בשבוע שעבר השתתף שופט בית המשפט העליון נועם סולברג בכנס של העמותה למשפט ציבורי, ונשא שם דברים: "אף שבית המשפט מצהיר השכם והערב שהוא לא מחליף את שיקול דעת הממשלה בשיקול דעתו, בפועל נראה, על פני הדברים, כי כך ממש נעשה", אמר סולברג, "בית המשפט חורג מתפקידו הטבעי ונכנס לתחומי פעולתה של הרשות המבצעת". הכלי שבו משתמש בית המשפט העליון כדי לפלוש לטריטוריה לא־לו הוא עילת הסבירות, שבעזרתה פוסל בית המשפט העליון חוקים, מינויים והחלטות של הממשלה ושל הכנסת. התוצאה, טוען סולברג, היא חשד הולך וגובר מטעם הציבור בבית המשפט ובשיקוליו.
הבחירה של סולברג במילה "חשד", רכה מדי. על פי סקר אמון הציבור במערכת המשפט של אוניברסיטת חיפה, שפורסם בתחילת נובמבר, אמון הציבור במערכת המשפט ובבית המשפט העליון הידרדר לשפל שלא נראה כמותו משנת 2008. הציבור לא חושד שהשופטים מונעים משיקולים אישיים, אלא בטוח שכך הדבר.
גם בשנת 2019 השתתף סולברג בכנס העמותה למשפט ציבורי וגם אז ביקר את השימוש בעילת הסבירות, שהיא לטעמו עמומה, ונתונה לשרירות ליבו של השופט שמשתמש בה. הוא העיר שגם לפרשנות שיפוטית יש גבול: "דבר חוק של כנסת ישראל, איננו 'ספרות יפה'. הקורא אינו רשאי לפרשו כפי אמונתו והבנתו, בניגוד מוחלט לכוונת המחבר. 'מות המחבר' יכול להנחות אולי את מבקר הספרות, אך שופט אינו מבקר ספרות", והזהיר מפני פלישת בית המשפט העליון ועילת הסבירות הכל־יכולה לתחומי רשויות אחרות.
ייתכן שגם בשנת 2020 השתתף סולברג בכנס העמותה למשפט ציבורי, וייתכן שגם בו העיר באופן מנומק, מתון ושקול את הערותיו לגבי בית המשפט העליון, אבל מה זה משנה? סולברג מייצג עמדת מיעוט בבית המשפט העליון. וככזה הוא נועד רק להגות נכאים מעת לעת, ולזכות להתעלמות צוננת מחבריו לכס השיפוט.
גם השר לביטחון הפנים, עמר בר־לב ממפלגת העבודה, נשא דברים השבוע, גם הוא בעניינים שקשורים לתחום עיסוקו. במוצאי שבת הסביר בערוץ 12 כי הנערה הערבייה בת ה־14, שדקרה אם יהודייה בנוכחות ילדיה הפעוטים בשכונת שייח' ג'ראח, "רבה עם אבא שלה על עישון נרגילה ודברים נוספים". כחלוף יומיים נפגש בר־לב עם ויקטוריה נולנד, סגנית מזכיר מחלקת המדינה האמריקנית, וסיכם את הפגישה בציוץ: "(היא) התעניינה, בין היתר, באלימות מתנחלים וכיצד ניתן להפחית את המתח באזור ולחזק את הרשות הפלשתינית". השר הסביר לה בדיוק איך, כאילו היה עדיין פעיל משולי השמאל עם שלט "די לכיבוש", כאילו הוא עדיין חבר במפלגת "המחנה הציוני", וסבור, כמו ב־2018, ש"כמובן שיש בעיה מאוד חריפה עם השם הזה", בעיקר כי "לפחות עשרים אחוז מהציבור הוא לא יהודי", וה־20% האלה מעניינים את בר־לב הרבה יותר מאשר ה־80%.
מקובל לומר שבית המשפט העליון אמור להגן על האזרחים מפני עריצות הרוב. אך במקום עריצות הרוב, שיש שיקראו לה "דמוקרטיה", קיבלנו עריצות מיעוט של בית המשפט העליון, מערכת המשפט ושרים דוגמת עמר בר־לב, שבנסיבות רגילות היו אמורים להעביר את כל הקריירה הפוליטית שלהם באופוזיציה, יחד עם חבריהם ממרצ. עמדות הקיצון של בר־לב שוות שבעה מנדטים היום, אבל מטעמים קואליציוניים יש לו רוב וחופש פעולה בממשלה ואת תמיכת בית המשפט העליון. שם יכולים שופטי הרוב לדרוס את השקפת עולמם של שופטי מיעוט כמו סולברג. אלא שברחוב הישראלי סולברג מייצג ציבור גדול יותר מכפי שמייצגת הנשיאה חיות, ובוודאי גדול יותר מכפי שמייצג בר־לב.
עד להקמת הממשלה הנוכחית יכלו אזרחים מהסוג שאינו מיוצג בבית המשפט העליון להתנחם בעובדה שלפחות הם מיוצגים בקואליציה ובממשלה. זה ריכך מעט את ההתערבות הבלתי פוסקת שספגו ממשלות נתניהו מצד מערכת המשפט בהחלטות, בחוקים, במינויים, ואפילו בפיטורים: כאשר שר המשפטים אמיר אוחנה ביקש לפטר את מנכ"לית המשרד אמי פלמור, התערב היועמ"ש והכריז על "קשיים משפטיים". עתירה הוגשה לבג"ץ על ידי התנועה לאיכות השלטון. אף שמשרת מנכ"ל היא משרת אמון - ציווה היועמ"ש על אוחנה לעבור קודם אצל נציב שירות המדינה, והזהיר אותו מפני "חוסר יציבות שלטונית". אולי אף ביקש להביא פתק מההורים.
והנה, השבוע, מאסה שרת החינוך יפעת שאשא ביטון במנכ"ל המשרד שלה, יגאל סלוביק - גם במקרה זה, משרת אמון. במכתב קצר העיפה השרה אותו ואת צוותו הביתה, ועד לרגע כתיבת שורות אלה לא נשמעה מילה על קושי משפטי מצד היועמ"ש, ושום עתירה לא הוגשה לבג"ץ. אולי תוגש בהמשך. ואולי יצמחו לי כנפיים וזנב עם פונפון.
התערבותם של שופטי הרוב בבג"ץ לא נחוצה כאשר מפלגות אופוזיציה מקצה־קצהו של השמאל הישראלי מוצאות את עצמן בממשלה, והשר לביטחון הפנים עמר בר־לב קובל באוזני מדינאית אמריקנית על "אלימות מתנחלים". שרת התחבורה מרב מיכאלי לא צריכה את בג"ץ כדי שיאסור השקעות בכבישים ביהודה ושומרון. היא עושה זאת בעצמה.
כדי להגיע לשלטון הביאו לפיד ובנט למרכז הבמה את הזרוע הפוליטית של בג"ץ, והסימביוזה בין מרצ, העבודה ובית המשפט העליון יוצרת שינוי מהותי ביחסי הכוחות הציבוריים. ההרמוניה בין השמאל, מערכת המשפט והתקשורת, השליכה את הציבור הלאומי - רוב יהודי ישראל - אל שולי הכביש. כל המערכות נגדו, ובאף אחת מהן אין לו ייצוג לפי שיעורו באוכלוסייה. הקונסטלציה הפוליטית והמשפטית מאפשרת את האנומליה שבה הרוב האמיתי נדחק ונבעט אל מחוץ לכל מעגלי ההשפעה. זה לא מצב בריא, או הגיוני, או יציב.
מערכת המשפט ניצחה את המערכת הפוליטית מזמן. הפוליטיקאים מימין השלימו עם ההפסד. הפוליטיקאים משמאל דאגו לאייש את מערכת המשפט באנשים שישתפו איתם פעולה, ועכשיו הם בשלטון. זה ניצחון מסוג מסוים מאוד, לא בהכרח דמוקרטי, והוא לא מצדיק ריקודי ניצחון על הראש של הימין. ניצחון זה טוב, אבל כדאי להיזהר עם החגיגות. תמיד יש עוד סיבוב.