בסוף שנות ה-60 הסכימה מדינת ישראל, בחריקת שיניים, להרשות לאזרחיה לראות טלוויזיה. על השיקוץ הוטלו שלל הגבלות, והעיקרית שבהן - שליטה מלאה של המדינה, בתוספת הידורי-מצווה כמו שידור בשחור לבן, הגבלת מספר הערוצים לאחד בלבד, וכניעה לכל דרישות השכר של עובדי רשות השידור. בשנות ה-90 החליטה מדינת ישראל לבצע ניסוי חדשני שלא נודע כמוהו בעולם: ערוץ טלוויזיה מסחרי, שישדר גם חדשות ויתפרנס מפרסומות. בלב רוטט ובפיק ברכיים התייצבה ישראל בפני עידן חדש. ובתוך שנים ספורות מצאה את עצמה גם עם ערוצי ברודקאסט, וכבלים, ולוויין, וסטרימינג, ואנטנות - כך, במקום רק ערוץ אחד, זכתה המדינה בשלל כלי תקשורת אלקטרוניים שתוכל לשלוט בהם.
ערוצי הטלוויזיה השונים נועדו למלא תפקיד חברתי ותרבותי חשוב, שאותו הגדירו אנשים חברתיים ותרבותיים חשובים. הם ידעו מראש כמה שעות דרמה צריך לשדר, וכמה תעודה. לכמה ערוצים אנו זקוקים כמדינה וכעם. הם ידעו מראש מה צריך להיות האורך המקסימלי של מהדורת חדשות, וממשיכיהם בתפקיד עומדים על המשמר.
ברגעים אלה ממש מתנהל קרב בין מועצת הרשות השנייה לבין "קשת" ו"רשת" בעניין אורך מהדורות החדשות. מחאת רשת, אחת מני רבות, הצמיחה למועצה עניין לעסוק בו. יו"ר הרשות, יוליה שמאלוב-ברקוביץ', הזמינה סקר, ומהסקר עלה כי רוב הצופים סבורים שיש צורך לקצר את מהדורות החדשות.
שמאלוב-ברקוביץ' שייכת לסוג האנשים שתמיד תימצא עבורם תעסוקה מעניינת. פעם היא במפלגת "קדימה", ופעם מנסה את מזלה בליכוד או במפלגת "כלכלה". אם היא לא בכנסת - היא בדירקטוריון. ואם לא בדירקטוריון - במועצה. וכיוון שלא ניתן כוח לאדם כלשהו שלא על מנת שישתמש בו, אפשר להבין את נטייתה של שמאלוב-ברקוביץ' לכפות את רצונה על חברות החדשות במקום להציע לצופים להפעיל את הכלי הרגולטורי שמצוי בידי כל אזרח שיש לו מכשיר טלוויזיה: השלט. למה להניח לשוק הפרטי לומר את דברו, אם אפשר לכפות עליו את רצון המועצה?
יש כלי תקשורת ישראלי אחד שנהנה מחופש מלא, ושלא יכרע ולא ישתחווה בפני אף רגולטור. באופן פרדוקסלי זהו תאגיד השידור הציבורי בהנהלתו של אלדד קובלנץ, שמתנהל בחופש ניהולי מלא ומעורר קנאה, ממש כאילו היה כלי תקשורת פרטי. לגאולה אבן-סער, אשתו של שר המשפטים, יש תוכנית אקטואליה בשכר מופרז. רמי יונס, מגיש התוכנית "הצד השני" בערבית, היה חבר מפלגת בל"ד, יועצה של חנין זועבי, כינה את חיילי צה"ל "נאצים" בחשבון הטוויטר שלו, ואף הביע תמיכה ב-BDS ובפרעות אלימות של ערבים נגד יהודים. התאגיד פרש מוועדת המדרוג ולא מספק נתוני צפייה, ממש כאילו היה עסק פרטי שלא מחויב בשקיפות. כמו כן הוא נהנה מתזרים מזומנים יציב. אלמלא היה זה הכסף שלנו - אפשר היה להתפעל מהחירות הזו.
העובדה שאנחנו מייחסים איכות מובנית לשידור הציבורי מעידה על האפשרות שעדיין לא נפטרנו מאיזו סלידה בן-גוריונית מהרדידות של תקשורת ההמונים, וייתכן שגם מעוינות מפא"יניקית כלפי חופש הביטוי, מהולה בחשש מפני עלייתו של האספסוף לגדולה. לכן עם פתיחת התקשורת החליטו אדריכלי התקשורת לטהר את השרץ הטלוויזיוני באמצעות הקמת ערוצים דידקטיים, שעוד לפני שהוקמו היה ברור שלא יעניינו אף אחד.
כך נולדו ערוץ מוזיקה, שירים את קרנה של המוזיקה הישראלית. וערוץ מורשת שישדר תוכני מורשת יוקרתיים שיסחפו אחריהם את כלל צופי ישראל והתפוצות! וערוץ בערבית שייצג ויקדם את התרבות הערבית המקומית בשלל הפקות מקור ערביות מקוריות ומהממות! חד-קרן זה אך פרס את כנפיו הזוהרות, ומייד התרסק אל קרקע המציאות: המודלים התיאורטיים היו תאווה לעיניים, רק שהצופים עשו רגולציה עצמונית והלכו לראות משהו אחר.
ולכן סטו הערוצים הייעודיים מהמתווה שעל פיו הוקמו. ערוץ המורשת הפך לערוץ חדשות עם נטייה ימנית-מסורתית, הערוץ הערבי "הלא" משדר גם הוא תוכניות אקטואליה ודת, ואילו ערוץ המוזיקה מתמקד בשידורים חוזרים של טלנובלות, תוכניות בישול וקצת תוכניות מוזיקה. מן הסתם שומרים על הנכס לימים טובים יותר. ונדמה לי ששכחתי ערוץ נוסף ואני מתעצלת לחפש.
רק אחד מבין הערוצים הייעודיים ספג קנסות ובג"צים ומורת רוח כללית. מיום היווסדו, ערוץ 20 מעצבן את הרגולטורים ועיתונאים מכלי תקשורת אחרים. עכשיו עבר לאפיק 14 ואני בטוחה שיימצאו דרכים מקסימות להצר את צעדיו. והן תמיד יהיו בעטיפה פורמלית, ובכל פעם שיקנסו את הערוץ, או ישדרו אותו באיכות נמוכה, או יבדקו אם עמד בתנאי הזיכיון שלו, זכרו: הוא הערוץ היחיד שנדרש לעמוד בכל התנאים המשונים שהשיתו על הערוצים הייעודיים הפרטיים. הוא הערוץ היחיד שמשגיחים עליו בעיני נץ ומתחשבנים איתו על כל הפרה, אמיתית או מומצאת. הרי אני יודעת על מה אני מדברת. עבדתי בו כמה שנים, ואולי אעבוד בו גם בעתיד.
המרחב התרבותי הישראלי לא מוכן לסבול תקשורת ימנית. וכשאני אומרת "מרחב תרבותי", אני מתכוונת תרבותי בעיני עצמו. אני מניחה שאפשר היה לסבול עלון מודפס במכונת כתיבה ומופץ ידנית בשלושים עותקים בשערי בית ז'בוטינסקי שלוש פעמים בשנה, בלילות ירח מלא, אבל כלי תקשורת ימני שיעורר עניין אצל ציבור רחב יותר, או יעורר חשד כאילו בבוא היום יוכל להתחרות על קהל ועל תקציבי פרסום או על השפעה פוליטית - וכבר יורידו פטיש על ראשו. ותמיד הנימוק יהיה בעל ארומה חוקית, או תקנונית, תמיד במלוא הנימוס הטקסי. תמיד תהיה סיבה, וזו לעולם לא תהיה הסיבה האמיתית.
סגירת תחנת הרדיו ערוץ 7, חוק "ישראל היום", הקנסות והבג"צים נגד ערוץ 20, והדרישה לתשלום קנס של 28 מיליון שקלים בגין הפרת תנאי הזיכיון, שהוגשה לערוץ בערב המעבר לאפיק 14; אפילו חסימתו של יבגני זרובינסקי לחודש מפייסבוק, אחרי שכתב כמה פוסטים שנונים על הראיון שערכה דנה ויס עם עידית סילמן - הכל רקמה אנושית אחת. מינוס ימנים כמובן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו