הדור ההוא נטשו גם הבוחרים.
ממפלגה שלטונית עם קידומת 4 במספר המנדטים, ודרך מפלגה שותפה לשלטון וציר מרכזי בממשלות ישראל, הפכה העבודה למפלגת נישה אופוזיציונית ורדיקלית הנאבקת כבר שנים בעיקר נגד אחוז החסימה.
אמירה כמו של השר עמר בר־לב השבוע, על אלימות המתנחלים, היתה בעבר מקוממת גורמים מתוך העבודה ולא רק מתנועת ההתיישבות ומהאופוזיציה שבליכוד ובציונות הדתית. לא רק על ניפוח בלתי פרופורציונלי של תופעה שאינה קיימת כמעט, ולא רק על הבאשת שמה של ישראל בעולם - מאחר שהדברים נאמרו ישירות לאוזניה של תת־מזכירת המדינה האמריקנית - אלא לכל הפחות על האובססיה. מבין שלל הנושאים שמהווים אינטרס ישראלי מובהק ושעשויים לעלות במהלך פגישה של שר בכיר חבר הקבינט לבין בכירה במשרד החוץ בוושינגטון, כמו הסכם הגרעין האיראני, יציבות הסכמי אברהם לאור ההתקרבות האחרונה שם לאיראן, או שלל נושאים מדיניים וביטחוניים שעל הפרק - בחר בר־לב לצייץ כי הפגישה עסקה ב"אלימות המתנחלים". עניין שולי שרק אדם עם דעות קיצון מהשוליים היה מעלה בדעתו להציג כאחד מנושאי השיחה העיקריים.
אבל במפלגת העבודה של היום אין מי שישמיע קול. מי ימחה נגד הדברים - אבתיסאם מראענה? גלעד קריב? אולי מרב מיכאלי? הם דווקא שיבחו את דבריו. הם וגם משרד החוץ ברמאללה, שמיהר להוציא הודעה על כך שהדברים מעידים על "התקדמות חיובית".
באותו יום שבו אמר בר־לב את הדברים נרגם אוטובוס באבנים בחיזמא, נזרק מטען לעבר כוח צה"ל, נזרקו אבנים ליד תפוח, בקבוק תבערה הושלך סמוך לעוצרין, שני בקבוקי צבע נזרקו לעבר אוטובוס ליד גשר חלחול, רכב פרץ מחסום ליד צופים ופצע שוטר, שני בקבוקי תבערה הושלכו ליד בית אל, ארבעה פצועים מיידויי אבנים בכביש 60, בקבוק צבע נזרק על רכב צבאי בהר עיבל, ולעת ערב הושלכו שני בקבוקי תבערה נוספים לעבר בית אל. מובן שבכל האירועים ערבים הם שפגעו ביהודים. 24 שעות, בדיוק ביממה שבה בר־לב דיבר על "אלימות המתנחלים", שהסתיימו בחמישה פצועים יהודים, אחד מהם שוטר שהשר לביטחון הפנים בר־לב הוא השר האחראי עליו.
אבל ראשו של בר־לב במקום אחר. הלך מחשבותיו זניח, ומתי־מעט הם אלה שחושבים כמותו בחברה הישראלית. לא צריך להיות אוהד ההתנחלות או תומך בארץ ישראל השלמה, ואפילו לא לאהוב יותר מדי את המתנחלים, כדי להאמין ש"אלימות המתנחלים" היא אפילו לא בהיקפים המצדיקים להיקרא תופעה, ודאי לא כזו המצדיקה טיפול מיוחד, ולא פרק מיוחד בשיחה עם תת־מזכירת המדינה, ושאם כבר מקימים כוח מיוחד המשותף לצה"ל ולמשטרה, הטיפול ב"אלימות המתנחלים" זה בערך הדבר האחרון, או לכל הפחות בין האחרונים, שהכוח הזה צריך לעסוק בו - אחרי טיפול ראוי ביהודה ושומרון, בגליל ובנגב, ובערים המעורבות כמו לוד, עכו וירושלים.
אבל שוליות ככל שיהיו דעותיו, כך חושב השר בר־לב. בכך הוא מאמין. דעות שאולי מייצגות פרומיל קטן של הדעות הרווחות בציבור הכללי, אולם בקרב תומכי העבודה כנראה יש להן ביקוש. בר־לב הגיע למקום הראשון בפריימריז להרכב המפלגה לכנסת, והתייצב במקום השני ברשימה אחרי מיכאלי. אולם מי שהוביל אותו למרכז הבמה, למרכז העניינים של הציבוריות הישראלית, אותו ואת דעותיו הקיקיוניות, היישר לצנטרום של ממשלת ישראל - הם כל אלה שרקחו את הממשלה הזאת והעדיפו לשתף פעולה איתו ועם חבריו, ובהם מרצ ורע"מ, מאשר עם הליכוד והסיעות החרדיות.
אלה שהיתה להם אפשרות להקים ממשלת ימין של 65 מנדטים ובחרו להסתופף בקואליציית 61 שלא מובילה לשום מקום.
הראשונה לזהות את הצרה הממשמשת ובאה היא איילת שקד. למרות נטישת המחנה שממנו באה, הסנסורים שלה עדיין רגישים. הרבה יותר משל בנט למשל. שקד יודעת שאם תביא לליכוד את השלטון לפני הרוטציה, או לכל הפחות בחירות, יש לה עוד תקומה. בידיים היא מצביעה עם הקואליציה, בפה היא לא פעם עם האופוזיציה.
שקד תקפה את דברי בר־לב, לא מתקפה חסרת מעצורים אלא יותר ביקורת מדודה ושקולה, שנפתחה במילים "בר־לב, התבלבלת". אחריה הגיב מתן כהנא, ובסוף גם ראש הממשלה עצמו עם התגובה הרפה מכולם.
זמן קצר אחר כך הבהיר להם בר־לב שלא הוא זה שהתבלבל פה. הוא הציע לתוקפיו מהממשלה לשתות מים ומיהר להבהיר כי ממש התכוון למה שהוא אומר, כאשר הוציא את תוכניתו מהטוויטר לשטח, והקים יחידה מיוחדת עם צה"ל לטיפול ב"תופעה".
ובתוך המהומה, כמעט בכל יום שעובר מתקלפת התמיכה במפלגות הימין בקואליציה וצונחת. תקווה חדשה של גדעון סער כבר לא קיימת זמן ממושך בסקרים, אבל גם התמיכה בימינה רושמת ירידה מדודה אך עקבית. זו לא ממשלה של דרמות או אירועים גדולים שמחוללים שינוי תודעתי. למזלם של חבריה. כי הרי אירוע ביטחוני או מדיני אחד משמעותי - והבלוף כולו יתפוצץ להם בפרצוף. אבל התמיכה יורדת כמו קולפן ירקות שמוריד באיטיות עוד שכבה ועוד שכבה ורק מאיץ את הקצב. בסוף, אם כך יימשך, כמו במקרה תקווה חדשה, לא יישאר מה לקלף יותר.
סליחה שצדקנו
הראיון שהעניק דונלד טראמפ לספר החדש של העיתונאי ברק רביד העניק לכל צד את זריקת המרץ שלה היה זקוק כדי להתחפר בעמדתו. בליכוד יכלו להסביר טוב יותר מדוע נאלץ נתניהו למעשה לוותר על סיפוח היישובים כפי שרצה, ולהציג את רה"מ דאז כמי שנאלץ לא פעם להתמודד מול נשיא אמריקני, שבניגוד לרושם שנוצר בזמן אמת - הציב לא מעט אתגרים בנושא המדיני, כולל ריסון המדיניות הישראלית בשטחי יו"ש.
בשמאל קיבלו חיזוק למה שטענו תמיד - שנתניהו הוא מכשול לשלום. שעמדותיו מסוכנות וטוב שהורד מהשלטון, אפילו אם הדבר קרה באמצעות המלכת איש ימין אחר. יאיא פינק, יו"ר ארגון "דרכנו", הארגון שהקים את שדולת שתי המדינות בכנסת ומאוחר יותר השקיע מיליונים להפלת נתניהו בפרויקט "וי 15", התייחס לכך בעקבות פרסום הראיון של טראמפ ואמר כי "הראיון המטלטל מוכיח שוב את הטענה שלא חשוב מה יגידו הגויים - חשוב מה יעשו היהודים. נתניהו דיבר במשך שנים בפאתוס על עתיד העם היהודי, ובמקביל קידם את חזון המדינה האחת שהיה מביא לסיפוחם של מיליוני ערבים ומביא לסיום את החזון הציוני של ישראל יהודית ודמוקרטית".
לדבריו, "בסופו של יום, אם נרצה בכך או לא, לא אנחנו ולא הערבים הולכים לשום מקום, ויש שתי חלופות על השולחן. הראשונה, שבה מסתבר נתניהו הנוכחי תומך, מדינה אחת בין הירדן לים, מדינה עם רוב ערבי שיהפוך אותנו מבית לעם היהודי למדינה דו־לאומית, והאופציה השנייה, היפרדות בינינו לבינם שתבטיח את המשך קיומנו כאן כמדינה בטוחה, יהודית ודמוקרטית".
ללכת עם, להרגיש בלי
מה שקרה השבוע במשרד החינוך הוא דוגמה מאלפת להתנהלותו של גדעון סער בממשלה הנוכחית. מצד אחד גיבה את שרת החינוך יפעת שאשא ביטון בפה מלא, כדי לא לאבד את קולותיהם של אלו המטילים ספק בנחיצות החיסונים בין כותלי בתי הספר ובכלל. הוא תקף את מתנגדיה ואימץ לחיקו את החלטתה לפטר את מנכ"ל משרדה יגאל סלוביק. בעין השנייה קרץ לראש הממשלה. הוא הורה לשאשא ביטון למנות במקום סלוביק את דלית שטאובר, שהיתה מנכ"לית משרד החינוך כאשר סער היה השר הממונה. שטאובר תומכת נלהבת בחיסוני ילדים בתוך כותלי בתי הספר והביעה את דעתה לא מעט בנושא. הבעיה שמי שקורץ בשתי העיניים במקביל - מתקשה לראות.
סער ובנט, שלא אמר מילה על הפרשה, ינסו כעת לשכנע, ואם יהיה צורך אז גם לאיים, על שאשא ביטון, שתאפשר למנכ"לית החדשה להוביל את מהלכי החיסון בלי הפרעות מצידה. השרה עקשנית. לנתניהו היא לא נכנעה כאשר היתה בליכוד, עד שנאלץ להרחיק אותה ולהעביר את החלטות הקורונה מוועדת הקורונה לוועדת החוקה. הפעם נראה שהיא תהיה מרוככת יותר.
המצב הקואליציוני שברירי ביותר, ועתידה הפוליטי לוט בערפל וסמיך מדי. אם שאשא ביטון רוצה להישאר עם סער עליה ליישר קו. ואת הקו כבר התחילה ליישר כאשר הבהירה כי לא זרקה את סלוביק בגלל ענייני הקורונה. היא התקשתה, עם זאת, להסביר, על מה כן העיפה אותו.
שאשא ביטון, כמו גם בר־לב, יכולה להגיד מה שבא לה ולהחליט בתחום משרדיה כאוות נפשה. אחד המסרים המרכזיים ששידרו השרים עם כניסתם לתפקיד, הוא שבניגוד לממשלה הקודמת שבה רה"מ התערב בכל דבר, כיום כל שר ינהל את משרדו באין מפריע.
מהר מאוד התברר שלא תמיד מדובר ביתרון. על פי הנהלים החדשים של הממשלה, לרה"מ אין סמכות לפטר שרים שלא ממפלגתו וממילא מרותו עליהם כמעט שאינה קיימת.
כששאשא ביטון הפריעה לממשלת נתניהו לנהל את משבר הקורונה - ניטלו סמכויותיה. כעת, מול שרת החינוך והשר לביטחון הפנים, זה קצת יותר קשה.
בדרך לשלטון יחידה
ביום חמישי לפני שבועיים נרשמה תכונה מיוחדת בבית מפלגת העבודה ברחוב חרוץ 6 בתל אביב. פגישה רבת משתתפים שבה נכחו אנשי הצוות של היו"ר מרב מיכאלי עם צוות נוסף, שקל היה לזהות שבראשו עומד שמעון בטאט.
בטאט, שהורשע בעבירות על חוק המפלגות לפני שלוש שנים, היה ראש מטה הבחירות של מפלגת העבודה בראשות מיכאלי בבחירות האחרונות, ונשכר על ידיה, כך התברר, להיות ראש המטה גם של הבחירות הבאות. ישאל השואל, אבל אין בחירות כלליות באופק, ואם כך מדוע יש יועצים, יו"ר ותקציבים, ומדוע מקיימים פגישות ומייצרים עבודה. הדבר העלה לא מעט תהיות במסדרונות המפלגה, אם מיכאלי לא משוכנעת שהממשלה יציבה כפי שנדמה.
הזירה בתוך מפלגת העבודה כבר מבעבעת זה זמן. מיכאלי ממשיכה את דרכי קודמיה ומנסה להנדס את המפלגה, את החוקה ואת המוסדות בהתאם לצרכיה, ולהפוך אותה למפלגה פחות דמוקרטית ממה שקיבלה, ובתהליך שכבר שנים הולך לכיוון אחד של הפיכת מפלגת העבודה למפלגה מונארכית. לקודמיה, אגב, זה לא הצליח.
אחרי שצירפה 300 חברים, בעיקר חברות, לוועידת המפלגה מבלי לקיים בחירות, הגיעה מיכאלי כנראה למסקנה ששליטתה בוועידה עדיין לא מוחלטת מספיק, ואם תהיה הצעה כלשהי שאמורה לעבור בהצבעה חשאית - היא עשויה חלילה להפסיד. כעת מובילה מיכאלי מהלך לצירוף כמה מאות חברות נוספות לוועידה, ובכך לבצר את מעמדה.
ממפלגת העבודה נמסר: "העבודה הקימה, ביוזמת מנכ"ל המפלגה ניר רוזן, צוות שיעסוק במחקר ובהכנת תשתית לפעילות בזמן בחירות, כפי שיש בשאר המפלגות.
עבודת הצוות מתבצעת באופן עצמאי, במקביל לעבודת הסיעה שממשיכה לפעול לחיזוק הקואליציה ולטובת אזרחיות ואזרחי ישראל בכנסת ובממשלה".