אילן שיינפלד: "משימת חיי היא לספר את סיפורם של היהודים המודרים"

כשאני שואלת את אילן שיינפלד מה הביא אותו לכתוב סדרה של רומנים היסטוריים על העבר היהודי, הוא פותח בשרשרת של סיפורים שיותר מכל דבר אחר מזכירים את סגנון הכתיבה שלו ברומנים ההיסטוריים האלה - שהאחרון בהם הוא "הנזיר היהודי", ולפניו באו "מעשה בטבעת", "כשהמתים חזרו" ו"אשת הפיראט היהודי". כמו הרומנים ההיסטוריים שלו, גם השיחה בינינו רצופה סיפורים מאגיים וצירופי מקרים מסמרי שיער שלא ברור מה מהם אמיתי ומה מעשייה, ואיפה נגמר הסופר ומתחיל הגיבור הספרותי שלו.

הכל התחיל, הוא מספר, כאשר היה עסוק בכתיבת הרומן הראשון שלו, רומן אוטוביוגרפי בשם "רק אתה" (ראה אור בשנת 2000) שהוא סיפור אהבתו לבן זוגו הראשון, הצייר סער עפרוני. פקדה אותו אז שורה של סימנים - חלומות, חזיונות ומפגשים מוזרים - שבישרו על מותו הפתאומי של בן זוגו ממחלה נדירה בגיל 28. "סער עסק ברוחניות ובמחשבה בוראת מציאות", מספר שיינפלד, "הוא היה צייר ואני סטודנט לספרות באוניברסיטת תל אביב, ואני כיסחתי אותו, 'איך אתה מאמין לבדותות האלה?'. ואז, סביב מותו, קרו דברים שלא ידעתי להסביר. אז אולי סער צדק כל השנים האלה כשהוא דיבר איתי על תקשור? זה הפך את עולמי".

להסתובב עם פתקים

התקשור פתח את אפיק הפרוזה בכתיבתו. עד אז, הוא מספר, כתב רק שירה ואת הספר האוטוביוגרפי, אבל כעת נמסרה לו הודעה דרך שליח, שלפיה "ישות גבוהה מחזיקה לך את יד ימין ורוצה לכתוב דרכך". הוא מספר כי הכניס דף למכונת הכתיבה ובתוך שבועיים יצא "שֶדְלֶץ" - מחזור סיפורים חסידיים על העיירה שבה נולדה אמו, אף על פי שהיא מעולם לא סיפרה עליה דבר ושיינפלד עצמו מעולם לא ביקר בה.
שני הספרים, "רק אתה" ו"שדלץ", התפרסמו יחד, ושיינפלד ערך אותם כך שיהיו קשורים זה לזה: ב"שדלץ" יש דמות של חצי־יהודי חצי־צפרדע שאחרי המשרפות הופך להיות אדם, עולה ארצה ופותח בית הוצאה לאור, וכך הוא מתחבר לגיבור הספר האוטוביוגרפי, בן דמותו של שיינפלד. כך, השורה האחרונה של "שדלץ" היא השורה הראשונה של הספר האוטוביוגרפי ולהפך. "יצרתי לולאה אונטולוגית במכוון שבה לא יהיה ברור מי ברא את מי. בן דמותי הישראלי הצבר ההומו ברא את היהודי־צפרדע, או היהודי־צפרדע את בן דמותי האוטוביוגרפי".

אחרי פרסום שני הספרים האלה, הוא הפסיק לכתוב פרוזה. "אמרתי, אני לא סופר. ב'שדלץ' קרה לי תקשור, הרומן האוטוביוגרפי הוא זיכרונותיי מבן זוגי, ואני ממשיך להיות משורר. עד שהרבה שנים אחר כך ישבתי עם העורכת פביאנה חפץ זיכרונה לברכה, ואגב שיחה היא זרקה את פרשיית הזונות בבואנוס איירס, "הפולאקאס" (שתעמוד בבסיס הרומן ההיסטורי "מעשה בטבעת", ק"ד) - ואני לא אחד שמפספס. אני מלמד את זה בסדנאות כתיבה, שתמיד צריך להסתובב עם פתקים. זה קורה לי עם כל ספר - הם באים אלי, הם מבקשים שאני אכתוב אותם. אין לי דרך אחרת להסביר את זה, הם לא מרפים".
אלא שמתוך דבריו נראה שלא רק הסיפורים לא מרפים ממנו, גם הוא עצמו לא מרפה מהם: בעקבות קצוות הסיפורים שהגיעו אליו הוא נסע לאירופה, לאפריקה ולדרום אמריקה, למד ספרדית, ראיין מומחים וקרובי משפחה רחוקים, וכמובן קרא מכל הבא ליד. "בסופו של דבר אני עושה תחקיר מאוד מדוקדק, זה לא התקשור שעושה את העבודה. אבל אני מתחיל את העבודה דרך תקשור".

"אני בודה היסטוריה"

גם הרומן ההיסטורי החדש שלו, "הנזיר היהודי" (כנרת זמורה דביר), העוסק ביהודים המומרים בדרום אמריקה במאות ה־16 וה־17, התחיל מצירוף מקרים כזה, כשבעת ביקורו בלימה לפני כמה שנים, רגליו נשאו אותו למוזיאון האינקוויזיציה. הוא צילם את תאי האסירים ואת אולם הדיונים, ורק שנים מאוחר יותר נתקל בשמו של היהודי האנוס פרנציסקוס מַלְדוֹנָדוֹ דֶה סילבָה, שחי במאה ה־17 ובמשך 12 שנה היה כלוא באותו מקום ממש.
סיפורו של היהודי הלוקח על עצמו במהלך מאסרו נדרי נזירות ומתפלמס עם האינקוויזיטור שלו בשאלות תיאולוגיות, עד שהוא נשרף על המוקד, מסופר כאן בחלקו דווקא דרך נקודת מבטו של האינקוויזיטור שלו. אלא שהאינקוויזיטור הוא הומו בארון המסתקרן מסיפורו של האסיר, חושק בו ודווקא משום כך מענה אותו ביתר שאת.
מתבקש למתוח קו בין נקודת המבט הזאת, של האינקוויזיטור ההומו בארון, לבין הביוגרפיה של שיינפלד, כאחד מראשוני ההומוסקסואלים המוצהרים בישראל. אך יש בספר ממד ביוגרפי נוסף, מוסווה יותר. שיינפלד, שהיה תל־אביבי מושבע במשך עשורים רבים, עבר לפני כשש שנים לקיבוץ תובל בגליל, עם שני בניו שאותם הוא מגדל כאב יחידני.

"אני נורא מתגעגע לתל אביב. כל החיים שלי הייתי בעיר, המילייה הספרותי שלי שם, ערבי הספרות", הוא אומר, "אבל בתובל יש לי שקט, ולבנים שלי יש ילדות נפלאה שאני לא רוצה להפר אותה. יש לנו כלבה, שני חתולים, ארבע תרנגולות וגן ירק. רק כשגמרתי לעבוד על 'הנזיר היהודי' הבנתי שאני כותב עליו כי גם אני במידה מסוימת חי חיים של נזיר מתבודד".
שיינפלד כותב במכונת כתיבה - עניין נדיר בין הסופרים היום. הוא מסדר את הניירות המודפסים בשורות ארוכות על רצפת ביתו, משכתב אותם בכתב יד, ועורך בעזרת מספריים ונייר דבק. הוא מסביר שהשיטה הזאת, שלא מאפשרת לו למחוק גושי טקסט גדולים, מחייבת אותו להתמודד עם החומרים המועמדים למחיקה. "דווקא במה שמוחקים, ברעיונות שנדמים הכי לא־קשורים, הכי סוטים מהתוכנית, דווקא שם נמצא הרבה פעמים הזהב. אין לנו יכולת להעריך אותם בזמן אמת. אני מתַקשר רק כשאני כותב במכונת כתיבה. כשאני כותב ביד, אני צמוד לאילן, אבל כשאני עם המכונה - הנשמה שלי הולכת למקומות אחרים לגמרי".
הוא מראה לי טיוטות שלו: הוא מתחיל מכתיבה על טרדות היום והאתמול, על מה שנשקף מבעד לחלון, ותוך פסקה או שתיים מתחילה הכניסה לתוך תודעת הגיבור שלו. "תמיד אני מתחיל מעצמי, מהמציאות שלי. ואז אני עושה הַתְמרה לגוף שלישי, ומביא את הדברים לעולם של הדמויות שלי. לכן אני לא כותב רומנים היסטוריים, אני בוֹדה היסטוריה. אני מנפיש דמויות מרתקות עם חומרי הנפש שלי. אני משליט את הסובייקטיביות שלי, ובתוכה גם ההומוסקסואליות שלי, על תולדות העם היהודי".

זה מסובך במיוחד כשכותבים על הומוסקסואליות: צריך להיזהר כשמדובבים תודעה של הומוסקסואל בן המאה ה־17 מתוך תודעה של הומוסקסואל מודרני בן ימינו.
"אני עושה את זה בכל הספרים. בכולם יש הומוסקסואליות. בעצם אני חתרן. אני מכניס אל היהדות משהו שהושתק בה. הומוסקסואליות היתה קיימת בכל עם ובכל זמן, אבל זאת היתה אהבה שאין לומר את שמה. אני משליך לאחור ובורא את ההומוסקסואל באמצעות התודעה שלי".

נוצרת בספר הקבלה בין היהודי בארון להומוסקסואל בארון.
"לא חשבתי על זה כך, זה בא לי בלי לדעת. ההקשר היהודי הוא עבורי המשימה העיקרית. אנשים לא יודעים, אבל לפי דו"ח הוועדה המייעצת של משרד התפוצות מינואר השנה, יש יותר מ־10 מיליון צאצאים של אנוסים בדרום אמריקה".

אתה חושב שצריך להעלות אותם ארצה?
"ללא ספק. כמו שמעלים את הפלשמורה".

הם בכלל רוצים בזה?
"רבים מהם רוצים. ואם זה יקרה, זה ישנה את המצב הדמוגרפי בישראל. אני איש שמאל ואני מאמין בשתי מדינות לשתי עמים, אבל אני קודם כל יהודי ציוני נלהב, וחושב שהיהודים צריכים לחזור למולדתם. אני מאמין בזכותנו על הארץ הזאת ובקיבוץ גלויות".

אולי הבעיה היא לא ברבנות, אלא בכך שהמדינה מסתמכת על הגדרות הרבנות כדי לקבוע מיהו יהודי. יכול להיות שהמדינה צריכה לקבוע לעצמה מיהו יהודי.
"עד אז, משימת חיי היא לספר את הסיפור של היהודים שהדירו אותם מהיהדות. זאת גם משימה פוליטית. זאת אחת הסיבות שרציתי להיכנס לכנסת בבחירות האחרונות - רציתי לפתוח את שערי הארץ בפני כל היהודים. כשביקרתי באמזונס, פגשתי שם את קהילת צאצאי היהודים שהגיעו ממקומות כמו אלג'יר ומרוקו והתחתנו עם נשים מקומיות פגאניות. אלה יהודים שקיימו את הדת בערבוב עם מנהגים פגאניים, והיו ציוניים. אבל כשהם רצו לעלות לארץ, הרבנות לא הסכימה להכיר בהם כיהודים. אני נסעתי לשם כדי לספר את סיפורם (הוא מופיע בספר "כשהמתים חזרו"; ק"ד). שאיפת חיי היא להכליל את ההיסטוריות האלה בתוך הסיפור היהודי לא רק ברמה הספרותית, אלא ממש להביא את היהודים האלה לפה".

"חדווה של מספר חסידי"

כששיינפלד מדבר על הדרת יהודים מהיהדות, הוא מדבר גם על הההדרה הכואבת של שני בניו, שנולדו בהליך של פונדקאות. "אחד העלבונות הכי גדולים של חיי היה כשנולדו ילדיי בהודו, והתברר שהרבנות לא מכירה בילדי פונדקאות כיהודים - הם דורשים שהפונדקאית תהיה יהודייה, זה פסק הלכה. אמרו לאבא שלי 'רק אם הבן שלך ילך לרב אורתודוקסי, לא יגיד שהוא גיי ויתחייב לאורח חיים יהודי' - אבל אני לא מוכן לעשות שקר בנפשי. בניי עברו גיור רפורמי שמוכר לצורך רישום הילד בתעודת הזהות כיהודי, אבל אם הם ירצו להתחתן עם יהודייה - הרבנות לא מכירה בהם. גם המוהל שמל אותם לא הסכים לברך עליהם את ברכת אברהם.
"אני, שכל חיי משקיע ביהדות, הילדים שלי לא מוכרים כיהודים. הבנים שלי יודעים להתפלל ולברך - מכיוון שבכל יום שישי אני מדליק נרות במקום האישה שאין לי - והם לא מוּכּרים כיהודים? אז במובן מסוים אני חולק את גורלם של צאצאי היהודים בפזורה, בגלל שאני גיי. האחרות שלי מאפשרת לי להתבונן ולשאול את הרבנים: מי שמכם לקבוע מיהו יהודי ומי לא? שכחתם שגדולי האומה היו צאצאיהם של גרים ושל גילוי עריות?
"הרבנות ממשיכה את דרכה של האינקוויזיציה, סוגרת את השערים במקום לפתוח את הלב. נוברת וחופרת בעברה של משפחה ובוחנת את טיב דמו של אדם, אם הוא יהודי דיו על פי דמו כדי להיחשב כיהודי. אני נחשב חילוני כופר. אני לא צם ביום הכיפורים, לא שומר שבת. אבל אני יהודי בעומק נשמתי לא פחות ואולי הרבה יותר ממי שכן שומרים את המנהגים האלה".

מה עושה אותך יהודי?
"אני יהודי בזכות הרצון להכיל ולקרב, בזכות ההבנה של חזון הנביאים וקיבוץ הגלויות".

הרוחניות משלימה עבורך את מה שנגרע מההלכה?
"הדת מתאבנת בידי חכמי הלכה ומסורת, וכדי שיתעורר מתוכה זרם רוחני חדש היא זקוקה להתגלוּת. זה שורש התפתחות המיסטיקה בכל דת ממוסדת, וגם בדת היהודית. כשאני מדבר על רוחניות ועל תקשור, אני מכוון לחיים רליגיוזיים, חיים של התגלות - לא כבעל נס או כמשיח, אלא כבעל מילים, כסופר".
בבחירות האחרונות שיינפלד עמד לרוץ לכנסת במסגרת המפלגה החדשה "דמוקרטית", אבל כיום הוא שמח שלא עשה זאת. "אני רואה ח"כים שבמקום להכיל אחד את השני טורפים אחד את השני. רציתי להיכנס כדי לשנות את השיח. יש לי צד מאוד מופנם, שרק רוצה להסתגר בבית ולכתוב, וצד הפוך, שרוצה לתקן עולם".

אז הספרות נכתבת כחלק מהרצון לתקן עולם - ואת העולם היהודי לפני הכל?
"הרומנים שלי עוסקים ביהדות, לא בישראליות. הסיפורים הקצרים, שעוד לא פרסמתי, והם במגירה, וגם השירים שלי, עוסקים בישראליות".

למה הרומנים מתפרסים על המרחב היהודי כולו והסיפורים נטועים בארץ ישראל?
"האווירה בארץ ישראל היא לא אווירה של ריאליזם פנטסטי. אני הרי כותב אגדות, מעשיות. יש לי את חדוותו של המספר החסידי. אבל יש עוד דבר: מפחידה אותי המאגיה של הכתיבה, מה שקרה לגרוסמן כשהוא כתב את 'אישה בורחת מבשורה'. אנחנו מחוללים שינויים בעולם באמצעות הכתיבה. נדמה לי שזה היה הרבי מנדל מקוצק שאמר: צריך אדם להרגיש שבכל ניע אצבע הוא מזיז עולם ומלואו - אז זה מה שקורה כשאנחנו מניחים את היד על המקלדת. זאת אחריות עצומה. וזה פחד אלוהים".