אומרים שקומדיה היא טרגדיה ממרחק הזמן. לאיש שמחליק על בננה כואב, והצופים, ממרחק הזמן, צוחקים. אולם צפייה מחודשת ב"סיינפלד", סדרת הקומדיה המצליחה משנות ה־90, גרמה לי לתהות אם קומדיה בצירוף הזמן שעבר, היא פשוט טרגדיה.
בישראל של שלהי שנות ה־90, "סיינפלד" הצחיקה. הנושאים שבהם עסקה התוכנית - התמכרות לקטנוניות, אגואיזם קיצוני ושיח זהויות מוקצן - נראו כמו הדבר הכי רחוק, חתרני ומנוגד לאבל הלאומי של רצח רבין, הפוגת צחוקים בין דמעות פסקולי הפיגוע ב"סוף שבוע רגוע בגלגלצ" שכמו נמשך לנצח. אך ממרחק הזמן, מכלול הגחמנות והתחמנות של גיבורי הסדרה נראה כתסמינים לא חינניים במיוחד למחלת העתיד שבה אנו חיים כיום, ההווה.
בניו יורק ובלוס אנג'לס שלפני 11 בספטמבר, השולי היה מלך. במרכז הסדרה נמצא העיסוק ב"שום דבר", זניחת כל אידיאולוגיה, הגחכת ערכים קהילתיים ורמיסת כבוד האחר בתמורה למרדף אחר המוגזם והמופרז של הפרט והפרטי. ממרחק הזמן אפשר לראות את הסדרה כנבואה וכמשל על אובדן מצפן המצפון האישי, אשר במקומו שוקעים גיבורי הסדרה בכניעה צינית ומזויפת לרשת הפוליטיקלי קורקט. הכל נכון מהשפה החוצה, אך מאחורי הגב הם מלגלגים על אותם הערכים עצמם, במסווה הקומדיה. כל זאת בזמן שהעולם מידרדר עמוקות לתוך אי הוודאות בעולם של טרור גלובלי, משבר כלכלי ומשבר אקלים. בדיעבד, לא פלא שהסדרה נגמרת כשארבעת גיבוריה מובלים לכלא על כל חטאיהם. בזמנו זה נראה מצחיק ומופרך, ממרחק הזמן זה נראה כעונש קל מדי.
יותר מכל צחוקיה המוקלטים, "סיינפלד" היתה סוכן שינוי מרכזי להפיכת שיח הזהויות למרכזי כל כך. הוא תופס בה מקום נרחב ומהווה מקור להרבה בדיחות והגחכות. זו תפיסת העולם הצינית, שבה הדמויות ב"סיינפלד" הביטו על הכל מהצד כצופים בתחרות "הכל או כלום" של הורדת ידיים בין זהויות שונות, שנותרה לנו למורשת הגחכה.
העמדת שיח הזהויות כשיח קוטבי של אנחנו או אתם, מדומיינים ככל שיהיו, יצרה מצב שבו תמיד יימצא הפריבילג השימושי שיטען שגם סבא שלו היה במעברה, לכן הוא בעל זכויות שוות ערך בסבל ואין לאף אחד על מה להתלונן, ואם הוא הצליח - כולם יכולים, וזכותו לא לסבול מזרחים, רק בשל מוצאם. הפריבילג הסומא מקבל כמובן מאליו את כלל זכויות היתר שירש מעצם שם משפחתו, מוצאו, לידתו במרחב הנכון של המפה, היותו בן בית מחובר ומקושר בתרבות השולטת, חבר מלידה בגילדת כפית הכסף או מאוד קרוב אליה.
אך מהצד השני, אותו שיח מוקצן של זהות עצמית בחזות הכל יצר גם את הקורבן האוטומטי, שרואה רק את מסכנותו האמיתית או המדומיינת, מציאותית או מוגזמת, כמתקרבנת וכמאשימה את כל העולם והגמוניותו בכאביו, בכישלונותיו ובפטרת הציפורניים. דוגמאות לכך ניתן היה לראות בשנים האחרונות אצל אלו (מכל צד, אגב) שהגיעו אל כס השלטון ואשכרה ישבו עליו, ועדיין הרשו לעצמם להתלונן ולהתאונן על "דיכוי השלטון", כאילו הם אינם חלק ממנו.
אמרגנית קרב שיח הזהויות היא התקשורת הסנסציונית, וצרכניה - אנחנו. אם מצאתם את עצמכם בשבועות האחרונים רותחים וזועמים מול הגיגים גזעניים ושונאי אחר מכל עבר - חייכו, אכלנו אותה, ובגדול. גם אנחנו הפכנו לפיונים במשחק דיונון הרייטינג. כטובלת ושלט רחוק בידה, חלקים רחבים בתקשורת נופחים ומלבים את האש הזו במסווה אובייקטיביות הדיווח. אך בפועל מדובר ב"קליקבייט", סקופים מושכי עכבר וכותרות הבל גדולות, צלצולים בלתי פוסקים בפעמון הכלב של פבלוב, כלומר, הקהל. כך שוב מתחלק העולם ל"אנחנו או הם", והאוויר מתמלא בזעף מקלדות ובחמת עכברים. הרייטינג עולה, הטראפיק שובר שיאים, ההכנסות מפרסומות גדלות ומחזיקי המניות מאושרים.
אז כן, התקשורת אולי אשמה בהפעלת הבובה, אבל מה חלקם של אלו הדוחפים את ידיהם אל אזיקי המריונטה מרצונם?
המורשת של "סיינפלד" היא כתמונת פולארויד מעולם שבו גחמות היחיד באות על חשבון כל דבר אחר, ובהקצנה, הפיכת שיח הזהויות לחזות הכל. כך נשכח שבמובנו המקורי שיח הזהויות עסק בהנכחת קול זהויות מיעוטים מדוכאים ומוחלשים, כדי לדבר ולהעלות את העוולות שנגרמו. להיות כלי פירוק ל"זהויות הגמוניות" המוצגת כזהות יחידה ונכונה, המדכאת, מגחיכה או מקטינה כל זהות אחרת. במיטבו, שיח הזהויות לא מבקש להתנגח לשם הניגוח, אלא להצביע על עיוורונה העצמי של הזהות ההגמונית, וכך לפרק אותה ובמקומה לכונן זהות חדשה שלמה יותר, המורכבת משלל קצותיה.
אתר "העוקץ" - מאתרי התקשורת העצמאיים החשובים - הודיע על סיום פעילותו והפיכתו מאתר חי ומתעדכן לארכיון. את "העוקץ" הקימו ב־2003 אנשי האקדמיה והפעילים החברתיים יוסי דהאן ואיציק ספורטא, ואם לא שמעתם על האתר הזה עד היום, תשאלו רק את עצמכם למה.
בעולם שלפני הרשתות החברתיות, העוקץ הוקם כבלוג ובמה להחלפת דעות על זהות מזרחית וזהות ישראלית חדשה. זה היה המקום שבו נחשפת לעובדות שלא סופרו לך, ולמחשבות שהיד הנאלמה של כלי התקשורת המרכזית צנזרה לך. כבכל בית ספר טוב לחיים, היו בו הרבה כותבים מאירי עיניים, וגם אם לא הסכמתי עם כולם, תמיד למדתי מקריאה בו.
מי שעוסק בעולם השינוי החברתי, יודע שנדירים המקרים שבהם ארגונים שכאלו יוצאים לפנסיה. לכן הופתעתי מההודעה של העוקץ, ושוחחתי עם יונית נעמן, שיחד עם תמי ריקליס ערכה את האתר בעשור האחרון.
"העוקץ מפסיק את פעילותו לא מפני שאין בו יותר צורך אלא מפני שהתקשינו לגייס לו תקציבים", מסבירה נעמן, "כשהעוקץ קם זה היה מקום לבירור מושגי, להחלפת דעות ולגיבוש עמדות. בהמשך הפך לזירה שוקקת ורב־גונית של שיח שאירחה עם השנים מאות כותבות וכותבים. מאז שהעוקץ הוקם מפת המדיה השתנתה כליל. הרשתות החברתיות מאפשרות בקלות להביע דעה ולקיים דיון. לאורך השנים פעלנו עם תקציב דל, קיבלנו תמיכה מהקרן החדשה לישראל ומקרן רוזה לוקסמבורג, ואנחנו כמובן מודים להן על כך. גם באמצעות המעט הזה הצלחנו לעשות הרבה, הקמנו אתר בערבית, שהיה ועודנו האתר העצמאי היחידי שיש לו פלטפורמה מובנית גם לשיח בערבית.
"מההתחלה, לעוקץ היתה זהות מזרחית והזדהות עם שיח שמאל פרוגרסיבי, והשילוב הזה הקשה עלינו בגיוס משאבים. מצד אחד, אנחנו לא לגמרי עולים בקנה אחד עם גופים שעוסקים בזהות או בתרבות מזרחית כי יש אצלנו עיסוק בזכויות אדם באופן כללי, ומצד שני, אנחנו לא רק שמאלנים, כי השיח המזרחי והמאבק המזרחי על פניו המגוונים הם נושאי ליבה בהעוקץ.
"מי דיבר על נושאים כמו צדק חברתי, דיור ציבורי או צדק חלוקתי לפני מחאת 2011? אלו מושגים שדהאן, ספורטא והקשת המזרחית הטמיעו בתודעה, המאבק לצדק חברתי לא היה יכול לצמוח ולהתקיים בלי העבודה המקדימה והחריש העמוק של העוקץ.
"לציבור בישראל יש זיכרון קצר, ומאבק מתוקשר וצודק כמו המאבק על נחל האסי לא מתרחש היום ככה סתם. מאז ומעולם היה כאן מאבק מזרחי לצדק ועיסוק אינטלקטואלי אינטנסיבי בשאלות של זהות, אתניות ומעמד. העוקץ אפשר פריסת מניפה רחבה של נושאים שהיום הם לגמרי במיינסטרים כמו העיסוק במסורתיות, בפיוט ובתרבות מזרחית. להבנתי, זה היה לב העוקץ, המקום שבו האישי פוגש את הפוליטי. גם אם לא יתחדש, נתנחם בכך שהעוקץ וארכיון הדעות שיצר לאורך השנים יישארו זמינים ברשת".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו