בודדה בשטח

חוות מרעה אחת אחרונה נותרה בהרי יהודה - חוות שמשון. מתגוררת בה משפחת דרומי, שמטפחת אותה במסירות. כל החוות האחרות - ובהן חוות שי זלצר בסטף וחוות אבשי יערן בהר יעלה - נעקרו בשנים האחרונות, בהוראת רשות מקרקעי ישראל ובגיבוי בתי המשפט. בשבועיים האחרונים נגזרה גזירת העקירה גם על חוות שמשון, גם אם עוד קיים זיק של תקווה לפתרון, במאמץ שתדלני אחרון, למול רשות מקרקעי ישראל והוועדה המחוזית במשרד הפנים.

39 שנים מחזיקה משפחת דרומי בחוות המרעה. לפי התנהלות העניינים, אפשר לנחש כי אילו היה מדובר במשפחה בדואית, יחס השלטונות למעמדם בקרקע היה כנראה גמיש יותר. המשפחה עלתה לקרקע בברכת המוסדות שביקשו אחיזה בגבעות שפלת יהודה. במדינות מערב אירופה, המצטיינות ברגישות לנכסי הטבע, למדו עד כמה נוכחות האדם בו לא רק שאינה פוגמת באיזון האקולוגי, אלא אף מועילה לו. גם בישראל, המוסדות המוסמכים לטיפול ביער ובמרחב הפתוח - רשות שמורות הטבע וקרן קיימת לישראל - למדו עם השרפות הגדולות עד כמה נחוצה נוכחותו של האדם בלב החורש והיער. היא נחוצה למניעת שרפות, למתן התרעה על התפרצותן, למניעת ציד בלתי חוקי ולמניעת נזקים כמו שפיכת פסולת בניין.

ובכל זאת, הרשויות הממונות - רמ"י וועדות התכנון - ממשיכות להתנגד לקיום החוות. הן אמנם מכירות בנחיצות המרעה, אך מתנגדות לכל סממן של קביעות, הטמון במגורי משפחת הרועה עם העדר. עמדת קרן קיימת לישראל הובאה לדיון הוועדה המחוזית שדנה בעניין חוות שמשון, באמירה כי "די ברעייה עונתית ואין הכרח ברעיית קבע" (מתוך סיכום ועדה מחוזית לתכנון ובנייה 202123 מיום 28.10.2021). ההמלצה ל"רעייה עונתית" בפירושה המעשי, מעדיפה עדר בבעלות בדואית. המאמץ להימנע מעדר קבוע מבטא מדיניות קשוחה למניעת כל מגורים בשטח המוגדר בתוכנית מתאר ארצית ומחוזית כ"שטח פתוח". אלא שבאופן המעשי המדיניות מיושמת במיקוד מובהק לחוות מרעה המוחזקות בידי אזרחים יהודים.

בלי אקרשטיין, בלי שער צהוב

מוסף "הארץ" (10.5.2019) הביא את סיפורן של משפחות ישראליות שהקימו חוות חקלאיות בפורטוגל, אחרי שנואשו מלממש חלומם זה בישראל. משפחת יערן היא אחת המשפחות שסיפרו למוסף את סיפורן. אבשי יערן, בן קיבוץ, לוחם סיירת מטכ"ל ורעייתו בר, בחרו באורח חיים טבעי בחווה קטנה בלב החורש בהרי יהודה. במו ידיהם הקימו חווה לגידול עיזים, מחלבה קטנה ובית מגורים צנוע. פקחי רשות שמורות הטבע תמכו בחווה.

אולם רשויות התכנון של מדינת ישראל, יחד עם רשות מקרקעי ישראל, נאבקו בה. ראו בה שילוב מאיים בלב היער של "מגורים, תעשייה ומסחר". גם כשהובאה הסוגיה לבית המשפט, תמהו השופטים היכן מוצאים כאן "תעשייה ומסחר". את המחלבה הקטנה בחרו הפקידים הממונים להציג כ"תעשייה", ואת הדלפק הקטן למכירת גבינות ראו כ"בית מסחר".

מבחינת גורמי הממשל הישראלי, חוות בודדים הן תקדים מסוכן לתכנון המרחב המחוזי והארצי. צורות ההתיישבות הכפריות שהוקמו בארץ במאה השנים האחרונות - קיבוץ, מושב, או יישוב קהילתי - לא הותירו מקום לגרסה נוספת במתכונת חווה. מה שנחשב צורת קיום נפוצה ומוכרת גם במדינות מפותחות כמו ארה"ב, אוסטרליה ואיטליה - לא הפך לאפשרות ריאלית עבור יהודים במדינת ישראל.

רק כאן מותגה החווה בכינוי "חוות בודדים". כל יהודי במדינת ישראל שבחר בצורת קיום כזו, נקלע בעל כורחו לדרך חיים הנתונה במאבק מתיש עם רשויות המדינה. למעשה, אין במדינת ישראל מקום ליהודי שמבקש לחיות בלב הטבע, בלי דרך אספלט, בלי מדרכות אקרשטיין, בלי גדר ביטחון ושער צהוב. גם אם יתחייב בציות מוחלט לכל הדרישות האקולוגיות, ייחשב לאויב בעיני העמותות הירוקות, ובראשן החברה להגנת הטבע. מבחינתן, הרמוניית הטבע חייבת להתקיים ללא נוכחות האדם.

אלא שההתנגדויות של הארגונים השונים ממוקדות על פי רוב בחוות השייכות ליהודים. ביקור בחווה ימחיש במובהק עד כמה מבחינת איכות הסביבה, נכונה יותר נוכחות המרעה הקבוע בהשוואה למרעה העונתי. ובאשר לחשש שמא יום אחד יספסרו בניו של החוואי בקרקע לבניית מלון - לכך יש מענה מתאים בחוזה חכירה שיקבע את אילוצי השימוש בקרקע.

שמורת טבע, שמורת חיים

ההתנגדות לחוות מגובה בתוכנית המתאר הארצית, שהגדירה בקנאות שטחים פתוחים, שבהם יערות וחורש, כמרחבים שאין לקיים בהם כל פיתוח. זה מה שמסביר את ריבוי החוות דווקא ביהודה ושומרון, שם נמצא למבקשי חוות הבודדים מפלט מן הקיבעון התכנוני של מדינת ישראל. בתנאי הגמישות היחסית שעדיין מתקיימים ביו"ש ובבקעת הירדן, נוצר פתח לצורות התיישבות חדשות מחוץ לגדרות היישובים הפרווריים שהולכים ומתרחקים מכל סממן כפרי.

למול הקיר המדינתי הביורוקרטי, נוהגים בשנים האחרונות אנשי החוות להאשים את מערכת המשפט ובמיוחד את בית המשפט העליון. אלא שדווקא בסוגיה הזו, הפקידות הממשלתית היא האחראית העיקרית להצבת המכשולים, ואילו בית המשפט היה במקרים לא מעטים כתובת קשובה למצוקת החוואים. בהקשר זה ראוי לעיין בפסק הדין עע"מ 6944/11 בבית המשפט העליון, שהתקבל בעקבות ערעור הנוגע לחוות שי זלצר בהר איתן בסמוך לסטף.

רשויות התכנון ומינהל מקרקעי ישראל הם אלה שערערו לבית המשפט העליון בעניין חוות זלצר שהוקמה בהסכמתם ב-1974. במהלך הדיונים, השופטים הפצירו ברשויות למצוא פתרון מוסכם, וכך נימקו: "המקרה שלפנינו הוא מקרה פתולוגי, נסיבותיו ייחודיות ומיוחדות. לא מדובר בפרחח שעלה על קרקע והשתלט באופן בלתי חוקי... פעילותו תורמת לשימור היער...". אבל הפקידים התעקשו שלא להתגמש, וגורלה של חוות זלצר נחרץ לנטישה.

הדיון בבית המשפט לא נסב על בירור הראיות אלא על פירוש החוק, בהתייחס למידת ההפרה של חוות מרעה לקיומו של שטח שהוגדר בתוכנית המתאר הארצית כשטח פתוח. התעקשות הפקידים שלא להתגמש עמדה להבנת בית המשפט בהתאמה לחוק, ומשום כך לא פסקו בסופו של דבר להגנת החווה.

המפתח לפתרון בכל החוות שנעקרו היה מצוי בידי הפקידים, אך הם בחרו להימנע מתקדים. גם המפתח להצלת חוות שמשון מצוי בשלב זה בידי אותם פקידים, בציפייה שיעשו חסד עם החווה האחרונה.

עם בוא ימי החורף, מומלץ לטייל לגבעות החווה מדרום לכפר אוריה. כל אדם שאדמת הארץ נוגעת בנשמתו, ימצא שם שמורת חיים ושמורת טבע נדירה שמדינת ישראל, שוחרת התכנון והחוק, בחרה לאפשר רק לאזרחיה הלא יהודים.