האם נדע להתעורר?

"ועתה מה לך פה, בן אדם, קום ברח המדברה
ונשאת עימך שמה את כוס היגונים
וקרעת שם את נפשך לעשרה קרעים
ואת לבבך תיתן מאכל לחרון אין אונים,
ודמעתך הגדולה הורד שם על קודקוד הסלעים
ושאגתך המרה שלח - ותאבד בסערה".
(פרק הסיום בפואמה "בעיר ההרגה" מאת חיים נחמן ביאליק)

את הפואמה "בעיר ההרגה" כתב ביאליק ב־1903 בעקבות ביקור עם משלחת מיוחדת בקישינב, לאחר הפרעות ביהודים. ב־6 באפריל 1903 פרצו פרעות קישינב בעקבות עלילת דם שהאשימה יהודים ברצח פולחני של נער נוצרי. במשך יומיים השתולל ההמון.
49 יהודים נרצחו, 92 נפצעו קשה. הפורעים השתוללו כמיטב הז'אנר. הם ביקעו בטנים, נעצו מסמרים בראשים, ניקרו עיניים והשליכו תינוקות מהקומות העליונות אל המדרכות. הפורעים סירסו גברים ואנסו נשים, וכל זאת בברכת הבישוף המקומי. המושל סגר את הצבא בבסיסים, המשטרה הניחה לפוגרום להתרחש. ביאליק זועם בשיר, וכואב באופן שהמילים העלובות שלי לא יוכלו לתאר. מבקריו טענו כלפיו שיש בשיר האשמת הקורבן. אבל ביאליק רצה להעביר מסר בדבר חרפת הגולה. ביאליק לא מסוגל להבין ולהצדיק את הפסיביות הנוראה שבה קיבלו היהודים את הדין.
בעיניי, החלק המזעזע והעצוב ביותר בפואמה המיתית הינו הבית השלישי. ביאליק מספר על המרתפים האפלים שבהם נאנסו הנשים: "אִשָּׁה אִשָּׁה אַחַת תַּחַת שִׁבְעָה שִׁבְעָה עֲרֵלִים, הַבַּת לְעֵינֵי אִמָּהּ וְהָאֵם לְעֵינֵי בִּתָּהּ".

תיאור חרפתם של היהודים המסתתרים ומתפללים אל מול נשותיהם הנאנסות, לא נועד להשפיל את עמנו אלא לטעת ביהודים את הדחיפות לקום ולהגן על עצמם. ואכן זאב ז'בוטינסקי שתרגם את הפואמה לרוסית הגה בעקבות פרעות קישינב את רעיון ההגנה העצמית היהודית.
וכעת יש לנו מדינה, ויש צבא הגנה, ויש משטרה ושב"כ, ועדיין יש לנו פוגרומים. לעת עתה, מעט אבדות בנפש. הפורעים עדיין מפחדים לחצות את הגבול. אבל קרב היום. כל אמא מזהה את הבן שלה. אמא תכיר את פני ילדיה גם בחשכה מוחלטת. הריח שלהם, החיוך המיוחד, הקמט ליד העין. אבל אמא של מור ג'אנאשווילי לא זיהתה את בנה, משום שפניו היו מרוטשות. רק הבגדים שלבש הסגירו לה את זהותו.

מור ג'אנאשווילי שכב בגוף מעוות בתוך שלולית דם. אמא של מור ירדה לרחוב ומצאה אותו שבור. גופו זב דם וקרוע לאחר שהאספסוף הערבי עשה בו לינץ'. הם היכו והלמו בגופו. הם השליכו אבנים ופוצצו אותו באלות.
חייו נהרסו אך ורק משום היותו יהודי בעכו בזמן פרעות תשפ"א. כמו בקישינב, כמו ביאשי, כמו בבגדד, בצנעה או בחברון, אכזריותם של חלאות האדם האנטישמיות לא ידעה שובע.
האירוע החשוב השבוע שודר ב"כאן 11". סרטו של כרמל לוצאטי, "הכתובת על החומה", על המהומות בעכו בתוכנית "זמן אמת". מסמך מכונן. מי שצפה בסרט, גם אם דעותיו משיקות למפלגת העבודה פינת מרצ, מבין שפרעות שומר החומות היו רק פרומו לדבר האמיתי. מלחמת העצמאות לא הסתיימה. ידידי מאיר ליוש, תושב לוד, צייץ בטוויטר שהרגע הקשה בסרט היה זה שבו "אמו של מור ג'אנאשווילי נפרדת ממנו רגע אחרי שעלה על הרכב, בוכה ומכווצת מכאב, על הבן שלה שבלינץ' מחליא ואנטישמי איבד את היכולת ללכת". מור ג'אנאשווילי נכה, וערביי עכו לא טורחים להתנצל. להפך. הם מאיימים שכך יקרה גם בפעם הבאה שישראל תיאלץ להגן על עצמה מול חמאס, ארגון טרור בעל השקפה נאצית.

חבר מועצת עיריית עכו, נאחס בולוס, לא התבייש לחשוף מתי תתרחשנה הפרעות הבאות בעיר. במבצע הבא של צה"ל. בולוס הנוצרי דואג מאוד למסגד אל־אקצא: "אם יקרה פעם נוספת, אנחנו נצא. זה לא אמור להרתיע אותנו. אנחנו נצא. זה לא בשליטה אפילו, זה לא בשליטה".

לפני כשלושה חודשים פורסם בעיתון זה מאמר סופר חשוב שכתב האלוף (מיל') גרשון הכהן. האנרכיה במגזר הערבי מבקשת לחתור תחת ריבונות המדינה, קבע הכהן בצדק, והמשימה הראשונה של מנהיגי המדינה היא להביט למציאות בעיניים משום שהאלימות בחברה הערבית היא חיבור היברידי בין הפלילי ללאומני. הכהן הבהיר שעד שההנהגה הישראלית הנוכחית לא תכיר בסכנה ותחליף דיסקט, מערכות האכיפה והמשפט לא יוכלו להתמודד עם האיום. אבל האלוף גרשון הכהן המעיט בסכנה, משום שהפורעים המנוולים לא היו רק עבריינים או נוער שוליים - בפוגרומים השתתפו בני טובים. ילדי שמנת ערבים. הם מזהים חולשה. היהודים בערים המעורבות חיים בפחד. כבודם מושפל מדי יום.

תמהני מה היה מוסיף האלוף הכהן למאמרו אחרי שנודע כי במבצע הבא צה"ל יעקוף צירים העוברים סמוך ליישובים ערביים. דומה שהדיסקט לא השתנה. וכל כניעה כזו רק מחזקת את הקולות הקיצוניים המבקשים להביא לסופה של הריבונות היהודית בארץ ישראל.
בחודש נובמבר 1922 פרסם משורר הקטרוג והאמונה, אורי צבי גרינברג, שיר נבואה מקפיא דם בכתב העת היידי לשירה "אלבאטראס" - "אין מלכות פון צלם" ("במלכות הצלב", תרגם בנימין הרשב, 1997).

השיר חזה באופן מצמרר את חורבנה והשמדתה של יהדות אירופה. "אך אני אגידכם נבואה - הנבואה השחורה מעמקיה פה יעל עמוד הענן... כשהגז המרעיל כבר יחדור אל תוך היכלות ולפתע פה ביידיש יזדעקו האיקונות... ואתלה על ענפי העצים את מתי ערומים אשאירם בהפקר ירקבו לעיני מזלות שהולכים בשמים".
כעבור שנים ספורות, ב־1931, פרסם אצ"ג את השיר "בָּאֵי במחתרת" שבו תיאר את שני היהודים האחרונים שנותרו בעולם הפוגשים זה את זה במחילה מתחת לקרקע. מבקריו ושונאיו בזו לו, תיארו אותו כמשורר מטורף המתעתע בדמדומי השיגעון.

"מטפס על קירות חלקים" לעגו לו. אבל חיים נחמן ביאליק, המשורר הלאומי, לא חשב כמותם. ביאליק זיהה באצ"ג את האמת הבוערת. "הוא מטפס על כתלים, מפני שהוא רואה משהו מאחורי הכתלים". כך אמר ביאליק. אותו ביאליק מעיר ההרגה.
אצ"ג טיפס מעבר לכתלים וראה את האסון המתרחש ובא. אנחנו חייבים לטפס מעבר לכתלים.
ראו, אני לא אצ"ג, אני לא גאון, אני אפילו לא משורר, אולם בכל הקשור לטיפוס מעבר לכתלים - אני מאוד מאמין בזה. בניסיון לדלג מעל המציאות המיידית לעבר המעבר. וחברים, אני חש זאת בכל עצם ונים בגופי. הסימנים רבים ומתרבים. האלימות המטורפת, החוצפה העולה, ההתרסה נגד המדינה, ומנגד הרוח הפרוגרסיבית המסרסת את כל ארגוני הביטחון: האם אנחנו מופקרים לגורלנו? האם נדע להתעורר?