בפרק האחרון בספרו החדש, מסביר צחי הנגבי את סיבת ההתכנסות לכתיבת האוטוביוגרפיה המקיפה שמדייקת 40 שנה על פני 400 עמודים: הצגת מועמדותו לראשות הליכוד ביום שאחרי נתניהו. מתי יקרה היום הזה? כותב הספר טוען שיש זמן: "כבר הודיעו בעבר שהגיע תום עידן נתניהו, אבל זאת היתה אשליה אז, וגם היום זאת אשליה".
אנחנו נפגשים בשעת בוקר בביתו שבמבשרת ציון, שם השלים בתקופת הקורונה את ספרו, שחלקים ממנו נכתבו במשך השנים וחיכו לזמן הנכון כדי להתפרסם.
יולי אדלשטיין כבר הודיע על התמודדות.
"אני לא חושב שמישהו יתמודד בפריימריז הבאים מלבד אדלשטיין, שקיבל החלטה אסטרטגית שאין לי מושג מה הבסיס לה, אבל הוא בטח מעריך שהיא כדאית. המבחן הוא הבחירות הבאות שבהן ביבי יהיה המועמד. אולי בעוד שנה כפי שכולנו מקווים, ואולי אחרי. אני יוצא מנקודת הנחה שנתניהו הוא המועמד שיביא את הליכוד להישג הגדול ביותר".
אם ההתמודדות רחוקה, מדוע להוציא עכשיו את הספר?
"אף על פי שאני משער שהספר לא יחכה בתודעת הציבור", מחייך הנגבי, "חשוב לי להבהיר מדוע אני חושב שאני המועמד הראוי, ולגלול לאחור ביוגרפיה שהיא למעשה פירוט מסלול ההכשרה שלי לכהונה הזאת בבוא היום, ולשטוח את חזוני. אחרים מצהירים וחשבתי שנכון להיות נוכח בזירה הזאת".
אתה יכול לסחוף את הליכוד?
"אני לא צריך לסחוף, אני צריך להיות יותר חזק מיריביי. אין לנו מועמד בסגנון בגין או שרון שסחפו. יש לנו מועמדים בסגנון שמיר".
הנגבי, הח"כ הרציף ביותר בישראל שמכהן במשכן מאז 1988 - עם הפוגה קצרה מטעמים משפטיים סביב פרשת מינויים פוליטיים במשרד לאיכות הסביבה - מבקש למצב עצמו מחדש בהנהגת הליכוד בעזרת רשומון היסטורי. מהאנדרטה בימית דרך ההצבעה על תוכנית ההתנתקות ופרישתו ל"קדימה", חזרתו לליכוד והתייצבותו לצד נתניהו ועד לחפיפה עם בנט במשרד ההתיישבות לאחר הבחירות לכנסת ה־24 - משתף הנגבי בזיכרונותיו ובעמדותיו, ומזכיר לנו שהוא למעשה ה"נסיך" האחרון בליכוד.
"בהתחלה הציעו לי לקרוא לספר 'הנסיך האחרון'. זה היה קליט בעיניי, אבל אשתי פסלה על הסף ואמרה 'מה זאת אומרת נסיך? אתה ממליך את עצמך? זה שם אליטיסטי פריבילגי ואתה לא האחרון. יש לך עוד דרך ארוכה, זה לא סיום'. ואני עם אשתי לא מתווכח".
"לא ארץ נוכרייה לקחנו" זה כמעט הפוך מ"הנסיך האחרון".
"חיפשתי שם אידיאולוגי ונזכרתי במה שלמדתי במחנה הקיץ של תנועת בית"ר, דבריו של שמעון החשמונאי לפני 2,140 שנה. מנהיג של מדינה שנלחמת על חייה אומר בלשון הכי נוקבת למנהיג האימפריה ששולטת בכל המזה"ת - אתה, עם כל הכבוד, לא תכתיב לנו מה המדינה שלנו. זאת לא ארץ נוכרייה. אנטיוכוס מחה על הכיבושים. יכול היה לתת איגרת מתנצלת ומתחנפת".
שם הספר עשוי לבלבל את מי שהיה כאן ב־2005. אתה הצבעת בעד תוכנית ההתנתקות מגוש קטיף וצפון השומרון.
"לא", עונה הנגבי נחרצות, "אני הצבעתי בעד רק בכנסת. בכל ההצבעות המקדימות בממשלה, שהן המשפיעות באמת, התנגדתי לתוכנית".
ההתנתקות: בעד - אבל נגד
הנגבי מפרט בספרו כיצד ניהל את המטה שהתנגד להתנתקות בזמן משאל המתפקדים ש"עליו צפצף שרון", ומונה ארוכות את הסיבות שבגללן תוכנית ההתנתקות מסוכנת. באותה נשימה הוא מתאר כיצד קרא לו שרון כדי שיתמוך בתוכנית, ואיך ענה הנגבי שהוא מוכן להתפטר מהממשלה כדי לא להעיק על שרון שמבקש לגייס רוב מצביעים להעביר אותה. שרון החליט לא לפטר את הנגבי.
"יומיים לפני ההצבעה הגורלית איתר שרון פתרון כוחני יותר לבעיית הרוב בממשלה. במהלך חסר תקדים הוא פיטר את השרים בני אלון ואביגדור ליברמן מתנועת האיחוד הלאומי. כמה משרי הליכוד ששקלו להתנגד, הבינו את הרמז והחליטו לתמוך בהתנתקות. מובן שהצבעתי נגד... כעבור יומיים הצביעה הכנסת לראשונה על תוכנית ההתנתקות, כשר בממשלה לא היתה לי אפשרות לסטות מעמדתה ונאלצתי להסתפק בנאום תקיף מעל דוכן הכנסת" (מתוך הספר).
בספר אתה תולה את הצבעתך ב"אחריות מיניסטריאלית". היא חזקה מאחריות אחרת? בנאום שנשאת טרם ההצבעה אמרת שההתנתקות מרחיקה את השלום, מסוכנת לביטחון המדינה ומשבשת את איתנותה של החברה הישראלית.
"ההתנתקות היתה טעות, אבל בפוליטיקה אדם מצביע נגד עמדתו כשהיא לא מתקבלת בממשלה. ח"כים יכולים להשתגע אם אין להם אחריות מיניסטריאלית. אפילו נתניהו הצביע פעמיים בעד, פעם אחת נמנע ופעם נוספת לא הגיע להצבעה, הוא לא הצביע אף פעם נגד, בניגוד אלי".
הספר נפתח בתיאור דרמטי של הרגע שבו תוך כדי טיול בארה"ב שמעת על התוכנית לפינוי חבל ימית. "נזעקתי בתוכי: פינוי יישובי סיני? עקירת מתיישבים?! ממשל עצמי לערביי יהודה ושומרון? בגין נתן ידו להסכם נורא כזה?". אבל בסיום הספר אתה שוטח את החזון המעשי שלך ומסביר שאתה בעד ממשל עצמי לערביי יו"ש.
"הפער הוא בין גיל 25 לגיל 50. כשאתה שר וח"כ יש לך זכות להיות מעורב בהחלטות ושם אתה נאבק. התנגדתי לרעיון האוטונומיה כי בצעירותי ובתמימותי האמנתי שצריכים לספח את יו"ש כמו שסיפחנו את הגולן וירושלים. ברבות הימים ראיתי שזאת טעות לספח את התושבים הערבים. זה לא שלום עכשיו שרוצים לצאת לקווי 67' ושם תהיה מדינה, כי אז יבוא לציון אסון קיומי, פתרון שתי המדינות. וזה גם לא כמו שרובי ריבלין אמר בשעתו שאנחנו נחיל את החוק על יו"ש כולל הערבים ונהיה מדינה אחת, גם זה מתכון להרס.
"לכן הפתרון שהייתי רוצה שהליכוד יאמץ הוא ריבונות ישראלית על ההתיישבות ביו"ש ובבקעה, ומה שקרוי היום הרש"פ יקבל ממד של פורטוריקו כפי שאני מפרט בספר - המדינה היחידה בעולם שלא יכולה להגן על עצמה".
כלומר, אתה רוצה לפרק את המשטרה הפלשתינית?
"המשטרה לא מפריעה. אני רוצה שלא תהיה להם ריבונות. שלא נראה כאן מה שאנחנו רואים בעזה - צבא קנאי של רבבות. הצבא הפלשתיני היום הוא צבא זניח, זה בעיקר משטרה. הם חיים בזכותנו ואנחנו מאפשרים להם להתקיים כדי שידעו להתמודד מול איומי חמאס. היום הם במעמד של מדינה שאינה חברה, בפועל זה לא משנה לי. אני רוצה שלעולם לא תהיה מדינה פלשתינית ושייקבע שתם הוויכוח על עתיד יו"ש. כמו שהורדנו מסדר היום את הגולן ואת ירושלים".
ומה עם פשרות קטנות?
"אחרי מודל עזה ברור שאין לזה היתכנות. כל פשרה מהווה פלטפורמה למהלך הבא שמסכן אותנו. כשנתניהו נשא את נאום בר־אילן, מצד אחד היתה עליו ביקורת לא מוצדקת כי הוא פירט חמישה קריטריונים שהפלשתינים לא יכלו להסכים לאף אחד מהם, מצד שני השתמש בביטוי 'שתי מדינות' שאותו צריך להסיר מסדר היום ונתניהו לא הסיר בצורה ישירה".
בדיעבד, מה דעתך על הסכמי קמפ דיוויד שנגדם נאבקת?
"ההתנגדות שלי לפינוי סיני היתה שגויה, ההסכם עם מצרים מוכיח את עצמו. אולי צריך היה להיאבק יותר על ההתיישבות כי לא היתה סיבה לוותר באופן הפזיז שבו זה נעשה, אבל ההסכם נתן לישראל יתרונות אסטרטגיים עצומים ועד היום הוא תקף".
לליכודניקים יש זיכרון ארוך ובכל זאת התקבלת מחדש אחרי שעזבת ל"קדימה".
"אנשים יודעים את האמת ומרגישים באינסטינקטים שלהם מי זה כל אחד, במקרה שלי הם ידעו שהייתי מחובר לאריק שרון על רקע אישי, אני תמיד אומר 'על רקע רומנטי'. הוא קידם אותי ואמר שקורצתי מחומר שיכול להחליפו".
תתמוך בקבלה מחדש של גדעון סער למשל?
"במזכירות הליכוד תמכתי בהחלטה לפיה מי שעזב לא יכול לחזור במשך שמונה שנים מיום ההכרזה על חזרתו. אני רוצה למנוע מעוד אנשים לעזוב, ומי שחושב להיות הגדעון סער הבא יודע שמותר להמר - אבל אלינו לא יוכלו לחזור".
עלילת הרמקולים
בספר מצר הנגבי על כך שזמן ארוך לא נערך בליכוד דיון מהותי בסוגיות אידיאולוגיות, לא במוסדות, לא בכנסת ולא בממשלה. "הליכוד כמפלגה רצינית היתה צריכה לקיים דיון על הפתרון המוצע ביו"ש", הוא אומר, "זאת לא ביקורת על נתניהו כי גם המנהיגים שלפניו לא שיתפו את המפלגה בנושאים מדיניים, זולת המשאל ההוא.
"מפריע לי שאנחנו כמפלגה לא מקבלים על עצמנו אחריות להנחות את ההנהגה שלנו לגבי מה הפתרון המוצע ליו"ש. כשהייתי יו"ר המרכז הקמתי ועדת מצב אידיאולוגית שהיו חברים בה 100 איש, ופעם בחודש היה דיון בקומה 12 במצודה. אני לצערי לא יו"ר של מוסד בליכוד מאז 2006".
מי חבריך כיום בתנועה?
"בפוליטיקה אין ממש חברים, זה מקום עבודה שיש בו תחרותיות, אבל כולם ידידים וסך הכל לא זיהיתי יריבים או אויבים עוינים. אלי כהן הוא חבר וגם יובל שטייניץ. דודי אמסלם הוא חבר כי באמת התחיל כפעיל מרכזי בקבוצה שלי לפני עשרות שנים, ויש הרבה שהם ידידים שאני יכול לדבר איתם בחופשיות והם יודעים שלא אחשוף את דבריהם. אבל זאת לא חברות במובן הקלאסי, כאלה יש לי מהצבא ומהתיכון".
ח"כ אמסלם, שב־2015 התמודד מול הנגבי על תפקיד יו"ר מרכז הליכוד (שניהם הפסידו לחיים כץ) מוזכר בספר כמי שסייע להנגבי להשתלט ב־95' על רמקולים ציבוריים בזמן צעדת ירושלים שבה נכח יצחק רבין ז"ל. אמסלם היה אז מנהל בכיר בעיריית ירושלים, והנגבי ח"כ שמבקש למחות נגד הסכמי אוסלו.
"בבוקר הצעדה התמקמתי על הגג וצפיתי בצועדים חולפים על פני בימת המכובדים לקול השירים המתנגנים ברמקולים", הוא כותב, "בשעה היעודה הגיעה למקום פמליית ראש הממשלה וזה היה האות לביצוע ההתחברות למערכת הכריזה. האדישות של מאבטחי ראש הממשלה כלפי המתרחש מתחת לאפם לא העלתה בי באותה עת כל סימני שאלה... רק כעבור חודשיים בעקבות ההתנקשות בחיי רבין התחוורה לי עוצמת המחדל" (מתוך הספר).
הנגבי נעמד בסמוך למעקה הגג ודיבר אל רבין: "אני צופה בך כשאתה צופה בצעדת ירושלים. מי שמך, רמטכ"ל צבא ההגנה לישראל במלחמת ששת הימים, מבין את עוצמת הקשר של העם היהודי לעיר הנצח שלו. ולמרות זאת, בהסכמים שחתמת באוסלו עם ראש ארגון המרצחים ערפאת, פתחת פתח לחלוקת מדינת ישראל" (מתוך הספר).
הנגבי מציין בספרו כיצד במשך השנים הפך האירוע למיתוס עד ש"בינואר 2000, כאשר גם בכיר העיתונאים של 'ידיעות אחרונות' שיבץ במאמר שכתב אמירה ביקורתית בעניין ההשתלטות שלי על המיקרופונים, מצאתי לנכון לכתוב לו מכתב אישי כדי להעמידו על טעותו". תגובתו של העיתונאי הבכיר, נחום ברנע, מובאת בספר, וגם החרטה של הנגבי על התעלול שביצע. ברנע משבח את הנגבי על סגנונו המאופק והענייני. מכתבים נוספים מעיתונאים ומאישי ציבור וביקורות משמעותיות - מטובה צימוקי ועד מגזין ה"טיים" - מלווים את תיעוד הפיכתו של הנגבי מהבחור שהתבצר בימית לפרלמנטר המוכשר שצבר ניסיון וידע עד שהגיע לקונצנזוס. או כהגדרתו של ברנע במאמר אחר: "צחי יורד מהאנדרטה".
אמא יכלה להיות רה"מ
ראשית הספר עמוסה קונדסי מחאה מתוחכמים וחריפים שביצע הנגבי נגד מהלכי שמאל שהובילו ממשלות ישראל, והמשכו סוקר את פעולותיו בכל אחד מן התפקידים הבכירים שאותם מילא במשרדי ממשלה רבים ובוועדות הכנסת, ואת עיסוקו הנרחב לאורך השנים בנושא הגרעין האיראני בכל הממשלות שבהן כיהן. כיום, הוא מתריע, נושא הגרעין האיראני הוא החשוב ביותר.
"אני חרד. הייתי רוצה את נתניהו ליד ההגה. אני לא סומך על השלישייה המובילה כיום, גנץ כבר הביע את דעתו בעד ההסכם המתגבש, לפיד ביקר את נתניהו שנאבק נגד ההסכם, ולגבי בנט - אני מאמין שהרטוריקה תהיה נכונה אבל ראש ממשלה בלי בסיס ציבורי לא יכול לכפות דעתו על ממשלה שנדונה לשיפוט. זה צריך להדאיג את אביב כוכבי, ואת דוד ברנע ראש המוסד. זה בעיניי הדבר הכי חשוב. התקשורת לא רוצה להציק לממשלה אז היא לא מעלה סוגיות, אלא רק סלפי מהמליאה שלא ישפיע על גורל המדינה".
הנגבי, כידוע, הוא בנה של לוחמת הלח"י וחברת הכנסת לשעבר גאולה כהן, שהלכה לעולמה החודש לפני שנתיים. שתי נכדותיו קרויות על שמה: ארבל־גאולה ואורי־גאולה. בספר נדמה כי ראשית פעולתו היתה בתבניות שקיבל מבית, ובהמשך יצא מהן לדרך פוליטית אחרת.
הציבוריות הישראלית "פקדה עליך את עוון אמך"? היית צריך להוכיח שאתה לא אותו דבר?
"התדמית שלה היתה שהיא בוכה מבוקר עד ערב", נזכר הנגבי, "ואני לא אדם רגשי. הייתי בן של אישה מפורסמת, זה עזר לי למרות שבשנים ההן היא היתה שנויה במחלוקת. נציגת סיעת התחיה שזה מיעוט שבמיעוט. נגד השמאל ונגד הימין, נגד פרס ונגד בגין. היא היתה בשוליים הפוליטיים. אבל אנשים האמינו לה שהיא עושה את זה באמת ובטוהר.
"אם אמא היתה שקטה, היא היתה מתקדמת להיות כמו משה ארנס. היא יכלה להיות ראשת ממשלה אך היא לא עשתה שקר בנפשה ולא הסכימה לוותר. היא לא היתה מצביעה בכנסת בעד ההתנתקות, חד וחלק. אבל אני מאמין בפשרות. מי שקנאי עד הסוף לא יכול להיבחר להיות מוביל. היא היתה מצביעה אחרת או מתפטרת, אבל למדתי שההתפטרויות של אמא שלי הכשילו אותה. בכל פעם שהתפטרה כי לא יכלה להשלים עם משהו, היא איבדה את היכולת להשפיע על המציאות עד שפוטרה על ידי העם שלא בחר במפלגת התחיה. למדתי שלפעמים ההיצמדות הבלתי מתפשרת לקו מסוים אינה הדבר הנכון לעשות אם אתה רוצה להשפיע".
אבל אז, מה ערך ההשפעה שלך?
"השפעה עצומה. ככה אנשים נהיו ראשי ממשלה וניווטו את העם למקומות בטוחים. לא דרך מפלגות קטנות".
