רמי ולד נפל בקרב על גבעת התחמושת בכ"ז אייר תשכ"ז, סמוך לבית הספר לשוטרים, לא רחוק מהתעלה המרכזית. 54 שנים חלפו מאז. ליד אותה נקודה מחנה את רכבו מדי בוקר אלון, בנו היחיד, שהיה בן עשרה חודשים כשנפל אביו. אלון הוא מנהל השיווק של אתר ההנצחה גבעת התחמושת, מוזיאון שדווקא מנסה להתנתק מהמיתוס. "אני חי את הטראומה דרך התרפיה", הוא אומר בחיוך.
על הגבעה נערכים לטקס הממלכתי שיתקיים ביום ירושלים. קבוצות הולכות ובאות, שוטרים מוודאים את סידורי האבטחה של האישים שיגיעו, מהנדס הבטיחות רגוע. דורון נווה מצטרף לפגישתנו ממושב מולדת אשר בגליל התחתון. כמו מגנט הוא נמשך אל המקום המסוים בתעלה, זה שמעליו בונקר ולידו שלט מתכת.
קבוצת תלמידים מבית ספר יסודי ברחובות רצה בתוך התעלות שבאתר. מדריך עם מיקרופון מספר להם על איתן נאוה, הצנחן מחטיבה 55, שעל לחימתו בקרב הוא קיבל את עיטור הגבורה, אותו איתן ש"לא היסס לרגע". דורון מבקש שלא אסגיר את זהותו - בנו של הלוחם המפורסם. הוא מאזין בקשב רב לדברי המדריך ומצטמרר כשמזכירים את אביו. "המקום הזה קדוש עבורי", הוא מסביר, ומעלה את הדגל באנדרטה לראש התורן.
גם נעמה מגריל מצטרפת אלינו. בת שנתיים היתה כשאביה, שלמה מגריל, המכונה "חתולי" בשל עיניו הירוקות שעברו בתורשה אל נעמה, נפל בקרב על הגבעה. "אני לא יודעת איפה בדיוק הוא נפל", היא אומרת. הצלם מחפש זווית מדויקת לתמונה, ובסוף נשכב על הקרקע במעין פזצטה. "ממש כמו הלוחמים", היא מציינת בציניות. "אבל אתה יודע שהם לא קמו אחר כך". אלון ונעמה מתפוצצים מצחוק. דורון נותר רציני.
אלון ונעמה מסבירים שעבורם המקום הוא חלק מנוף הילדות, "התרוצצנו כאן בקייטנות של קרן הצנחנים".
אז מקום הטרגדיה פחות טראומטי?
אלון: "זה מורכב. מוטה גור שלח את אבא שלי, יועץ החבלה שלו, למוות. למרות שמוטה בעצמו לא רצה. הזחל"ם הזה כאן", מצביע אלון על זחל"ם ששופץ על ידי חיל חימוש לפני שנים אחדות והוחזר למקום, "אבא שלי היה בתוכו, ואמור היה להיכנס בו כמו גיבור לשער האריות. אבא היה סרן בן 32, הוא הבין מה הולך לקרות על הגבעה והתעקש להיות כאן. מוטה התווכח כדי שאבא לא יתרסק על החומה. אבא היה מומחה לחומרי נפץ, הוא הבין מהמודיעין מה הולך לקרות ושצריך כאן טקטיקה מיומנת כדי להחדיר מהר את הכוחות, הוא ידע שאם הוא יפרוץ יהיו פחות הרוגים".
אבל אולי הוא יהיה ביניהם.
"כילד בן 8 קלטתי שאבא שלי היה מילואימניק ולא היה חייב למות על הגבעה. כעסתי מאוד. הוא דחף את עצמו קדימה לפלס את הדרך, ושאלתי 'מה, הוא לא אהב את אמא? הוא לא אהב אותי?' היום אני חוזר אל השאלות האלו ממקום מיושב יותר, כי הדור ההוא לא יכול היה אחרת. מצד אחד, אני חלק ממורשת מדהימה ויכול לבוא לשחק מחבואים על הגבעה, מצד שני אין לי אבא".
ומי סיפק תשובות?
"אמא וכל החברים של אבא. תשובות מתחמקות. רציתי לדעת איפה ואיך בדיוק אבא נהרג. אבל לילד לא מספרים".
לשחזר את הקרב
עיניו של דורון מתמלאות דמעות כשהוא חוזר להיות הילד בן ה־6 ששומע לראשונה את השיר "גבעת התחמושת" של יורם טהרלב ויאיר רוזנבלום, ומבין כיצד בדיוק נהרג אביו. מאז, פעמיים בשנה היה מחכה לרגע: "ביום הזיכרון וביום ירושלים היינו נוסעים לגבעת התחמושת. הדרך ממושב מולדת לירושלים ארוכה, היינו שומעים רדיו ופתאום השיר הזה היה מתחיל. בשנייה שהיה מתחיל היתה דממה באוטו, כמו משהו קדוש שממלא את האוויר. אף אחד לא אומר כלום, כולם מקשיבים. כשהשיר נגמר, התחיל שיר אחר, האווירה לאט־לאט הפשירה וחזרנו לעצמנו".
השיר מספר באופן מדויק מה קרה לאבא שלך.
"נכון, אני לא יודע אם זאת טראומה, אבל זה חקוק בי. תיאור הקרב שהתפרסם הוא מאוד ברור, כילד כל הזמן דמיינתי מה קרה לאבא שלי. את התמונה שניר ניצן הסמ"פ שואל מי בא, מסתכל אחורה, היה טור של חיילים ואבא שלי היה שלישי, הוא לא הורה למי שלידו לבוא - לא היה זמן לשאול מי מתנדב. אבא שלי מקלען, כנראה היתה סיבה שהוא בחר בו. בשיר זה כל כך מוחשי שהם רצו שלושים מטר, וניר צעק לו שיעצור ויישאר בקו, זה לחיות את העלייה בתעלה. עד היום, אני מגיע לגבעה ודבר ראשון הולך במסלול שלו. השיר רץ בראש עם כל השלבים עד שאבא נפגע ונפל פנימה, ואז אני מסתכל על הנקודה הזאת ליד עץ הזית. ושם זה נגמר".
כעסת על אבא על כך שלא היסס?
"אני לא יודע לענות על זה באופן ברור. מצד אחד הייתי עושה את אותו דבר. אני לא יכול לכעוס, כי מדובר באינסטינקט, באופי. אני גם רואה את זה על עצמי, כי זה גם החינוך שאני קיבלתי. אם יש משימה אנחנו נעשה מה שצריך, יעלה כמה שיעלה".
לפני שנים אחדות פרצו לביתו בליל שבת שב"חים פלשתינים והוא ירה בהם מנשקו האישי. בראיון שהעניק העיד אז: "חשתי סכנה ויריתי ללא היסוס".
נעמה: "בתור ילדה, לא דיברו איתי על מהלך הקרב. בילדות לאורך ולרוחב גדלתי עם זה שאבא היה גיבור. אבל אני לא מסכימה עם המשפט הזה. ככל שגדלתי וחקרתי ושמעתי דעות של אנשים שבעבר לא היו מעיזים להגיד, הבנתי שאולי הקרב הזה לא צריך היה להיות".
מה זאת אומרת?
"אני לא היסטוריונית, אבל אני שומעת קולות שאומרים שהם לא היו צריכים להיכנס לשם. אני לא יודעת כמה אתה יכול להתנגד כששולחים אותך לקרב, נוצר כאן מיתוס. אמירות כאלה של גבורה נועדו לנחם את המשפחה, לצקת נופך שמאדיר אותך. מישהו שאל את אבא שלי מה הוא רוצה? אני גדלתי בקיבוץ, וכולם חונכו על כך שצריך להילחם למען המולדת, אז כולם הלכו ונלחמו למען המולדת. רק אחרי יום כיפור החלו הבקיעים באחדות. כשאת לומדת את מורשת הקרב, זה נראה כמו טעות אחת גדולה. כאוס, בלאגן, חושך ואש צולבת. חלק מהתעלות הגיעו להם עד הברכיים, אי אפשר היה באמת להסתתר שם והיו צלפים ירדנים שנלחמו בעוז. נעשו הרבה טעויות. היו גיבורים משני הצדדים".
נעמה מזכירה את המפגש שהתקיים על הגבעה לפני כמעט עשור, בין לוחמים ירדנים שהיו בקרב על הגבעה ובין לוחמים ישראלים ומשפחות חללים. גם נעמה ואלון נכחו במפגש.
אלון: "זקנים עם גלביות וכאפיות ומקלות עלו לכאן. כולם לוחמים לשעבר. יחידת הקישור לצבאות זרים אספה אותם במעבר אלנבי, את החבר'ה שנלחמו באבות שלנו. הם עלו לגבעה והמשפחות חיכו למעלה. הסמ"פ של הירדנים הכיר כאן כל אבן, וכשעלה למעלה אמר: 'זאת לא גבעת התחמושת'. הוא אמר את זה כמחמאה, כי מראש הגבעה רואים את מבשרת ואת רמות ורכס שועפאט וסנהדריה ורמת אשכול. הם היו המומים, כי פעם לא היה כאן כלום. הוא זרק משפט, שברגע שאמר אותו, הוא רצה לבלוע את המילים בחזרה, אבל כבר היה מאוחר מדי: "אם זה מה שהספקתם לעשות בזמן שחלף, כנראה ירושלים מגיעה לכם".
יכולת לזהות מי ירה במי?
אלון: "כן, הם חוו מחדש את הקרב. הגיבורים שלהם ושלנו השוו מהלכים, ואחת האלמנות עמדה וקלטה שהוא הרג את הבעל שלה בשלב מסוים של השחזור, וצעקה 'סטופ'. אז הוא עצר את השטף ובקול רועד אמר לה באנגלית שבורה: 'פליז פורגיב מי. איי וואז א סולדייר'".
בקצה גבעת התחמושת אפשר למצוא עד היום קבר אחים של חיילים ירדנים: "עם תום הלחימה, רגע לפני ששורדי הקרב מן הגבעה ירדו אל שער האריות, הם ראו 17 גופות של חיילים ירדנים", מספר אלון. "בשארית כוחותיהם כרו קבר אחים וכיסו אותו. בראש הקבר תקעו רובה קרבין הפוך של אחד הלוחמים ושמו שלט באנגלית כדי שיהיה ברור שיש פה קבר ויש לנהוג בו בכבוד, זה מזרח תיכון פה, סוחרים בגופות. תחשבי על הלוחמים. איזה אנשים מוסריים, הם לא רצו לעבר ההיסטוריה, הם התעכבו במקום הארור הזה ובשארית הכוחות נתנו כבוד. הירדנים ביקשו לראות את המקום הזה והודו על הג'סטה הנאיבית שהם מעריכים עד היום".
"אמא לא ישנה חמש שנים"
לא הרחק מאיתנו מדריך משמיע לקבוצה את השיר המפורסם על הגבעה, ואלון מציין שפעם היה באתר כפתור השמעה אוטומטי בכניסה לשוחות כדי להכניס את המבקרים לאווירת הקרב, אך עם כניסתו לתפקיד האופציה בוטלה, אף שכולם מסכימים שאי אפשר להשוות בכלל את מקומה הגדול של גבעת התחמושת בתודעה הישראלית בלי השיר הזה.
אלון: "השיר הזה בנה אותנו והשיר הזה הרס אותנו. בהתחלה זה היה הרואי, אחר כך זה הפך את גבעת התחמושת למשהו לא רלוונטי. מבחינה מקצועית אני יכול לומר שמיתוג הגבעה כמקום של מוות הבריח מכאן מבקרים, עד שבישיבה של ועד מנהל שהיתה לפני כמה שנים, הגזבר אמר שהוא סוגר את המקום. כשנכנסתי כמנהל שיווק חדש, אחרי שנים בשירות הביטחון ובעסקים, את 'סטירת הלחי' שלי חטפתי דווקא ממנהלת בית ספר בתל אביב. הצעתי לה תוכן לבני מצווה ולנוער, והיא אמרה שהיא לא רוצה לבוא לגבעת התחמושת כי ממילא ירושלים זה הכל מוות, מכריחים אותה לבוא ל'יד ושם' ולהר הרצל וזה עיסוק במוות".
זאת התחסדות. הנוער צורך אלימות ודם במשחקי מחשב. דברים שרואים בחדשות קשים יותר מתיאורי המוות שיש כאן.
"המקום צריך לדבר אחרת. עשיתי מיתוג מחדש, נסעתי למשרד החינוך ולרכזים והבנתי שאפשר להדגיש את הערכים ששלטו כאן בגבעה, לא רק את הקרב עצמו, למרות שהוא קרב חי עבורנו".
ואכן, כשיתומי גבעת התחמושת מגיעים לשטח, הילדות חיה בהם מחדש, לא רק הקרב. כל אחד מעריץ את האב שאיננו, ונע בין הגאווה הגדולה למשקל הכבד והלא מבוטל.
דורון: "זאת משקולת גדולה לסחוב בתור ילד, הייתי שונה והיה לי קשה להתמודד. לא הלכתי לפסיכולוג מעולם. לא היה לי כעס אישי על אבא אבל כן היה בי כעס של 'למה דווקא אני'. אני חושב שרק כאשר הפכתי לאבא והילדים גדלו, יכולתי לפרוק את זה החוצה על ידי העברת המורשת לילדים. לא פמפמתי, אלא פשוט בעצם ההגעה המשפחתית לפה, לעשות יחד את המסלול האחרון שלו בשקט פעם־פעמיים, זה כבר מנחיל את ההנצחה והזיכרון".
אתה חוגג את יום ירושלים?
דורון: "אני לא מסוגל, עבורי זה יום הזיכרון. אבל כשאני רואה שהמיינסטרים הישראלי לא חוגג, זה כואב לי מצד הכרת הטוב כלפי הלוחמים".
מי מכם הלך לצנחנים?
אלון: "אני הייתי אגואיסט והכרחתי את אמא שלי לחתום. היא לא ישנה חמש שנים. דרך הנעליים האדומות למדתי להכיר את אבא, לקח לי זמן להבין שרציתי להיות צנחן כדי להיות טירון צנחן שבא לקבר של אבא וצנחן שמקבל צ'פחות מהחברים של אבא".
דורון: "רציתי להיות בצנחנים, אבל כשהגעתי לגיל 18 הבנתי שזה יהיה כבד על אמא. אז אמרתי לה שאני רוצה ללכת לשריון, שכנעתי אותה לחתום ושבטנק יותר בטוח. בלשכת הגיוס יתומי צה"ל מקבלים הצעות אטרקטיביות, והציעו לי להיות צלם תעופה ומאלף כלבים, אבל כולם הולכים לקרבי, אז מה, אני אהיה פרוטקציונר עם תואר יתום?"
נעמה: "אבא של הילדים שלי ואני נפגשנו בגדוד 202 בצנחנים. הייתי פקידה פלוגתית והוא היה סמל מחלקה".
מלבד אלון שממש חי בגבעת התחמושת, יתומי הגבעה עוסקים בדברים אחרים, אך ברור שהטראומה נוכחת בדרכים עקיפות. נעמה, למשל, עוסקת בנדל"ן אך גם כותבת תזה על השכול בספרות ילדים, ועבודה סמינריונית הוקדשה להלם קרב בזמר העברי. דורון הוא יו"ר האגודה החקלאית במושב מגוריו, ומנהל משתלת עפולה "חישתיל".
דורון: "זה צץ מכיוונים שאתה לא מתכוון אליהם, בעיקר עם הילדים. מעולם לא שמעו אותי אומר בבית שסבא היה גיבור. אבל היה לי, למשל, אירוע כשהבן הגדול שלי היה צנחן בצוק איתן. היינו בארוחת שישי, ותמיד בערב הרדיו מכוון על רשת ג' ושומעים שירים עבריים של פעם, כאלה שהילדים צוחקים עלינו. באופן חריג השארנו פתוח גם על החדשות, כי היה הקרב בסג'עייה. בני בן ה־16 קופץ ואומר 'אבא, איך היה בא לי להיות שם עכשיו'. מקריאים שמות ברדיו, וזה מה שהילד אומר? כשהוא היה בצבא אני חיכיתי שישתחרר כבר, כי ידעתי שאם הוא יגיע לסיטואציה זהה, הוא יעשה בדיוק את מה שאבא שלי עשה".
הוא גם היה בצנחנים?
"בפלוגה ב' בגדוד 66, בדיוק הגדוד והפלוגה שבהם אבא שלי היה".