"הרגשתי שאני מתעד את הקופסה השחורה של החיים שלי"

ברגע אחד לפני שנה ושמונה חודשים, גילי שושן חשב שימיו וימי משפחתו ספורים. זה קרה ממש בתחילת הגל הראשון של הקורונה, כשכל העולם הסתגר בבתים בניסיון לחמוק מהנגיף המסתורי שהגיע מהמזרח, וגם שושן והמשפחה עשו את אותו הדבר. הבעיה היא שבמקרה שלהם, הנגיף כבר מצא דרכו אל תוך הבית, הדביק אותו, את אשתו דנה ואת בתם דבורה לאה, כשחמשת ילדי המשפחה הנוספים נמצאים בסיכון. עבור השחקן והיוצר בן ה־48 מדובר היה בחלום בלהות שקורה במציאות, לא פחות. רגעים אחרונים על כדור הארץ, בזמנים שבהם דין טלפון ממשרד הבריאות נחשב כדין הודעת פטירה. בסוף אף אחד לא מת, אבל לפחות יצא מזה סרט.

"הרגשתי שהבית שלי הוא כמו פצצה מתקתקת", הוא אומר ערב פתיחת פסטיבל הקולנוע היהודי בירושלים, שם יוקרן סרטו הדוקומנטרי "חרד" אשר מתעד את רגעי הפחד. "אתה מרגיש שאתה בשַיט אל הלא נודע ואתה לא יודע איפה זה הולך להיגמר. זה ברמות שאני כלוא בבית, מדבר עם המנהל הכללי האחראי לקורונה באזור, שאומר לי 'תקשיב, אנחנו לא יודעים איך להתייחס למקרה שלכם, של שישה אנשים בבית. אז חכה למחר, אגיד לך איך אנחנו הולכים לנהל את זה - בית חולים או בית, מה יותר טוב לנו, לכם, לילדים שלכם'. הוא אומר לי בעצם 'אני לא יודע איך אנחנו צריכים לטפל בדבר הזה'. רופא לא יגיע אליך הביתה להביא לך תרופות, לדבר איתך, להרגיע אותך. בין שמיים וארץ. אין לי אדמה מתחת לרגליים".

ובתוך כל זה, הדבר הראשון שחשבת לעשות היה להתחיל לצלם.
"קודם כל הרגשתי שאני מתעד את הקופסה השחורה של החיים שלי. עוד לפני האמנות, למרות שכל מראה אצלי מחובר ליצירה. הטלפונים ממשרד הבריאות הורידו לי שנים מהחיים. אלה הזמנים האלה של ההיסטריה ואנשים עוד לא מבינים מה קורה. אני הייתי גמור. אתה בתפילות לאלוקים, מבקש שהחיים שלך יינצלו. אף אחד לא יכול לבוא אלי הביתה להציל אותי. אני עם שישה ילדים קטנים, שלאחת מהם יש דלקת נדירה בלב. ודווקא היא, מכולם, מקבלת בסוף את הקורונה. אני נמצא במצב של איום קיומי. התפרקויות, בכי, אתה מרגיש שהחיים שלך בסכנה. לא יכלו לבוא אלי לבדוק לי דופק. אז צילמתי למקרה שמישהו ירצה לדעת מה היה שם".

התיעוד לא הפריע לבני הבית האחרים? מה אתה מצלם עכשיו, כולם הולכים למות.
"לגמרי. דנה הפוכה ממני 180 מעלות. לפרמיירה של הסרט היא לא רוצה לבוא, היא רואה מצלמה וחוטפת חלחלה. היו לנו ממש שיחות על זה. אני מתחנן, 'דנה פליז', קודם כל מבחינה רפואית, שיהיה לנו תיעוד של מה שקורה פה. מבחינת ביטוח חיים, משרד הבריאות. אז פה היא הפעילה שיקול דעת שעזר לי. חוץ מזה היא בכל זאת אשתי, ואחרי כמה זמן היא קלטה כמה הדבר הזה חשוב לי וכמה הוא תופס תאוצה. מבחינתי זה היה להפוך את הלימון הזה ללימונדה. בואי ניקח את המחלה והג'יפה האיומה הזו ונהפוך אותה לברכה".

אתה מתעד בסרט את הרגע שבו מודיעים לך ואתה מודיע לה ששניכם חליתם. לא ראינו הרבה רגעים כאלה מונצחים.
"קלטת את הנדירות של הסרט. זה מסמך היסטורי. בסין, בספרד, בכל המקומות שזה פרץ בהם, לא ראיתי אף משפחה שצילמה את כל התהליך הראשוני הזה, בתקופה המדהימה הזו של הימים הראשונים. אני לא מכיר עוד יצירה כזו, שמתעדת את הבשורה הזו בזמן שאנשים התפרקו באימה. היום אנשים כבר לא מבינים את זה, זה נראה מצחיק. יש קטע שלא נכנס לסרט מטעמי צניעות, אבל כשדינה קיבלה את הבשורה היא התפרקה על הרצפה. אני הייתי גמור. אתה פשוט בתפילות שהחיים שלך יינצלו".

"מרגיש שותפות גורל"

"חרד" אכן מרגיש לפרקים כמו סרט אימה. סצנות שהיום נראות אבסורדיות לחלוטין מרוב טיפשיותן, כמו יציאה מחוץ לבית אישון ליל כדי לפנות את הזבל, מקבלות בו ממד של בהילות, תוצאת שילוב בין צילום בחשיכה ודמויות רצות בפאניקה, על רקע פסקול מאיים. הסרט, שלמעשה היה קודם מיני־סדרה, מתעד כמעט חודשיים של בידוד, ועובר על מנעד שלם של פאזות ורגשות. חרדה קיומית, רגעי חסד קטנים בחיק המשפחה, ולבסוף קתרזיס גדול, בדמות האישור שכל בני המשפחה שרדו את התופת והם יכולים לצאת לחופשי.
שושן ושותפו החילוני אריאל טלפלר, יצרו סיפור גאולה שרבים יזדהו עימו. גם אם הוא מתרחש, מכל המקומות, בבית חרדי בצפת.

מצד אחד מדובר ביצירה אוניברסלית מספיק, שהיהדות והאלמנט הדתי לא באמת משחקים בה תפקיד מרכזי מדי. זה לא סיפור על משפחה יהודית כמו שזה סיפור על משפחה.
מצד שני, שם האלוקים מוזכר בה לא אחת, אם כמקור להפניית תפילה ואם כמנגנון של סיפוק היגיון ותשובות בתוך כל הטרללת הזו.
שושן לא רצה שהדת תהיה יותר מדי נוכחת בו. זהו לא סרט שמכוון אפילו לקהל מקומי (ברגע מסוים הוא מסביר לצופים מהו מקווה). אבל קשה לנתק בין השניים, בטח לאור מה שנתפס מבחוץ כקו פרשת המים ביחסי ישראל החילונית והדתית.

"מבחינתנו כיוצרים, הסרט מיועד לכל אדם בעולם", הוא אומר. "מכיון שהיינו אופטימיים ורצינו שהוא יגיע לכולם, אמרתי לעצמי 'הלו, אתה דוס. 50 אחוז מהאנשים שצופים בסרט הזה לא מבינים דוסלנדית'. כשאתה מדבר על המקווה אתה מבין שצריך לתת הסברים. היה לנו חשוב שעניין הדת לא ישתלט ושהוא יתקשר את הסיפור האנושי והאישי, בלי הבדל דת, גזע ומין. אז כן, זה קורה בבית דתי, יש גם גם את הניחוחות האלה. יש פה משהו קצת אותנטי, וואלה, בן אדם לא יכול לגעת באשתו וכל המקומות הפנימיים שמייחדים קצת את הסיפור ונותנים לו משהו אותנטי. זה מופיע במקומות קטנים. הכל קורה למשפחה חסידית בגליל, משפחה שמאמינה בגאולה".

אתה חשוב שהוא יפתיע אנשים? התפיסה הרווחת היא שהציבור הדתי לא הפנים את גודל האירוע.
"אני מקווה שהיום כבר לא, כי הדבר כבר התגלה בריש גלי. אנשים יודעים שדתיים זה אנשים שלא מחוברים לגוגל או למקורות תקשורת ברמות יומיומיות. למאות אלפים מהם אפילו ווטסאפ, אז עד שמגיעים אליהם דברים יש בדרך מסננים נורא גדולים. זה כמו פעם. אבל בשנייה שהבינו את החומרה של המצב וראו מה קורה בשטח אנשים מייד הגיבו. בתכלס היינו בדבר הזה ביחד, הדתיים לא לקחו איזושהי גזרה אחרת מכולם. אנחנו כן מרגישים שותפות גורלות. אז לקח לזה קצת זמן להתברר בהתחלה".

סיפור כזה לא מזמן לך גם משבר אמונה?
"לא, לא. מבחינתי אני חווה דברים עם הבורא ברמות שאין לי ספק בו. הוא יכול לא להציל, זכותו, מי אני ומה אני? אבל אני בטוח שהוא שומע אותי ויוצר כל תזוזה הכי קטנה של עפעוף בעין שלי. בתכלס מה שאני חושב שהאנושות צריכה ללמוד בעקבות הקורונה זה לצאת מהשנאה ההרסנית מחריבת העולם, וללמוד לחוות את האחדות הנפלאה ששוכנת בכל. זה בא ללמד את בני האדם להתאחד ובאופן שכל המשאבים האפשריים והלבבות והמוחות, ילמדו את הילדים והנוער במוסדות החינוך הפורמלי והלא פורמלי, קודם כל לגלות באופן הכי ראסמי את הפנימיות המדהימה, הנפשית, ששוכנת בתוכם. אני האמנתי בטוב".

"'הפוך' היתה שמימית"

אם לא את השם, לפחות את הפנים שמאחורי הזקן אתם מכירים כבר שנים. גם אם עברו יותר מ־20 שנה מאז מצא את הדת וחזר בתשובה, בזיכרון התרבותי הקולקטיבי המקומי הוא עדיין זכור לרבים כיששכר, הדמות שגילם בסדרה "הפוך" בערוץ 2 הישן. יששכר דרווין, שוטף גופות בעברו, נחשב לאחת הדמויות הבולטות בסדרה ההיא, שסיפרה את סיפורם של חבורת צעירים תל־אביביים (ובל נשכח את פרט העלילה שאיכשהו הושמט בדרך, שנסב סביב הרעיון לצלם את סרט הפורנו הישראלי הראשון).

יששכר של שושן היה דמות הזויה משהו, כמו שאהבו להגיד אז. חולמנית, מאופקת וגם טרודה מאוד. קצת כמו במציאות, הוא מספר. ולא עזר מעמד הכוכב הפתאומי שנחת עליו, וגם לא סכומי הכסף הגדולים.

אתה חושב שהגרסה החילונית שלך היתה מתמודדת אחרת עם כל המצב?
"שאלה מעניינת. צריך להיכנס לדמיון מודרך בשביל הדבר הזה. מן הסתם ברור שזה היה אחרת לגמרי, פחות היה לי עם מי לזעוק את נפשי ולהתחנן לרפואה, לגאולה ולבריאות. זה יכול היה יותר להלחיץ אותי, כי פחות היתה לי יכולת להתחבר אל האינסוף והבלתי נודע אז. נתחיל מזה שלא היו לי שישה ילדים. הייתי מפחד על עצמי ואולי על עוד שניים. אבל אני בטוח שהייתי לוקח את זה למקום שלי, כותב על זה ומצלם דברים".

עוד מזהים אותך כיששכר?
"בצפת זה קורה פחות, אבל כמובן כשאני נתקל באנשים שעברו את גיל 30 או 35 אז הם זוכרים. הם גדלו עלי".

מחמיא.
"לא מי יודע מה. כשהייתי בשיא הסלביות זה רק כיווץ אותי. אף פעם לא חלמתי להיות מפורסם. כיף לי ואני מרגיש שזו ברכה שיש לי אפשרות להתחבר להרבה אנשים. אבל נהפוך הוא - כשהיה לי את זה לא הרגשתי את זה, לא חגגתי את זה".

מתי יצא לך לראות בפעם האחרונה פרק של "הפוך"?
"פרק שלם? מזמן. אולי לפני כמה חודשים יצא לי לראות חלק מפרק, אבל לשבת ממש ולראות 'הפוך' זה רחוק ברמות של שנים. אני גם חי את זה, אני זוכר חלק מהדברים בכאלה רמות. אני לא צריך תזכורת, יששכר הוא חלק ממני".

מה אתה חושב על הבן אדם שמגלם אותו?
"אני מרחם עליו, אני מאוד חומל. היה לי קשה אז. בדיוק סיימתי את הסטודיו למשחק של ניסן נתיב ואני ברמות של רגישויות שאני מרגיש אפס מאופס, אני מרגיש כל כך חסר ערך מתוכי, מגיל אפס, מהיום שנולדתי, היו כל כך הרבה כישלונות. אני נולדתי עם בעיה חמורה של קשב וריגוש, זה לפני הריטלין. בגן הילדים עברתי מעונש לעונש, מפינת הבובות לפינת הקוביות לפינת הספרים. ואני כישלון חרוץ. זה הביא אותי לתחושות מאוד לא נעימות. זה גם המקום שממנו התחלתי להיות אמן. מהרגע הראשון שלמדתי לכתוב, הייתי נמלט אל המחברת עם עיפרון, סגור בחדר שלי וכותב שירים על כאב.

"בכיתה ג' המורה מוצאת שיר שלי ולא מאמינה שילד יכול להתבטא ברמות כאלה של כאב. הרגשתי חסר ישע, Helpless. בא לי לבכות רק מלזכור את הרגעים האלה. ילד שמרגיש שהוא הדבר הכי לא מבורך בעולם. לא דחוי, תמיד הייתי חברה'מן. אבל בתוכי - גמור".

"הייתי נטול ערך עצמי"

היית מצפה שההצלחה והאישור החיצוני ירפאו משהו מהכאב הזה.
"כשהתפרסמתי פתאום, בגיל 23-22 זו היתה הפעם הראשונה שהילד, הברווזון המכוער, העז השחור הזה, פתאום מקבל סוף־סוף תשומת לב, ביקורת חיובית. זו היתה הפעם הראשונה שאמא ואבא שלי התחילו לקבל עלי מילים טובות. פתאום קצת אור במקום כישלונות. מצד אחד זו היתה הצלחה גדולה מאוד, אבל חוויתי התפרקות של ממש, נפשית.

"אני מסתכל על השחקן והסלב ואני לא נופל בשטויות האלה, אני יודע מה הולך שם, אני זוכר את השבר המטורף בצילומים של העונה הראשונה והשנייה. אני מרוסק, ילד מרוסק שמחזיק את עצמו בציפורניים. הייתי גמור ובשבר מטורף בלב. הערך העצמי שלי היה גמור. שום מילה לא תתאר את זה. לא היה לי אז את המקום הזה של התשובה, של הבורא".

"הפוך" שודרה בסך הכל במשך שנתיים, לא יותר משלוש עונות, וכמעט שלא היו לה שידורים חוזרים. למה אתה חושב שזוכרים אותה כל כך טוב?
"אני חושב שגם כשעשינו אותה צחקנו על זה שיש פה, סליחה על המשפט הדתי, משהו שמימי. החיבור בין האנשים והחברויות שנוצרו שם, הכל קיים עד היום, אלה החברים הכי טובים שלי. הרגשנו שהיה שם תמיד משהו, עוד לפני שחזרנו בתשובה, גם דני (שטג) וגם אני וגם מיכאל (וייגל). כבר אז דיברו על זה מהמקום החילוני, שיש פה ניחוח מאוד ניינטיזי, כמו 30 שנה לפני כן של חבורת 'לול'. ואני לא משווה, חס וחלילה, אנחנו לא ברמות האלה. אני מרגיש כמוך, היה שם משהו מיוחד".
זה הזמן הנכון להציע פרק איחוד.

"אם שמואל (חיימוביץ', יוצר וכותב הסדרה; ע"פ) היה כותב איזה מאסטרפיס... אפילו לא מאסטרפיס. רק פיס. לא משנה מה, אלה אנשים שאני אוהב אהבת נפש - כל אחד מהם. עד רמת הבום־מן, הצלם, המפיקים בפועל. זה משהו לא מוסבר. אמרתי כבר - שמימי".