זה לא סוד גדול שעם ישראל הוא לא משהו. אנחנו מקבלים על כך פידבק שלילי עקבי מצד אומות העולם. ישראל היא שיאנית הגינויים באו"ם, ובצדק, כי אנחנו יהודים נושמים ויש לנו צבא וזה לא תקין. מטבע הדברים, רגשות שליליים אלה מתקיימים גם בליבם של אזרחים ישראלים מהסוג המשובח ביותר, מותגי פרימיום, שמדי בוקר משחררים גניחת נכאים: מה עושה סחלב כמוני בערוגת היבליות הלבנטינית הזאת, שבה לכל אזרח יש זכות הצבעה בדיוק כמו לי.
רגשות ניכור אלה התפרצו בעוצמה במהפך של 1977, ומאז עוסקים מיטב סחלבינו בהקמת חיץ בטון בינם לבין העם שהם נתקעו איתו על לא עוול בכפם הטהורה. הציבור לא מצביע בעד הסחלבים, ואף מגדיל לעשות: הוא גם לא מכיר בסחלביותם, וגם לא מבין שהוא יבלית. בעיה.
כיוון שכוחו הפוליטי של השמאל נחלש מאוד, הוא פעל להתבצר במוסדות לא־נבחרים ולשלוט בעם היבליות גם בלי לעבור קודם בקלפי. בית המשפט העליון העמיד את עצמו מעל המחוקק עם ההפיכה השיפוטית של אהרן ברק בשנת 1992. ליתר ביטחון, בחוסר סמכות ובניגוד לחוק, האציל בית המשפט העליון גם ליועצים המשפטיים יכולת הכרעה על פני שרים וחברי כנסת. הכנסת, בפזיזות וברוב קטן, ציידה את בית המשפט בכוח לפסול חוק רגיל אם הוא לא עולה בקנה אחד עם חוק יסוד. היה זה מתאבן קטן לתנין רעב: חלפו השנים, ובית המשפט העליון הודיע שבמקרה הצורך הוא יפסול גם חוק יסוד, ויועמ"שים עוצרים חקיקה מראש בטיעון שהיא לא תעבור בג"ץ, כדי לסמן את גבולות הגזרה לכנסת ולממשלה.
תמורת העבודה הקשה הזו הקציבו לעצמם אנשי מערכת המשפט שכר גבוה מזה של נבחרי ציבור, ואם שכר מבטא הערכה לבעל תפקיד ולמעמדו - אין פלא ששופטים בבית המשפט העליון, היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה מקבלים משכורת גבוהה יותר משל ראש ממשלה או שר. נבחרי הציבור נאלצים לספוג האשמות על שכרם הגבוה - רק לפני שנה הם קיבלו על עצמם קיצוץ, למען הרושם הטוב - בעוד מערכת המשפט מפרגנת לעצמה משכורות עתק בתור פיצוי על כך שניאותה לגנוב את השלטון.
אלא שגם זה לא מספיק, שכן עדיין נותרו ליבליות שני עקרונות דמוקרטיים חיוניים: חזקת החפות והזכות לבחור ולהיבחר. אלה יצרו מבוכה בקרב עילית הסחלבים, שהבינו שלטובת כולם - או כפי שהגדיר זאת ברק: "הציבור הנאור", שהוא הציבור היחיד שחשוב - יש לשלול את חזקת החפות מאדם שמבקש להתמודד לראשות ממשלה, ולהקפיא אותו לשנתיים-שלוש או עשר, עד שמערכת המשפט שהם עומדים בראשה תמצא שהוא זכאי. או שלא. למי אכפת.
החוק שמקדם שר המשפטים גדעון סער נועד למנוע מאדם שהוגש נגדו כתב אישום להתמודד או להיבחר לראשות ממשלה. במקום הציבור יעברו הזכויות הבסיסיות הללו לידי שני פקידים בלתי נבחרים: היועץ המשפטי לממשלה ויו"ר ועדת הבחירות. יש כאלה שישאלו אם שני אנשים, גם אם יהיו מוכשרים, הגונים ונטולי אינטרס פוליטי, שקולים כנגד רצונם של מיליון מצביעי ליכוד, או אפילו רק 200 אלף שהצביעו למפלגתו של סער "תקווה חדשה". ובכן, התשובה על פי חוק סער היא זו: מי אתם, אזרחים עלובים, שתערערו על חוות דעתם הקדושה של שני פקידים שצמחו במערכת המשפט?
סער וחבריו יודעים היטב שהחוק הוא לא דמוקרטי. רבין ז"ל אמר שהאלימות היא "כרסום יסודות הדמוקרטיה", אבל החוק הזה הוא חורבנה המוחלט. דוברי הקואליציה לא מסוגלים לגייס אפילו טיעון מהותי אחד להגן עליו, וזו לא אשמתם - אין טיעון כזה.
הקפאת הקריירה הפוליטית של נאשם לתקופה בלתי מוגבלת, שבסופה אולי יזוכה - היא ביטול הדמוקרטיה ושלילת חזקת החפות שאין קדושה ממנה. בדמוקרטיה לא מענישים אדם בטרם הוכחה אשמתו. כאשר יאיר לפיד כותב: "לא יכול להיות שאסור שיהיו כתבי אישום לנהג, למאבטח, לצוות הרפואי ולעובדי הבית של ראש הממשלה, אבל לראש הממשלה יהיו כתבי אישום", הוא מתעלם במתכוון מההבדל בין נהגים, מאבטחים ועובדי בית (ויש נימוקים כבדי משקל לטעון שגם אותם לא מוצדק לפטר בשל כתב אישום), לבין מי שהאזרחים בחרו בו לייצג אותם. הציבור בוחר בעצמו את נציגיו. אלה בתורם פועלים על פי רצון הציבור, ואם לא - הם יוחלפו על ידי הציבור. והנה, מתייצבים נבחרי ציבור ומציעים להחליף את בחירת העם בהחלטה של שני משפטנים לא־נבחרים. והם לא עושים זאת מתוך חרדה לטוהר המידות, אלא מתוך מניעים אחרים: האחד, בוז עמוק לעם, והשני, ביטחון מלא שכלי הנשק הזה לעולם לא יופנה כלפיהם.
הבוז לעם נולד על רקע קריסת כל הרעיונות השמאלניים והכישלון הפוליטי שבא בעקבותיה. חוסר יכולתו של השמאל להצמיח מקרבו מנהיגים הוא נחרץ כל כך, שבעשורים האחרונים הם נאלצו לייבא את כל ראשי הממשלה שלהם מהימין, בעזרת אלימות תקשורתית ומשפטית.
עם נתניהו הם נתקלו בקשיים, ולכן הורידו את הסטנדרטים שלהם לשפל חדש: המליכו בראש המחנה את נפתלי בנט ואיילת שקד, שני מתחזים לימנים שערקו לשמאל עם שישה מנדטים. גם זה לא דמוקרטי - כפי שהצהיר בנט עצמו לפני הבחירות. מפלגת ימינה רשאית להטיל וטו על החוק, אבל במקום זה שקד ומתן כהנא הסתפקו בפעייה חלושה של הסתייגות.
הדמוקרטיה לא היטיבה עם השמאל. לכן הוא מנסה להחליף אותה בדיקטטורה של שני פקידים, שיוכלו לפסול מועמד לראשות ממשלה לפני שכף רגלו דרכה בבית המשפט, לפני החקירה הנגדית הראשונה.
סער, כמו שותפיו להפיכת ישראל לדיקטטורה, טוען בתוקף שזו לא חקיקה פרסונלית נגד נתניהו. זה באמת לא חוק פרסונלי נגד נתניהו. הוא פרסונלי במובן רחב בהרבה: הוא מכוון אישית נגד כל אזרח שיעז לבחור מועמד שלא מקובל על מחנה השמאל הכושל, שמוכן לשרוף את הדמוקרטיה, העיקר לא להפסיד בבחירות.