המאמץ המדיני שהביא לשחרור בני הזוג אוקנין מלמד על חלוקת כוחות שלא היתה כמותה בעבר - בין לשכת רה"מ לבית הנשיא
מה שלא עשו כדי לשחרר את בני הזוג אוקנין מהמעצר בטורקיה - עשו כנראה נכון. עובדה שזה עבד, ויחסית מהר. ראש הממשלה בנט ושר החוץ לפיד סיימו אתמול את הודעתם ב"תודה מיוחדת לנשיא המדינה הרצוג על פעילותו למען השבתם הביתה". אפשר להבין שמנהיגותו ויכולותיו הדיפלומטיות של הנשיא היו הקלף המנצח.
עם כניסתו לתפקיד, לפני כארבעה חודשים וחצי, קיים הרצוג שיחת טלפון לא קצרה עם הנשיא הטורקי ארדואן. זו היתה שיחה שארדואן יזם, אבל ככל הנראה היתה מתואמת דו־צדדית. בחודשים האחרונים היו דיווחים על כך שטורקיה מעוניינת בשיפור היחסים עם ישראל. ארדואן טען באותה שיחה ראשונה שהיחסים בין המדינות הכרחיים ליציבות במזרח התיכון. אבל יש גם נושאים שנויים במחלוקת, בין השאר בתיחום גבולות של שדות גז ושל העברת צינור גז תת־ימי.
על הרקע הרגיש הזה, כל נושא המעצר הבלתי מוסבר של זוג אזרחים ישראלים נראה כמשבר חסר היגיון, מבחינת האווירה שטורקיה מבקשת ליצור בין שתי המדינות. ביום רביעי, טרם השחרור, טענו גורמים מביני עניין בישראל שארדואן מצפה ל"משהו". המשהו הזה יכול להיות מחווה, אולי פנייה רמת דרג, מצד מי שמסמל באישיותו את מדינת ישראל, שיכולה להביא לתוצאה המבוקשת.
מעבר לתפקיד שמילא הרצוג, לא מן הנמנע שגם ההרכב של הקואליציה השלטת כיום בישראל תרם למהלך. בכל אופן, נראה שלא נעשו ויתורים מדיניים, מלבד עצם הנכונות של הנשיא להתערב בפרשה. זה לא מעט. גם פעולה כזאת פשוטה, חושפת את הצורה שבה הממשלה האסלאמיסטית באנקרה רואה את ישראל. אם ראש המדינה שלכם יבקש יפה - אנחנו ניענה.
אבל זה היה נכון לעשות. כי הסיטואציה היתה כזו שבה צריך לחתוך במהירות האפשרית את ההפסדים. אף אחד לא יודע לאן אירועים מסוג זה עלולים להידרדר. מעמדה החזק של ישראל באזור, כתוצאה מהסכמי אברהם, יוצר מוטיבציה מצד ארדואן. רק לאחרונה בוצעו תרגילים משולבים שכללו גם את איחוד האמירויות. כל המערך המוסלמי־סוני סובב סביב הציר הישראלי כנגד איראן.
יש סיכוי שדווקא משבר מעצר בני הזוג יתניע תהליך מחודש של התקרבות בין טורקיה לישראל. ותפקודו של הרצוג חושף חלוקת כוחות בהנהגה הישראלית, שלא היתה כמוה בעבר.
סכנה ברורה ותמידית
האיתותים של הנשיאה בדימוס בייניש ושל השר סער נועדו להבהיר שהאיום האמיתי הוא לא איראן
בספרו הידוע "משפט ותרבות בישראל בפתח המאה ה־21", ביסס פרופ' מנחם מאוטנר טיעון, שלפיו האקטיביזם השיפוטי אינו אלא משחק כוחות שמנהלים מי שאיבדו את ההובלה בזירה האלקטורלית. האקטיביזם השיפוטי יצר את האקטיביזם של אכיפת החוק הבררנית נגד הימין, בעיקר, אבל ספציפית נגד מנהיג הליכוד, בנימין נתניהו.
רק לפני כשבוע קיבלנו תימוכין לתהליך מדבריה של נשיאת העליון בדימוס דורית בייניש, בעצמה נצר לשורש מפא"יניקי, בוועידת "הארץ". עיתונאים, שופטים ואנשי אקדמיה התכנסו במעין ועידת מפלגה, ומה מתאים יותר מבמה זו כדי שבייניש תקבע: "היה פה קונצנזוס לגבי תפקודו האנטי־דמוקרטי (של נתניהו)".
ברור מכאן מה עמדתם הפוליטית־אידיאולוגית של הנשיאה בייניש וחבריה. אמירה כזאת לגבי נתניהו אמורה לסתום פערים במשפט ולהשפיע על השופטים. כך גם האמירה הבלתי אחראית של שר המשפטים גדעון סער, בראיון לפני שבוע, שכאילו מנחה את השופטים: "נתניהו עדיין מסוכן וחסר מעצורים, ולא יבחל בשום דבר כדי לנסות לחזור לשלטון". התפיסה ההרסנית הזאת זלגה לפרקליטות בתור משימת חיים קדושה.
אבל יותר ויותר אפשר להעריך שצורת החשיבה של סער או של הנשיאה בייניש מבטאת את העיוורון לגבי הסכנות האמיתיות של ישראל. סער, שר בכיר שהכריע למעשה את הכף לטובת הרכב הממשלה הנוכחית יותר מכל אדם אחר, סבור שנתניהו הוא הסכנה. לא האיומים האיראניים ונגזרותיהם, וגם לא ההשתלטות האנרכית האלימה של המגזר הערבי על מוקדי החיים בישראל.
מכל האיומים הקיומיים על ישראל, ספק אם מישהו חשב שהשתוללויות המוניות בבתי חולים, הצתות במקומות הכי בלתי צפויים והטלת טרור עסקי במרכזי מסחר בפריפריה - הם שיהפכו לאיום העיקרי במדינה. מה הערבים מבינים שגדעון סער, יועז הנדל, בני גנץ, נפתלי בנט ואיילת שקד אינם מבינים?
אצל בנט, תפקיד ראש הממשלה הוא עמדת תעמולה חזקה. לא הרבה יותר מזה. המשטרה תפסה כמות מרשימה של אמל"ח - זאת סיבה למסיבת עיתונאים עם הכרזה מפוצצת. ממש כמו הסיור בתחילת הקדנציה בנתב"ג, שם הכריז בנט על סגירת הפרצה שמביאה אלינו את הווריאנטים ממרחקים. מאז היתה התפרצות נוראית של הקורונה, כשדרך הטיפול המועדפת היא העלמת המחלה ותוצאותיה באמצעות תקשורת שעסוקה בסכנות מדומות.
בנט, לפיד וסער הם כאישיות אחת. מה שמאפיין אותם, בלי קשר לעמדה האידיאולוגית הרשמית, זה חוסר הבנה בשאלות מדיניות, והתעלמות מהמערך הפרלמנטרי במדינה. התוצאות הן הרות אסון, תחושה של התפרקות, שאינה נעלמת מעיניהם של ערביי ישראל. אלה קיבלו איתות ברור מהתקיפה האלימה של ח"כ איימן עודה בתוככי בית חולים כנגד חבר כנסת עמית, בן גביר.
לא מפתיע שאם עודה משתולל ללא כל תגובה מצד מערכת האכיפה, יעלו לזירה מאות כמוהו. לכאורה, האלימות היא ביניהם והבדואים הם גם אלה שמשלמים את המחיר במעצרים; אך בשורה התחתונה - אווירת הטרור מרתיעה אזרחים שומרי חוק ומרחיבה את גבולות שטחי האין־כניסה שכופים הבדואים בדרום.
מה שמעניין את שר המשפטים זאת סכנת נתניהו ויחסיו עם התקשורת. איך ניתן להגדיר אפוא את יחסי התקשורת עם סער כאשר התופעה המרכזית היא התפקיד שממלאת אשתו גאולה במערך השידורים של התאגיד? כפי שניתחה עמיתתי עירית לינור, הראיונות שהיא עושה לא יכולים אלא להיות מוגדרים כתעמולת חינם נגד נתניהו.
לפני שלוש שנים התריע פרופ' אלן דרשוביץ כי "אין מספיק ראיות לעבירה פלילית. אני חושב שזה מאוד מסוכן להעמיד לדין אנשים על בסיס משא ומתן עם עיתונים. זה מה שפוליטיקאים עושים... להתחיל להתערב ביחסים שבין התקשורת לממשלה - יש בזה כדי להציב סכנה עצומה לחופש הביטוי ולדמוקרטיה".
בסלון של בני ציפר
במסיבה היו יותר חברי מערכת של "הארץ" מאשר של "ישראל היום", והיא העלתה געגועים למותו בטרם עת של אהרן אהרנסון
זמן קצר אחרי שנכנסתי לאותה מסיבה ברעננה שעליה דיווח גדעון לוי באחד מעיתוני הבוקר, פגשתי איש תקשורת ותיק, בדימוס, והוא העיר שזה מאוד נדיר שמישהו כמוני, עם רקע של קיבוץ של השומר הצעיר, "עובר לימין". עד כאן סוגיה שגרתית שכבר מתחילה לשעמם אותי.
אבל אז אמר האיש משהו מפתיע בישירות שלו: השומר הצעיר התמחה בלשנוא. נאלצתי להודות שהוא צודק. ציינתי מקרים שאני זוכר מהילדות. לרגע לא חשבנו שכל מוטיב השנאה יקבל כיסוי מגדעון לוי ויקבל מבול של תגובות. כן - של שנאה חשכה נגד לוי עצמו, ששימש הפעם ככפיל של בנימין נתניהו.
בן שיחי נזכר באפיזודה שהיה עד לה לפני - בלי הגזמה - כ־55 שנים. הוא חזר אז מצרפת באונייה. הוא שאל אותי אם אני זוכר את א"ב, שהיה שליח ידוע של תנועת השומר הצעיר בצרפת. א"ב הבחין שבין הנוסעים ישנה קבוצה לא קטנה של חניכי בית"ר מבלגיה, שהפליגו למדינת ישראל. הוא החל לצעוק על הנערים הבלגים האומללים הלבושים בחולצות בית"ר: "אתם פשיסטים!" ועוד סיסמאות פוליטיות מבית המדרש של השמאל החדש והמאוד מתקדם. הוא, אגב, שייך לאלה שחושבים שנתניהו לא יחזור עוד לראשות הממשלה.
נתניהו לא ניסה להשתלט על הסלון והמרפסת של בני ציפר. מנקודת התצפית שלי, הוא החליף מדי פעם פינה ובני שיח. לא עשה שום הצגות. נחשפתי לאורך שנים לאישים בכירים שחלקם קרובים לצמרת או שאפו להגיע לפסגה, או שכבר הגיעו אליה. ההבדלים בין נתניהו לבינם ברורים. הם ברורים גם לכתבים הפוליטיים הבולטים, שאינם יכולים מסיבות מקצועיות לתת לזה ביטוי.
לוי רק בקושי עקף את הסוגיה של הבדלי הרמות בין נתניהו לבין מנהיגים אחרים בסביבה: אצל מנהיגים הטוענים לכתר, האישיות הפוליטית מתחלקת לשלושה: רמת אינטליגנציה; בסיס ידע; כריזמה מנהיגותית. אף אחד לא יכול להכחיש שנתניהו נמצא ברמת אינטליגנציה גבוהה בהרבה מכל בן שיח פוליטי שהוא יושב מולו.
זה לא מספיק, כי גם יאיר לפיד הוכיח שיש לו רמת אינטליגנציה שמתאימה לראש ממשלה, אך הוא סובל מגירעון חמור ביותר בבסיס הידע שלו. מה שנדרש ממנהיג במדינה כמו ישראל זה יכולת לבוא מוכן לכל מפגש עם מנהיג זר או משבר פתאומי, ולקבל החלטה במהירות ובנחרצות. מנהיגים רבים בישראל לא היו מסוגלים לזה, סבלו מחוסר יכולת של ראיית הנולד, ובעיקר מרפיון אינטלקטואלי. את המחיר שילמו המדינה, האזרחים והחיילים.
מה לעשות, אנשים כמו נתניהו, או אפילו יובל שטייניץ, מסוגלים להשיג את הדרוש בגלל יכולת השליפה המהירה של מי שעשה שיעורי בית, ומי שמבין כהרף עין את הסיטואציה. העובדה שישראל לא תסבול בחורף הזה מבעיות באספקת האנרגיה ובמחירי האנרגיה היא תוצאה ישירה של יכולת ראיית הנולד וההכרעות במתווה הגז. כך גם מצבה הטוב יחסית של ישראל מול מגיפת הקורונה - הוא עדיין בזכות פעילותה הנכונה, וברגעים מסוימים המהירה, של הממשלה הקודמת. זאת הסיבה שבגללה נתניהו מקבל את התמיכה הגבוהה ביותר בקרב הציבור.
שמעתי את השיחה בין נתניהו לגדעון לוי. לא יכולתי שלא לחשוב על כך שמתוך 120 חברי הכנסת וחברי הכנסות הקודמות, אין אף אחד שהיה מסוגל כמוהו לספר סיפור מתח היסטורי־פוליטי ממלחמת העולם הראשונה. עם כל הפרטים על אהרן אהרנסון ועל מארק סייקס, שפיתח נטייה פרו־ציונית אך לרוע המזל מת כשנה לאחר המלחמה במגיפת השפעת הספרדית.
זה מזכיר משהו, הערתי לגדעון לוי, שהסופר והמשורר אהרון אמיר אמר לי: היורש האמיתי של אהרן אהרנסון הוא בנימין נתניהו. אהרנסון היה האבידה הגדולה ביותר של הציונות. גם הוא מת כשנה לאחר המלחמה. הנסיבות מסתוריות עד היום.
תוך כדי שסיפר על המודיעין שסיפק אהרנסון ועל התוכנית הצבאית של הבריטים לכיבוש הארץ, היה לביבי בלאק־אאוט של שתיים־שלוש שניות ונשתכחה ממנו איזו רצועת שטח עוינת בדרום הארץ. זה היה כשהגיע להעדפה האופרטיבית לתקוף באיגוף את באר שבע ולא להיכנס דרך... עזה. קל לשכוח את השם הגיאוגרפי הזה. בייחוד אם היית פעם ראש ממשלת ישראל.
הוא סיפר על אביו ועל קרובי משפחה. לא היה שם ניסיון להקסים, אלא קשב דרוך למי שאומר דברים שכדאי לשמוע, גם כדי ללמוד. בכל מקרה, קהל השומעים היה של שלושה אנשים. היו במסיבה יותר חברי מערכת של עיתון "הארץ" מאשר חברי מערכת של עיתון "ישראל היום". חשבתי שאגיע לארוחת ערב מצומצמת, אולי קצת מעיקה. אבל המסיבה היתה גדולה ונחמדה בתוך בית אולד־פאשן, מסוג הבתים שהופיעו בעבר במחזות ישראליים על קשישים שיושבים בגופייה, שעה שבחדשות מדווחים על הגמגום של אשכול.
איל מגד הדליף בשיחות סגורות פרטים על יחסו האלילי של אריק איינשטיין לגדעון טיש. אריק היה חצי עיוור, אבל את טיש הוא זיהה ממרחק של עשרות מטרים רכון על ההגה של אוטובוס קו 25. מגד תהה: איך זה שבמוסד מישהו הסתכל על הבלם של הפועל תל אביב, על אמציה לבקוביץ' המנוח, ואמר לקברניטי הביטחון - זה בדיוק מה שאנחנו צריכים? מה הכוונה? אחד שאפשר לסמוך עליו.