המורשת החדשה של בוב דילן, ניל יאנג ורד הוט צ'ילי פפרז

לו אנחנו ברוס ספרינגסטין, מדונה, פול מקרטני או אקסל רוז, היינו כבר ממתינים לשיחת טלפון ובינתיים פותחים את אפליקציית המחשבון. בסך הכל הגיוני לחשוב שבקרוב גם הם יצטרפו לטרנד הנוכחי בקרב מוזיקאי העולם, תופעה מתפשטת שבקרוב אולי תהפוך סמל סטטוס: מכירת הזכויות לקטלוג היצירה.

השם הראשון שעולה לראש בהקשר זה הוא כמובן בוב דילן, שבדצמבר האחרון מכר את הזכויות ליותר מ־600 שיריו לחברת יוניברסל מיוזיק בסכום שמוערך בכ־400 מיליון דולר, ובמה שרבים מגדירים כרכישת הזכויות המוזיקליות הגדולה בהיסטוריה. היה זה שינוי גישה משמעותי עבור אגדת הפולק, שבמשך עשורים ובחוכמה רבה הקפיד לשמור על השליטה ביצירותיו. שבועות ספורים לאחר מכן הצטרף לחגיגה גם הקולגה ניל יאנג, שמכר לחברת היפגנוסיס כ־50 אחוזים מקטלוג השירים שלו, בסביבות 1,180 מהם, בעסקה המוערכת בכ־150 מיליון דולר.

והם ממש לא היחידים: החל מ־2018 אותה היפגנוסיס וכמוה גם חברת פריימרי ווייב נמצאות במסע רכישות חסר תקדים של קניין רוחני מוזיקלי. בשנתיים וחצי האחרונות הן רכשו, בין היתר, חלקים מהזכויות לשיריו של בוב מארלי (50 מיליון דולר), חצי מהקטלוג של וויטני יוסטון ואת רוב הקטלוג של ריי צ'ארלס מתקופת טרום 1964.

במהרה הם התקדמו גם לאמנים חיים ורכשו גם מהם זכויות לחלקי תמלוגים: במהלך 2020 היפגנוסיס הניחה ידיה על זכויות היוצרים של ריצ'י סמבורה מלהקת בון ג'ובי, בארי מנילו, ג'ק אנטונוף, ואפילו טום דה לונג, גיטריסט ההרכב בלינק 182. חברת ההקלטות קונקורד מיוזיק גרופ נכנסה למשחק אף היא, כשרכשה את הזכויות לקטלוג של אימג'ן דראגונז בסכום שמוערך בתשע ספרות. מאז הצטרפו לחגיגה שמות כמו הדי.ג'יי קלווין האריס, הקילרז, סטיבי ניקס מפליטווד מק (בעסקה בשווי 100 מיליון דולר), לינדזי באקינגהאם, שאקירה וריאן תדר, איש להקת וואן רפאבליק ואדם שחתום על להיטי ענק של כוכבות הפופ אדל וביונסה. את האחרון קנתה KKR, חברת השקעות שייתכן שמהלך זה שלה יסמן את הכניסה של וול־סטריט לעולם ההשקעות במוזיקה. האחרונים שמכרו היו הרד הוט צ'ילי פפרז השבוע (140 מיליון).

כשטיקטוק מחיה אמנים

אז מדוע זה קורה, ולא פחות חשוב מכך - למה עכשיו? במשך שנים שמענו על זמרים שנלחמים כדי להשיב אליהם את הזכויות על שיריהם, אחרי שאלה נגזלו מהם על ידי חברות תקליטים מרושעות. בשני העשורים האחרונים איבדו הלייבלים מעוצמתם והכוח שב לאמנים עצמם, בייחוד מאז שתהליך הפקת אלבום הפך דבר פשוט למדי, אפילו ביתי. באופן אירוני, אותו בית שהביא לתזוזה בלוחות הטקטוניים של יחסי הכוחות בין אנשי הכסף למוזיקאים לפני 20 שנה, הוא זה ששינה את מאזן הכוחות גם הפעם. בייחוד כשבכמעט השנה וחצי האחרונות רוב אמני העולם מצאו עצמם סגורים באחוזותיהם, שרים בעיקר במקלחת.

החשודה העיקרית במצב היא הקורונה: ענף ההופעות החיות והטורים הגדולים הוקפא לחלוטין. מצב זה הפך את עסקאות הענק הללו כדאיות: במהלך המגיפה עלה ערכו של הקניין הרוחני, בעיקר משום שהאנושות הספונה בביתה צרכה תוכן יותר מאי פעם כדי להפיג את השעמום. מוזיקה, כפי שאמר פעם מרטין בנדיר, מבכירי תעשית המוזיקה האמריקנית, היא מהענפים הבודדים שממשיכים לשגשג בתקופות עצובות ושמחות כאחת (לצד אלכוהול). ההוכחה לכך היא התחזקותן של חברות הסטרימינג בתקופה זו. עבור המוזיקאים מדובר בהזדמנות טובה להישאר בכותרות אבל יותר מכך - לדאוג לעצמם כלכלית, לסדר את משפחתם אחרי מותם, וגם לשמר את מורשתם.

כמו כן, עם השינויים באופן צריכת המוזיקה, מוזיקאים ותיקים מביאים בחשבון שההכנסה מהאזנות תלך ותפחת עם השנים. לצד זאת, יש חוסר יכולת להבטיח את הפופולריות או את הרלוונטיות שלהם בעוד 20 או 30 שנה - דבר שאמנם פחות רלוונטי לאגדות מסוג בוב דילן, אבל שמות כמו שאקירה או אימג'ן דראגונז בהחלט צריכים להתכונן אליו ולחשוב על העתיד הרחוק והבלתי ניתן לחיזוי. מה יותר הגיוני מאשר לחתום על עסקת חייך, לקבל סכום עתק במכה אחת ולהבטיח לעצמך ולקרוביך שקט כלכלי?
אפילו לאפליקציית טיקטוק יש השפעה בנושא, בשל יכולתה להעלות מן האוב שירים ולהפוך אותם פופולריים במחי סרטון ויראלי אחד (כפי שקרה לשיר "Dreams" של פליטווד מק מ־1977, שבאוקטובר האחרון נכנס למקום ה־21 במצעד בילבורד, אחרי שליווה סרטון שבו נראה אדם רוכב על סקייטבורד).

למערך השיקולים נכנס ממש לאחרונה גורם נוסף, בדמות תוכנית המיסוי החדשה של נשיא ארה"ב הטרי ג'ו ביידן, שתעלה את תשלום המס על עסקאות ענק מהסוג שהוזכרו כאן מכ־20 אחוזים לכ־37 אחוזים. אם ניקח את דילן כמקרה בוחן, על עסקת 400 המיליון שלו הוא צריך לשלם כרגע מסים בהיקף 80 מיליון דולר. לו היה מוכר את שיריו מאוחר יותר, היה מעניק למדינה במתנה תוספת של 65 מיליון דולר.

יעקב לשצ'ינסקי, עו"ד לענייני זכויות יוצרים: "בארץ באים ליוצר שכבר רחוק משיאו, מבטיחים לו 'נעשה לך עוד אלבום, נקדם אותך'. הרבה פעמים בנזיד עדשים קונים אותם על סמך
הבטחות שווא"

בארץ: מכירה מתוך מצוקה

השאלה המתבקשת עבורנו היא מה לגבי ישראל? ובכן, כאן מדובר בסיפור שונה לגמרי. פרט לעסקאות בודדות כמו זו שעשתה ב־2009 תרצה אריאל, אלמנתו של מאיר אריאל, כשמכרה לחברת "עננה" 50 אחוז מהזכויות על שיריו תמורת כחצי מיליון שקל (וגם קובי אשרת ומתי כספי, בעסקאות קצת פחות מתוקשרות), לא מדובר בדבר רווחי במיוחד.
"בארץ הסיפור מגיע ממקום של מצוקה מסוימת", אומר יעקב לשצ'ינסקי, עורך דין לענייני זכויות יוצרים (ובעצמו מוזיקאי, המוכר בשם קוב).

"בארץ עדיין לא קנו, למיטב ידיעתי, קטלוג של אמנים גדולים כמו דני סנדרסון או כל החבר'ה של כוורת", הוא אומר, "כן קנו מאיר אריאל או קטלוגים של אמנים שמבטיחים להם הבטחות של המשך קריירה. זה להבדיל אלפי הבדלות מהשמות הגדולים שאנחנו שומעים עליהם בחו"ל, שפשוט עושים קאש־אין. בארץ פשוט באים ליוצר שכבר רחוק משיאו, מבטיחים לו הבטחות של 'נעשה לך עוד אלבום, נקדם אותך'. הרבה פעמים היוצרים האלה היו פעילים בתקופות אחרות, והם לא ערים לשינויים הללו ולכמה פחות עולה לעשות תקליט היום. הרבה פעמים בנזיד עדשים קונים אותם על סמך הבטחות שווא, ויש דוגמאות כאלה".

כמו כל דבר, גם כאן גודל השוק הישראלי הוא גורם מכריע. "הצריכה של מוזיקה בעברית היא רק בישראל", אומר לשצ'ינסקי, "אין להשוות את עוגת התמלוגים כאן לזו של חו"ל. שיר של צ'ילי פפרז שומעים אנשים בכל העולם. אנחנו באמת שוק קטן".