"בנט לא יותר ממוכר חלומות"

את המילים החריפות הבאות לא אמר גורם באופוזיציה. גם לא מישהו שקשור לנתניהו או לליכוד, אלא שר שרואה את הנעשה סביבו וכבר לא יכול לשתוק. אם לא יהיה שינוי, לא בטוח שיוכל להמשיך להיות שר בממשלה שזו דעתו עליה. אבל בינתיים הוא מחכה. לשינוי או לנפילה שלדעתו ממש לא מופרך שתבוא בקרוב.

"נפתלי בנט מנסה בכל הכוח לשחזר את ההילה הבינלאומית שהיתה לנתניהו והוא לא מצליח", הוא אומר, "זה מגיע לרמות אחרות של גיחוך. בכל ארבעה משפטים הוא צריך לדחוף שתיים-שלוש מילים באנגלית. זה פתטי. נתניהו לא צריך לשלב שתי מילים באנגלית בכל משפט כדי שיזכרו שהוא יודע אנגלית. הוא נסע לאו"ם, נתן את הנאום הזה ונפל על הפרצוף. נסע למוסקבה ופוטין 'כפכף' אותו. הוא צריך לחזור הביתה לפני שבת והוא יושב ומורח אותו. זה מכוון, שלא תהיה טעות. הוא רוצה להראות לו מי הבוס.

"אני יודע שהם מציגים את זה הפוך: שהפגישה התארכה בגלל הכימיה, החברות והכבוד ההדדי. שטויות במיץ עגבניות. אם המטרה היתה לשמור על הסטטוס קוו ולשמור על חופש פעולה בסוריה, אפשר לסגור את זה בתוך שעתיים ולגמור עניין. אבל אם מה שמעניין זה תמונה כמו ילד צעיר, אז פוטין טוחן אותו. הוא מגדיל כך את המחויבות הישראלית כלפיו. מישהו קונה את זה שהוא התאהב בבנט? עכשיו, אחרי הפגישה, לפני כל דבר בסוריה בנט יצטרך לעדכן את פוטין, ואם יהיה מקרה שפוטין יגיד לו לא, הוא יהיה בבעיה. זה לא שפוטין העניק לו חיבוק דוב, אלא הוא ישב עליו. כך גם היה עם ביידן. אין חיבוקים חינם. מה אנחנו, באגדה של וולט דיסני? רק חבר'ה לא מנוסים, צעירים, שצובטים את עצמם שהם נמצאים בתפקיד, מאמינים בשטויות שאומרים להם".

אותו שר מותח ביקורת גם על ההתנהלות הפוליטית של רה"מ ושל בכירי הקואליציה. "כולם מרגישים את התזוזות באדמה", הוא אומר, "זו ממש מגלומניה לרצות להביא (לאירוע גיבוש הקואליציה - מ"ט) 61 ח"כים עם עוד 61 בני ובנות זוג, כלומר אירוע של 120 איש, ובנט יעלה על הבמה וידבר כאילו זה נאום בפני המפלגה שלו. אין לו שלושה מנדטים. מילא אם היה מזמין רק את השרים, מילא, הם מחויבים. אבל להזמין את כל הח"כים? מה אכפת להם בכלל ממנו. הוא לא מעניין אותם. זה העתקה של מה שהיה אצל נתניהו רק עם פחות כישרון".
בנוגע להצבעה על התקציב שמתוכננת לשבוע הבא אומר השר: "כשאתה סופר את האצבעות לתקציב אתה יכול להגיע לא רק ל־61 אלא ליותר. אבל לכל אצבע יש מחיר. לנושאים עקרוניים כמו לבנות את אביתר לא תצליח להשיג תמיכה בקואליציה הזאת, אבל להעביר את התקציב - מה הבעיה? תמורת המחיר הנכון, גם ברשימה המשותפת יתמכו מבחוץ".

החיכוכים הפוליטיים, בעיניו, קשים יותר ממה שמשתקף בתקשורת. "בנט בחיים לא היה לוקח את אלקין לרוסיה", אמר, "הוא לקח אותו כדי שלא יברח לו. הוא צריך אותו בשביל לתרגם? מה, אין שגריר? אין אנשי משרד החוץ? זה הכל כדי לרצות אותו שלא יברח. מבחינת בנט הוא שור מועד. אלקין הביא לבנט את השלטון ובתמורה הוא רצה להתמנות ליו"ר הכנסת. בנט לא קיים, ועכשיו הוא מנסה לרצות אותו, לכן לקח אותו.

"בנט הוא סטרטאפיסט, כלומר - לא יותר ממוכר חלומות. רץ למשקיעים ואומר תביאו לי כסף, ומרגע שהם מביאים, לא מעניין אותו אם זה יצליח או לא. הוא את שלו עשה. כך זה כאן עם ראשות הממשלה. כולם התאחדו סביבו והגשימו לו את המטרה. כל השאר לא מעניין אותו. הוא לא צריך אותם יותר. השאלה הנוגעת ליציבות הממשלה היא לא אם יעבור התקציב או לא, אלא עד כמה הח"כים בימינה ובתקווה חדשה בטוחים שהממשלה הזאת תחזיק. והם לא בטוחים. כולם יודעים שבמבחן הצבאי הראשון שיהיה לממשלה, חלילה, נגמר הסיפור שלה".

היום שאחרי התקציב

מי שמביא לחוסר היציבות הפוליטית, לדברי אותו השר, היא הממשלה עצמה: "חוסר הביטחון שבנט וראשי הממשלה משדרים הוא מטורף. כשעידית סילמן מתחילה לחשוב הלאה, מה הוא עושה? הוא שולח את מזכ"לית המפלגה לשלוח לה מכתב. הרי אין מפלגה כזאת באמת ימינה. אין משרדים, אין מענה טלפוני או משהו. אין כלום. לבית היהודי יש, לימינה אין. ימינה בתהליך התפרקות וזה אומר שבכל רגע נתון אפשר ליפול על משהו. כולם בטוחים שיש תקציב, אני לא לגמרי בטוח. לדעתי נתניהו לא אמר את המילה האחרונה בהקשר הזה והוא עובד חזק בימים האלה".

"עידית סילמן לא לבד. לפחות שלוש מפלגות בקואליציה לא רואות את העתיד שלהן בלי שהן משוריינות ב'יש עתיד' בבחירות הבאות: מרצ, העבודה וישראל ביתנו. נוסף על ימינה ותקווה חדשה, גם המפלגות הללו בחשש מפני אי־מעבר אחוז החסימה. המפלגות היחידות שבוודאות של מאה אחוז עוברות הן יש עתיד וכחול לבן. במצב כזה אני לא מזהה ברזל פלדה שבטוח התקציב עובר. גם הח"כים ה'נורבגיים' יודעים שאין להם מקום בכנסת הבאה. ימינה לא קיימת. את נפתלי בנט לא מעניין כלום. הוא רוצה להיות שנתיים ראש ממשלה, להיכנס להיסטוריה כמי שעשה את זה וזהו. הוא עשה את האקזיט, הכסף כבר בבנק".
לא בטוח אם באמת ישנה סכנה אמיתית לכך שהתקציב לא יעבור, אבל דבר אחד בטוח וזה שהתקציב הוא לא המבחן הגורלי האחרון של הקואליציה הזאת. בתקשורת ממעטים לדווח, וגם כשכן, זה נעשה בעצימות נמוכה, כמעט כלאחר יד, אבל הבקיעים שמתגלים מדי שבוע ואף מדי יום - הופכים רציניים ומשמעותיים. על ענייני נימוסים והליכות, דת ומדינה, מערכת המשפט וכיוצא באלה, אפשר להתגמש ולהתפשר. הרבה רעש אבל מעט מאוד אידיאולוגיה. אבל בנושאים מדיניים הארד קור, כמו מו"מ מדיני, בנייה ביו"ש, רצון לרצות את האמריקנים - על הנושאים האלה יכולה להתפתח בתוך הממשלה מלחמת דת.

הבייס של מרצ והעבודה מאבד סבלנות. סילוק נתניהו היה חשוב וראוי, אבל זה לא יכול להכשיר לדעתם בנייה של אלפי יחידות דיור ביו"ש, הקמה של יישוב חדש וסכסוך עם הממשל הדמוקרטי של ביידן. הצעות החוק הפרטיות של האופוזיציה, הליכוד מצד אחד, והרשימה המשותפת מצד שני, מטריפות את הנהלת הקואליציה. לתת חופש פעולה לצד אחד, פירושו גרירת הממשלה לסיטואציה של כאוס מוחלט ואובדן שליטה. השבוע עוד היה מוכן השר עיסאווי פריג' להתעמת עם חבריו מהרשימה המשותפת. אבל יש גבול ליכולתו לספוג מתוך הקהל הביתי שלו. בפעם הבאה כבר יצביע איתם.

פקידים עם שרירים

העובדה שוועדה פקידותית עשויה לטרפד מינוי של שר לשעבר לתפקיד בכיר בתאגיד ממשלתי, מעידה על חולשה בלתי נתפסת של ממשלה לא מתפקדת. ה"זיקה הפוליטית" שיש לעמיר פרץ, שבגללה החליטה ועדת גילאור לטרפד את מינויו ליו"ר התעשייה האווירית, אינה מחזיקה מים. ראשית, כי בשנים האחרונות החזיקו בתפקיד אישים עם זיקה פוליטית באין מפריע. שנית, כי אין זה עניינה של הוועדה להחליט על כך. תפקידה אחד: לקבוע אם המועמד ניחן בכישורים הדרושים או שמדובר במינוי מופרך ולא ראוי. לא הוועדה ממנה, אלא הממשלה.
"עמיר פרץ אינו חלק מהמחנה האידיאולוגי שאליו אני משתייך", כתב על כך ח"כ יריב לוין מהליכוד בעמודו בפייסבוק, "אבל איש לא יכול לקחת ממנו את הניסיון העצום שצבר בשורה ארוכה של תפקידים ציבוריים, מהבכירים ביותר. פרץ כיהן כשר הביטחון, והיה זה שהכריע בעד פיתוח וייצור מערכת כיפת ברזל שהצילה חיים רבים. הוא מילא שורה ארוכה של תפקידים נוספים ובהם שר הכלכלה, יושב ראש ההסתדרות וחבר כנסת במשך שנים ארוכות.

"נדרשת חוצפה בלתי רגילה מצד מספר חברי ועדה, שלאיש מהם אין ניסיון המתקרב לזה של עמיר פרץ, כדי לפסול אותו באופן כה בוטה.
"זוהי הוכחה נוספת לכך שהמדינה כולה שבויה בידי קומץ שופטים ופקידים, המתנשאים מעל הציבור כולו ומבקשים לנהל את המדינה במקום נבחרי העם, תוך ביטול שיקול הדעת והסמכויות שהציבור הפקיד בידי אותם נבחרים".
הממשלה הנוכחית חשודה בחוגי הימין כבר זמן רב ככזו שנועדה לשמש בעיקר כלי שרת בידי פקידים ויועצים משפטיים. אותה הגמוניה ותיקה שבשנים האחרונות הרעידו לה קצת את הכיסא תחתיה (וממש לא מספיק). מקרה עמיר פרץ הוא מקרה בוחן. אין כאן אינטרסים פוליטיים, פרץ שייך למחנה השמאל ואין לימין שום עניין שיתמנה או לא לתפקיד. אם יתמנה בסוף, ישוב הסדר על כנו. ולא יהיה זה המקרה הראשון אלא יבואו מקרים רבים דומים אחריו.
אבל אם לא יתמנה - יגברו הפקידים על הנבחרים, על כל המשמעויות מרחיקות הלכת שיש בכך.

התרפסות והלקאה עצמית

מאז שנורו למוות 43 מתושבי כפר קאסם באוקטובר 1956 על ידי לוחמי מג"ב, בימים שבהם ישב הכפר על קו הגבול, מנסים הנציגים הערבים בכנסת באמצעות חוקים והצעות לסדר, להעלות את הנושא שוב ושוב לסדר היום. אבל נדמה שלא הנצחת החללים שנורו בכפר קאסם מעניינת אותם, ולא זיכרון שמם, אלא הכפשת ישראל ומערכת הביטחון, שאותן תיעבו לפני האירוע כמו גם אחריו.
האירוע אכן הכתים את ערך טוהר הנשק שעליו מתחנכים דורות של חיילים במדינה. הביטויים "פקודה בלתי חוקית בעליל" ו"הוראה שדגל שחור מתנוסס עליה", שתבע הרכב השופטים בבית הדין המחוזי הצבאי בירושלים, בראשות השופט בנימין הלוי, נלמדים שוב ושוב בבתי הספר הצבאיים, בטירונות ובסדנאות החינוך, כבר עשרות שנים מאז ועד היום. האירוע ראוי שיילמד. הלקחים ראוי שיופקו. והם כנראה אכן נלמדו והופקו. 65 שנים עברו ולא נשנה אירוע כזה או דומה לזה.

אבל הרצון האובססיבי להעביר חוקים והצעות "להכיר בטבח", לגרום למדינה "לקבל אחריות" על הנעשה, הם לא יותר מלרקוד על דם ההרוגים לשם קידום מטרות פוליטיות אנטי־ישראליות. המדינה כבר קיבלה אחריות. ראש הממשלה בן־גוריון כבר קבע בזמן אמת כי מדובר ב"מעשה זוועה הפוגע ביסודות הקדושים ביותר של המוסר האנושי השאוב מתורת ישראל". האחראים נשפטו, הורשעו ונענשו. אבל העובדה הבלתי נסלחת היא שכדי למנוע מבוכה לממשלה בהצבעה של ח"כ תומא סולימאן מהרשימה המשותפת, שקלו בממשלה לתמוך בהכרה ממשלתית ב"טבח" 65 שנה אחרי האירוע - מלמדת כי אין קווים אדומים שלא יחצו בדרך ליציבות השלטונית של בנט, לפיד, שקד וחבריהם.
הפערים האידיאולוגיים באו לידי ביטוי גם בהחלטה של שר הביטחון בני גנץ, בעקבות המלצת מערכת הביטחון, להסיר שישה ארגונים הקשורים עם החזית העממית הפועלים בקרב ערביי יו"ש מרשימת ארגוני זכויות אדם.

גנץ אינו איש ימין. ההפך הוא הנכון. עד לפני כמה חודשים עמד בראש מחנה השמאל, וכל אלה שתוקפים אותו עכשיו עשו הכל כדי להמליך אותו לראש הממשלה. העובדה שכעת סופג מהם שר הביטחון ביקורת נוקבת, וחירוף הנפש שבו לוחמים בעבודה ובמרצ כדי למחות נגד ההחלטה, מלמדים על מידת הרדיקליות שבה נמצאים גורמים משמעותיים בקואליציה, ועד כמה בלתי אפשרי יהיה לתפעל הרכב קיצוני כזה לאורך זמן.